• אֶעְרוֹךְ זֶמֶר תּוֹךְ מַקְהֵלוֹת – אשיר בתוך קהל החוגגים (את הברית). • עַל חֲתַן דָּמִים לַמּוּלוֹת – על התינוק הנימול, שהוא חתן שמחת הברית, שבה מושר הפיוט. מקור הביטוי בדבריה של ציפורה באירוע הסתום שאירע כאשר יצא משה עם משפחתו ממדין למצרים, כמתואר בשמות ד, כד-כו: וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת. לפי רש"י, ציפורה אומרת לתינוק כי כיוון שלא מלו אותו, חתנה-אישהּ, משה, היה משלם על כך בחייו. • נִמּוֹל מִתְבּוֹסֵס בְּדָמִים יִרְאֶה זֶרַע... – התינוק שאותו מלים, שעכשיו הוא מגואל בדם ונתון בסכנה, יחיה חיים ארוכים ויעמיד תולדות. • מִתְבּוֹסֵס בְּדָמִים - ביטוי זה לקוח מדברי הנביא יחזקאל על עם ישראל, המתואר כתינוקת המושלכת בשדה (טז, ו) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. פסוק זה, הנאמר גם במסגרת ההגדה של פסח, נדרש על הדם "הכפול" שליווה את עם ישראל בתחילת דרכו, ביציאת מצרים – דם פסח ודם המילה (ראו למשל שיר השירים רבה א, לד; פרקי דר' אליעזר כח ועוד). • יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים – שיבוץ הוא מדברי ישעיהו על עבד ה' (נג, י) וַה' חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים וְחֵפֶץ ה' בְּיָדוֹ יִצְלָח. • תִּרְצֶה דָּמוֹ צוּר עוֹלָמִים כְּדַם זֶבַח... – ה', דמו של התינוק יהיה רצוי בעיניך כדמם של קרבנות, לפי הזוהר ח"א צג ע"א, הרואה במילת הערלה כשהתינוק בן שמונה ימים מעין קרבן. • צוּר עוֹלָמִים – סלע ומבטח נצחי, כינוי לה', לפי ישעיהו כו, ד: בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים. • יָהּ חֹן וַחֲמֹל בְּרֹב חֶמְלָה עַל בֵּן... – ה' רחם מאוד על הנימול. • יִזְכֶּה לַחֲזוֹת יוֹם גְּאֻלָּה – התינוק יזכה לראות ביום הגאולה. • יוֹם יֶשַׁע יוֹם אוֹר וְגִילוֹת – שיהיה יום ישועה ושמחה. • מוֹהֵל לְאַט נָא לַנַּעַר... – בבית זה פונה המשורר אל המוהל ומבקש ממנו שיהיה זהיר במלאכתו. מקור הביטוי בדברי דוד ליואב, אבישי ואתי (שמואל ב יח, ה): לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם. • וּרְאֵה אֵיךְ תַּחֲזִיק בַּתַּעַר – ושים לב כיצד תאחוז בסכין המילה. • גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת – כך כונתה הגבעה שאליה השליך יהושע את ערלות ישראל. במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר לא נימולו ישראל, ועם הגיעם מל יהושע את מי שנולדו במדבר, וכך נאמר ביהושע ה, ג: וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת. ייתכן שגבעת הערלות מוזכרת כאן, בשל הדהודה החיובי, ההולם את רוח הפיוט, במדרש במדבר רבה (יד, יא): "'אלך לי אל הר המור' - זו מילה של מצרים... 'ואל גבעת הלבונה' - זו מילה של ביאת ארץ כנען שעשו מן הערלות גבעה, כמה דתימא [=כמו שאומר] (יהושע ה) 'אל גבעת הערלות'. והיה ריחם ערֵב לפני הקב"ה כריח לבונה'." • שׁוֹמֵר אֱמוּנִים – מכאן עובר הפיטן מהמוהל, ופונה אל ה' עד סוף הפיוט. כינוי זה המדגיש את נאמנותו של ה' התייחס במקורו לעם ישראל: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיהו כו, ב). • וּבְקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ – לאורך שנים תחיה את הילד. שיבוץ הוא מחבקוק ג, ב: ה' שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי ה' פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים תּוֹדִיעַ בְּרֹגֶז רַחֵם תִּזְכּוֹר. • אֹרֶךְ יָמִים הַשְׂבִּיעֵהוּ – הארך ימיו מאוד, לפי תהלים צא, טז: אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ וְאַרְאֵהוּ בִּישׁוּעָתִי. • לְמַעְנָךָ נוֹרָא עֲלִילוֹת – לכבודך, האל שמעשיו מטילים יראה, לפי תהלים סו, ה: לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם. • הַקְשֵׁב רִנַּת דַּל נַעֲנֶה - הקשב אל תפילתו של עני וסובל. ביטוי זה פתוח לפרשנויות – הוא עשוי להיות נסוב על המשורר עצמו, על הילד או על עם ישראל. מהדהדים בו דברי דוד בהיותו במערה (תהלים קמב, ו): הַקְשִׁיבָה אֶל רִנָּתִי כִּי דַלּוֹתִי מְאֹד הַצִּילֵנִי מֵרֹדְפַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי. • תִּקְנֶה עַמָּךְ – תושיע את עמך, לפי האמור על ימות המשיח בישעיהו (יא, יא): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם. • וּדְבִירָךְ – ואת מקדשך. • וּזְכֹר אַהֲבַת כְּלוּלוֹת – זכור את האהבה שהיתה בינך לבין ישראל כאשר נכרתה הברית הראשונה עִמם כעם במדבר, לפי דבר ה' ביד ירמיהו (ב, ב) זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. • צוּר מִבְטָחִי – הסלע שבו אני בוטח, כינוי לה'. • קַבֵּץ נִדָּחִי – אסוף את הרחוקים. • קַבֵּל שַׁוְעִי וּרְצֵה שִׂיחִי – תהיה תחינתי ותפילתי רצויה לפניך. • כְּבֶן יִשַׁי בְּשִׁיר מַעְלוֹת – כתפילותיו של דוד, נעים זמירות ישראל, ששר לה' חמשה עשר מזמורים המכונים שירי מעלות (תהלים קכ-קלד).
|