ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
|
תפילה / מילים: אברהם חלפי | לחן: יוני ניב אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה. כָּל הַמִּלִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה. אַךְ עֲדַיִן רוֹאוֹת עֵינַי זֹהַר עֵינָיו שֶל יֶלֶד. וְעוֹד רוֹאוֹת עֵינַי: כּוֹכָב אֵין דוֹמֶה לוֹ בַּזֹּהַר. וְאִמָּהוֹת דְּאוּגוֹת-פָּנִים נוֹהֲגוֹת אֶל הָאוֹר יַלְדֵיהֶן הַקְּטַנִּים. מַה יִּהְיֶה עֲלֵיהֶם? מַה יִּהְיֶה? שִׁמְעוּ שִׂמְחָתָם הַנּוֹשֶמֶת כְּאָבִיב, שֶׁנִּדְמֶה כִּי לֹא יַחֲלֹף עַד עוֹלָם. כָּרוֹעַ אֶכְרַע לִפְנֵי דְּמוּת אֱלֹהִים אַף אִם מֵעֵינַי נֶעְלָם. אַל-נָא תָּרַע לַתְּמִימִים. הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ בָּרָק פּוֹגֵעַ בְּעֵץ הַנּוֹשֵׂא אֶת פִּרְיוֹ לְתֻמּוֹ. אַל-נָא תֵּרַע לַתְּמִימִים. הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּעַ אָדָם מְחַלֵּל אֶת צַלְמוֹ. - - אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִילָּה. כָּל הַמִּילִּים אָבְדוּ בְּקוֹלִי וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה. |
|
אברהם חלפי (סביבות 1904~1906, פולין – 1980, ישראל) היה שחקן (ממייסדי תיאטרון האהל ומשחקני תיאטרון הקאמרי) ומשורר עברי, בן דורם של שלונסקי ואלתרמן. שלא כמו שאר משוררי דורו, שיריו נכתבו בשפה המזכירה דיבור ישיר ופשוט ועסקו באני ובמקומו בעולם. כפי שמצביעה רתם פרגר-וגננר, "ביסוד שירת חלפי יש "אני" המכיר את עולמו של בן אנוש על חידותיו, אפלוליותו, שמחתו וחולשתו, ובה-בעת מנסה כל העת לפרוץ אל עבר מה שמחוצה לו – זולת, אלוהים – אם הוא ישנו ואם הוא איננו. [...] רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ולעתים הם עצמם שירי תפילה." שיר זה (מתוך הקובץ כאלמונים בגשם, 1959) הוא דוגמה כזו, שיר שנע במרחב שבין הדיבור לבין התפילה, בין שיר על תפילה לבין תפילה ממש. המשורר פותח בווידוי והכרזה "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים / מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה." ויתרה מכך, המילים אובדות בקולו והופכות למעין חומר ראשוני, "אלמות אפלה". אולם, בניגוד לאבדן המלים ולשתיקה - האפלה, עיניו פקוחות למראות זוהרים: עיני ילדים, אמהות וכוכבים. הדבר אותו המשורר אינו רואה הוא אלוהים, אך הוא מודיע שהוא כורע לפני דמותו, גם אם הוא נעלם מעיניו. הבית הרביעי הוא תפילה, פנייה מלאת רגש ותוכחה נסתרת בבקשה "אל נא תרע לתמימים". השיר מסתיים בחזרה אל הבית הראשון ואל תחושת חוסר ואובדן המלים. רתם פרגר-וגנר קוראת את החזרה הזו ככישלון התפילה: "ה"תמימים" מהדהדים את ה"אני" שאינו יודע מילים – הוא תמים כמותם. כמוהו הם חסרי מילים. המעגל חסר המוצא הזה מומחש בבית האחרון של השיר, שהוא חזרה שלמה על הבית הראשון. ניסיון התפילה כושל לכאורה, הדובר נסוג אל נקודת המוצא שאינה אלא הכרזה על אובדן המילים ואל מצב האילמות שלפני ואחרי המילים." אפשרות קריאה נוספת היא במעין תנועה מעגלית, תחושת חוסר המילים שמתחלפת בתפילה מתפרצת שבסיומה מתעוררת שוב האלמות האפלה, עד לפרץ התפילה הבא. זהו שיר חסר כותרת, אולם לפעמים נהוג לכנותו בשם "תפילה" – כנראה בגלל הלחנים ש"שיווקו" אותו כך ובשל ההזדהות של רבים עם תנועת התפילה שמבטא בו המשורר. השיר הולחן כמה פעמים וכמה מקהילות התפילה המתחדשות אמצו אותו אל סדר התפילה שלהן. כיוון שהוא אינו מנוסח כתפילה יהודית-אורתודוקסית בהכרח ולא פונה אל אל ברור ונוכח, השיר עשוי להתאים לקהלים שונים ולבטא את הלכי הרוח והנפש של אנשים ונשים שונים, גם כאלו שלא גדלו בסביבה מתפללת, או כאלו שעזבו את בתי הכנסת של ילדותם.
