אברהם חלפי (סביבות 1904~1906, פולין – 1980, ישראל) היה שחקן (ממייסדי תיאטרון האהל ומשחקני תיאטרון הקאמרי) ומשורר עברי, בן דורם של שלונסקי ואלתרמן. שלא כמו שאר משוררי דורו, שיריו נכתבו בשפה המזכירה דיבור ישיר ופשוט ועסקו באני ובמקומו בעולם. כפי שמצביעה רתם פרגר-וגננר, "ביסוד שירת חלפי יש "אני" המכיר את עולמו של בן אנוש על חידותיו, אפלוליותו, שמחתו וחולשתו, ובה-בעת מנסה כל העת לפרוץ אל עבר מה שמחוצה לו – זולת, אלוהים – אם הוא ישנו ואם הוא איננו. [...] רבים משיריו של חלפי עוסקים בתפילה וביחס שבין שירה לתפילה, ולעתים הם עצמם שירי תפילה." שיר זה (מתוך הקובץ כאלמונים בגשם, 1959) הוא דוגמה כזו, שיר שנע במרחב שבין הדיבור לבין התפילה, בין שיר על תפילה לבין תפילה ממש. המשורר פותח בווידוי והכרזה "אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִלִּים / מֵהֶן נוֹלֶדֶת תְּפִלָּה." ויתרה מכך, המילים אובדות בקולו והופכות למעין חומר ראשוני, "אלמות אפלה". אולם, בניגוד לאבדן המלים ולשתיקה - האפלה, עיניו פקוחות למראות זוהרים: עיני ילדים, אמהות וכוכבים. הדבר אותו המשורר אינו רואה הוא אלוהים, אך הוא מודיע שהוא כורע לפני דמותו, גם אם הוא נעלם מעיניו. הבית הרביעי הוא תפילה, פנייה מלאת רגש ותוכחה נסתרת בבקשה "אל נא תרע לתמימים". השיר מסתיים בחזרה אל הבית הראשון ואל תחושת חוסר ואובדן המלים. רתם פרגר-וגנר קוראת את החזרה הזו ככישלון התפילה: "ה"תמימים" מהדהדים את ה"אני" שאינו יודע מילים – הוא תמים כמותם. כמוהו הם חסרי מילים. המעגל חסר המוצא הזה מומחש בבית האחרון של השיר, שהוא חזרה שלמה על הבית הראשון. ניסיון התפילה כושל לכאורה, הדובר נסוג אל נקודת המוצא שאינה אלא הכרזה על אובדן המילים ואל מצב האילמות שלפני ואחרי המילים." אפשרות קריאה נוספת היא במעין תנועה מעגלית, תחושת חוסר המילים שמתחלפת בתפילה מתפרצת שבסיומה מתעוררת שוב האלמות האפלה, עד לפרץ התפילה הבא. זהו שיר חסר כותרת, אולם לפעמים נהוג לכנותו בשם "תפילה" – כנראה בגלל הלחנים ש"שיווקו" אותו כך ובשל ההזדהות של רבים עם תנועת התפילה שמבטא בו המשורר. השיר הולחן כמה פעמים וכמה מקהילות התפילה המתחדשות אמצו אותו אל סדר התפילה שלהן. כיוון שהוא אינו מנוסח כתפילה יהודית-אורתודוקסית בהכרח ולא פונה אל אל ברור ונוכח, השיר עשוי להתאים לקהלים שונים ולבטא את הלכי הרוח והנפש של אנשים ונשים שונים, גם כאלו שלא גדלו בסביבה מתפללת, או כאלו שעזבו את בתי הכנסת של ילדותם.
|