• קִרְיָתֵנוּ מְלֵאָה נְהוֹרָא מִזּוּג עוֹטֶה אוֹר – עירנו מלאה באור המופץ מהזוג המאיר. 'נהורא' הוא אור בארמית (לפי דניאל ב, כב) • מִזּוּג עוֹטֶה אוֹר תִּפְאָרָה – האור עולה מזוג העטוף באור ובפאר. הביטוי 'עוטה אור' שאוב מן האמור על אלוקים בתהלים קד, ב עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה. 'עוטה אור תפארה' הוא צירוף של הפייטן, אך ייתכן שמהדהדים בו צירופי המלים 'עטרת תפארת' המופיעים במקרא במקומות אחדים, כמו למשל בישעיהו סב, ג וְהָיִית עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּיַד ה' וּצְנִיף מְלוּכָה בְּכַף אֱלֹהָיִךְ. • חָתָן דָּגוּל – חתן מצוין, מסומן ומיוחד, לפי שיר השירים ה, י: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. • חֲבוּשׁ עֲטָרָה זוֹ כַּלָּתוֹ יַעֲלַת חֵן נֶפֶשׁ יְקָרָה – החתן חבוש בכתר שהוא הכלה החיננית והיקרה. לפי הפסוק ממשלי יב, ד אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ... • יַעֲלַת חֵן – לפי האמור על אשת הנעורים במשלי ה, יט: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן... • אֶת נִבְלִי אָעִיר תּוֹךְ מִקְהֲלוֹת – אתעורר לשיר ולנגן בקרב הציבור, לפי תהלים נז, ט: עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר וכן שם, קח, ב-ג: נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה אַף כְּבוֹדִי. עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר. • תּוֹךְ מִקְהֲלוֹת – בציבור, לפי תהלים סח, כז בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל. • מֹר וַאֲהָלוֹת – מיני בשמים, לפי שיר השירים ד, יד: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים, ולפי האמור במלך בתהלים מה, ט: מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ. • חֲתָנִי רַב מַעֲלוֹת – החתן שיש לו תכונות חיוביות רבות. • יַעֲלַת חֵן צִוָּךְ דַּר עֲרָבוֹת לַחֲתָנֵךְ... תִּהְיֶנָה אָזְנַיִךְ קַשּוּבוֹת – כאן פונה הפייטן אל הכלה, המכונה שוב 'יעלת חן', כמו בפזמון, ומזכיר לה כי ה' ציווה עליה להקשיב לבעלה. • תִּהְיֶנָה אָזְנַיִךְ קַשּוּבוֹת – שיבוץ הוא מתהלים קל ב: ה' שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי. במקור פונה המשורר במלים אלו לה', ואילו כאן מסב אותן הפייטן לכלה. • דַּר עֲרָבוֹת – הקדוש ברוך הוא השוכן ברקיע ערבות, לפי דרשת הפסוק מתהלים סח, ה: שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ... בבבלי חגיגה יב ע"ב. • חֶמְדַת לְבָבוֹת – לחתנך שכל הלבבות רוצים בו. ביטוי זה שאול מהפיוט 'יום זה לישראל', שם אין הוא מתייחס לאדם אלא לשבת. • אֶת לִבְּךָ דּוֹד שִׂים תּוֹךְ אָהֳלָהּ – בבית זה פונה הפייטן אל הדוד, כלומר החתן, וקורא לו להיות נאמן לכלתו תוך שהוא עושה שימוש בדימוי של שימת לבו בתוך אוהלה של הכלה. • וְשָׁם תִּשְׁכֹּן עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ – ובלב החתן תשכון כלתו. הוא שב אל הכינוי 'עטרת בעלה' שנרמז בפזמון, לפי הפסוק ממשלי יב, ד אֵשֶׁת חַיִל עֲטֶרֶת בַּעְלָהּ... • וְזָרָה פֶּן תִּדְחַק אֶת רַגְלָהּ – שמא יחשוק החתן באשה זרה, וזו תסיג את גבולה של הכלה. האשה האחרת נקראת זרה בספר משלי, כמו למשל בפסוק (ז, ה) לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. • חַיִּים כֻּלָּם טוֹבִים וּבְרִיאִים. – לאחר שהשמיע הפייטן את דברי המוסר לכלה ולחתן, הוא חותם בברכה של בריאות, שפע כלכלי וזרע מבורך. • עִם שֻׁלְחָנוֹת דֶּשֶׁן מְלֵאִים – בתנאים של שפע כלכלי, לפי הביטוי מתהלים כג, ה: תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה. • וְכָל רוֹאִים יֹאמְרוּ מִבָּנֶיהָ שֶׁל שָׂרָה – וכל מי שיראה את ילדי הזוג, יזהה אותם כבנים לעם ישראל. נראה שמכל אבות האומה ואמהותיה נבחרה שרה משום החריזה, אך ייתכן שבמקור נכתב הפיוט עבור כלה ששמה שרה, או ששרה היה שמה של אם החתן או אם הכלה.
|