|
|
• וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה - המילים האובדות עוברות מעין שינוי ונדמות לאלמות (אבדן והיעדר קול) אפלה, חשוכה ונעדרת אור. אילמות אפלה הוא ביטוי שירי שנקרא סינסתזיה, ערבוב חושים. האילמות נחווית בחוש הקול והחושך בחוש הראייה. אי הידיעה של מילות התפילה ואי היכולת לומר אותן הופכות בלשון המשורר לחוויה כל-חושית שמאופיינת בהיעדר. • אַךְ עֲדַיִן רוֹאוֹת עֵינַי - למרות היעדר המלים ועל אף האילמות האפלה, עיניו של המשורר עודן רגישות ורואות. הדברים שאליהם הוא שם את לבו עומדים בניגוד לחושך של אבדן המלים - "זהר עיני ילדים", "כוכב אין דומה לו בזהר". תשומת הלב הזו, העיניים הרואות הללו, הן מקור התפילה שבהמשך השיר. • וְאִמָּהוֹת דְּאוּגוֹת-פָּנִים / נוֹהֲגוֹת אֶל הָאוֹר יַלְדֵיהֶן הַקְּטַנִּים. - האמהות המודאגות מביאות את ילדיהן אל האור. המילה "נוהגות" מזכירה במצלולה את האור ששורה בבית הזה (נוהגות-נוגהות). • שִׁמְעוּ שִׂמְחָתָם - אל חוש הראיה הרגיש של המשורר מצטרף בבית זה חוש השמיעה המכוון אל שמחתם של הילדים. |
| כותר |
אינני יודע מילים |
|---|---|
| מועד התפילה |
אחר |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
• וְהָיוּ כְּאִלְּמוּת אֲפֵלָה - המילים האובדות עוברות מעין שינוי ונדמות לאלמות (אבדן והיעדר קול) אפלה, חשוכה ונעדרת אור. אילמות אפלה הוא ביטוי שירי שנקרא סינסתזיה, ערבוב חושים. האילמות נחווית בחוש הקול והחושך בחוש הראייה. אי הידיעה של מילות התפילה ואי היכולת לומר אותן הופכות בלשון המשורר לחוויה כל-חושית שמאופיינת בהיעדר.
• אַךְ עֲדַיִן רוֹאוֹת עֵינַי - למרות היעדר המלים ועל אף האילמות האפלה, עיניו של המשורר עודן רגישות ורואות. הדברים שאליהם הוא שם את לבו עומדים בניגוד לחושך של אבדן המלים - "זהר עיני ילדים", "כוכב אין דומה לו בזהר". תשומת הלב הזו, העיניים הרואות הללו, הן מקור התפילה שבהמשך השיר.
• וְאִמָּהוֹת דְּאוּגוֹת-פָּנִים / נוֹהֲגוֹת אֶל הָאוֹר יַלְדֵיהֶן הַקְּטַנִּים. - האמהות המודאגות מביאות את ילדיהן אל האור. המילה "נוהגות" מזכירה במצלולה את האור ששורה בבית הזה (נוהגות-נוגהות).
• שִׁמְעוּ שִׂמְחָתָם - אל חוש הראיה הרגיש של המשורר מצטרף בבית זה חוש השמיעה המכוון אל שמחתם של הילדים.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
