• מִי נִשְּׁקַנִי מִנְּשִׁיקוֹת אַהֲבָה – מעין שאלה רטורית. ברקע הדברים עומדים פסוקי שיר השירים (א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן, אלא שבניגוד לדובר בשיר השירים, שאין ברור אם כבר נוּשק או אם מייחל הוא לנשיקה, הדובר בפיוט כבר נושק, וכעת הוא מתעורר בפליאה ותמה מי שהוא שנשקו. • בִּנְוֵה חֲדַר מֶלֶךְ גְּבוּלִי נָסְבָה – מי הוא זה שהפתיעני בחדרי? חדר הדובר מתואר כחדרו של מלך, אשר בתוכו זכה הדובר לנחלה – רמז נוסף לפסוקים הסמוכים בשיר השירים (א, ד) מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. דמות המנשק מתגלה: זהו המלך האוהב – הקדוש ברוך הוא – שקירב אותי אליו לחדרו. • שַׁחַר וְהִנֵּה בָא יְדִיד נַפְשִׁי בְחֵן – בבוקר בא לפני ידידי, הקדוש ברוך הוא (על פי דברי חז"ל בכמה מקומות, למשל באבות דרבי נתן, נוסחא ב, פרק מג: "הקב"ה נקרא ידיד שנאמר 'אשירה נא לידידי'"), בכל יופיו ונעימותו. • וַתֶּהֱמֶה נַפְשִׁי לְמוּלוֹ קָרְבָה – נפשי התרגשה והמתה למולו, וביקשה להתקרב ולהתדבק בו. • לוּלֵי הֱעִירַנִי בְחֶמְלָה לַעֲמוֹד – אלא שהקדוש ברוך הוא ריחם עלי והעיר אותי; לשון המשורר נשענת על 'מודה אני', התפילה הקצרה שנוהגים לומר כשמקיצים משנת הלילה: "מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ". • נִתְפָּרְדָה מֶנִּי וְגּוּפִי עָזְבָה – אילולי היית מעיר אותי בחמלתך, נפשי הייתה דבקה בך ומתנתקת מן הגוף. • מַה זֶּה יְחִידָתִי – כעת פונה הדובר ישירות לנפשו, ושואל: מה לך נפשי ('יְחִידָתִי' – על פי דברי חז"ל במדרש בראשית רבה, פר' יד ועוד: "חמשה שמות נקראו לה: נפש, נשמה, חיה, רוח, יחידה... יחידה – שכל האיברים מִשְׁנַיִם שנים והיא יחידה בגוף"), שרוצה את לעזוב אותי? • מְזָגַי תִּרְכְּסִי – אני זקוק לך, שהרי את המלכדת, מחברת (שורש ר.כ.ס מופיע כבר במקרא בהקשר זה, ראו למשל שמות כח, כח) את יסודותי ואת טבעי ומאפשרת את קיומם יחד בגופי. בלשון ימי הביניים המונח 'מֶזֶג' משמש לציון מהויות גופניות-נפשיות אשר איזונן הכרחי לקיומו התקין והראוי של האדם, בגוף ובנפש (ראו למשל רמב"ם, 'שמונה פרקים', פר' ח). • וַאְנִי גְּוִיָּתִי בְּחַסְדֵּךְ נִצְּבָה – כל קיומו ועמידתו של גופי תלויה בחסדך, נפשי, כל עוד אינך עוזבת אותו. לשון המשורר רומזת אולי ללשון חתימת הפיוט 'אדון עולם', המדברת באותו עניין: "בְּיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי בְּעֵת אִישַׁן וְאָעִירָה / וְעִם רוּחִי גְּוְיָּתִי ה' לִי וְלֹא אִירָא". • בִּינוּ שְׂרִידֵי הַזְּמָן הִתְחַבְּרוּת הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ בְּיוֹם שֶׁשָּׂגְבָה – התבוננו, חכמים וזקנים, אלה ששרדו את תהפוכות ומעללי הזמן, כיצד התחברו גוף ונפש ביום שזכתה נפשי לגבוה ולהתעלות ולהתקרב לבוראה. • נָחַת בְּסוֹד תּוֹרָה וּמִצְוֹת קָנְתָה – נפשי הגיעה למנוחה, בעוסקה בסוד התורה והמצוות. • שַׁלְמוּת וְגַם שֵׁם טוֹב לְשִׂכְלִי הִרְהֲבָה – נפשי הדבקה באל ובתורתו, חיזקה את שכלי והעניקה לו שלמות. 'הִרְהֲבָה' - צורה שחידש המשורר לצורך החרוז והמשקל על בסיס שורש ר.ה.ב – חוזק ועוצמה. ראו למשל שיר השירים ו, ה) • יוֹם תִכְסְפָה לַחְזוֹר תְּסוֹבֵב גַּלְגְּלִי – ביום המוות, כאשר תחפץ נפשי לשוב למקורה האלוהי, היא תנוע ותסבוב בין צבאות השמים ותבקש לבוא לפני כסא הכבוד. גלגלים בלשון ימי הביניים הם הכוכבים, הנתפסים לעתים כישויות המשרתות את האל. • בֵּין מַלְאֲכֵי דֶגֶל מְטַטְרוֹן שַׂר צְבָא – היא תבקש לה מקום להגיע בין מלאכיו של צבא מטטרון, אחד החשובים שבמלאכי מעלה (על פי התלמוד הבבלי, סנהדרין לח ע"ב, ועוד). • וִדּוּי דְּבָרִים קַבְּלָה יָהּ יוֹצְרִי – או אז תתוודה נפשי לפניך, בוראי, אנא קבל דבריה ומחל עוונותיה. • עַבְדָּךְ בְּעֵת רָצוֹן לְחַיִּים תִּכְתְּבָה – אך בינתיים, טרם ווידויה של נפשי ביום המוות, אנא תהא שעה זו שעת רצון מלפניך, ותכתוב גזר דיני לחיים ולא למוות. הצירוף 'בְּעֵת רָצוֹן' מבוסס על תהלים סט, יד: וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ, ומופיע גם בלשון התפילה, למשל בתפילת 'אבינו מלכנו'. • סֶפֶק לְגוֹזָלַי תְּזָמֵּן לִי בְטוֹב – את כל צרכיהם של ילדיי הרכים תעניק לי ברווח. • גַּם תֶּאֱפַן יָהְבִּי – תגלגל ('תֶּאֱפַן' – מלשון 'אופן') עלי לטובה את כל צרכיי ופרנסתי, תשנה את מזלי, או גם - תשא את משאותי, על דרך הפסוק בתהלים (נה, כג): • וְשַׁוְעִי תִּקְשְׁבָה – ושמע תפילתי. על פי תהלים (ה, ג): הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי מַלְכִּי וֵאלֹהָי כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל. • פּוֹדֶה וּמַצִּיל לַעֲנִיִּים כּוֹאֲבִים חוּן עַל יְלוּד מַשְׁתָּא בְּפִתְחָךְ יִסְבְּבָה – אתה, שגואל עניים למודי-סבל, חמול נא עלי, שלם שבזי בן משפחת משתא, המחזר אחר פתחך כעני בשער. הצירוף 'פּוֹדֶה וּמַצִּיל' מוכר מלשון התפילה (למשל מברכת 'עננו' הנוספת לתפילת עמידה בתענית ציבור, ועוד).
|