כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
חידון: מה אתם יודעים על רחל המשוררת?
לכתבה בבלוג הספרייה
בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
נגן שירים ברצף
כל המסורות
סוריה - חלב (ארם צובה)
כל המסורות
סוריה - חלב (ארם צובה)
-
1.
סוריה - חלב (ארם צובה) אברהם כספי
-
2.
סוריה - חלב (ארם צובה) מתפללי בית כנסת אוהבי ציון
-
3.
סוריה - חלב (ארם צובה) קבוצת חזנים
-
4.
סוריה - חלב (ארם צובה) קבוצת פייטנים
נגן שירים ברצף
|
ימותי קלו כצבאות / ר' ישראל נג'ארה יְמוֹתַי קַלּוּ כִצְבָאוֹת עִתּוֹתַי חָלְפוּ וּצְבָאוֹת חוּשׁ אֵל צְבָאוֹת עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת יִחַלְתִּי לִדְבַר נִחוּמָי רָאִיתִי רַבִּים לוֹחֲמָי שִׂבַּרְתִּי לְדָר בִּמְרוֹמָי לֵב קָמַי יָחִישׁ לְהַלְאוֹת שַׂמְתַּנִי בֵּין שִׁנֵּי גוּרִים וַאֲנִי אוֹחִיל דְּרוֹרִים חָנֵּנִי קַבֵּץ עֲדָרִים פְּזוּרִים הֵם בְּכָל פֵּאוֹת שְׁמוֹתָם לֹא שֻׁנּוּ מֵהֶם בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם חִישׁ אוֹתָם הָשֵׁב לִנְוֵיהֶם רַב לָהֶם שְׂאֵת תְּלָאוֹת רָדָה בָם עֶבֶד עֲבָדִים וּבְלִבָּם הִכְנִיס פְּחָדִים רִיב רִיבָם מוֹשִׁיב יְחִידִים מִזֵּדִים אַנְשֵׁי קְנָאוֹת רָם נִשָּׂא יוֹשֵׁב כְּרוּבִים שׁוּר כִּבְשָׂה הִיא בֵּין זְאֵבִים הָחִישָׁה מִפְלָט וְלַיּוֹשְׁבִים כּוֹאֲבִים שְׁלַח רְפוּאוֹת אֵל כַּנָּה יְמִינְךָ נָטְעָה חוּסָה נָא צוּר לְהַרְגִּיעָהּ שִׂים כַּנָּה כַּנֵּס עַל גִּבְעָה הַשְׂבִּיעָה נְפָשׁוֹת צְמֵאוֹת אָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ שָׂמוּהָ מִרְמַס כָּל דּוֹרֵךְ רָדוּהָ זָרִים בְּפָרֶךְ כְּעֵרֶךְ אֲמָהוֹת כְּלוּאוֹת לֵיל וָיוֹם תִּזְכּוֹר צִירֶיהָ עַד פִּדְיוֹם תִּשְׁלַח אֵלֶיהָ אֵל אָיֹם קַבֵּץ בָּנֶיהָ עֵינֶיהָ לְךָ נְשׂוּאוֹת לָךְ דּוֹדִי אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי בְּעוֹדִי אוֹדְךָ קְדוֹשִׁי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי שׁוּר רַחְשִׁי אֵל הַהוֹדָאוֹת חַזֵּק יַד יְמִינִי כַּצַּר וּשְׁלַח יָד לְהַכּוֹת אֶת צָר וּרְאֵה יָד הָיָה עִיר מִבְצָר הוּא אוֹצָר לְכוֹס וְקָאוֹת וְאַמֵּץ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת מֵחוֹמֵץ הִתְעִיב עֲלִילוֹת עוֹד שֶׁמֶץ וּבְנֵה הֵיכָלוֹת לַעֲלוֹת שָׁם וְלֵרָאוֹת |
|
'ימותי קלו כצבאות' הוא פיוט מִשל ר' ישראל נג'ארה (צפת-דמשק-עזה, מפנה המאות ה- 16-17), מגדולי הפייטנים בכל הדורות; שמו חתום בראשי המחרוזות (אותיות השם ישראל מופיעות פעמיים, ולאחריהן 'חזק ואמץ' במילות הפתיחה של שתי המחרוזות האחרונות). בספר שיריו 'זמירות ישראל' מיקם אותו המחבר במדור 'עולת תמיד', המוקדש – ככתוב בשער הספר – ל"רננים שונים לכל זמן בלי עת מוגבלת, כי אם יום יום אשר יעלה על לב כל גבר להודות לה' בפיו ובשפתיו שיר וזמרה". יש להניח כי אופיו זה של פיוטנו, שאכן אינו מוגבל לזמן ולמועד מסוים, תרם לכך שלימים שולב ב'שירת הבקשות' במנהג ספרד-ירושלים. ואכן, בשירתו של ר' ישראל נג'ארה אין נושאו של פיוט זה מיוחד לימים קבועים בשנה: כיסופי הגאולה הבוקעים מליבו הכאוב והסובל של הפייטן, המבכה את מר גורלם של ישראל בין האומות ומייחל לישועת הקדוש ברוך הוא, שבים ומופיעים כאן כבפיוטים רבים אחרים שלו. אך למרות שכיחות הופעת נושא זה ביצירתו, דומה שבכל פעם עולה בידו להעניק לו לבוש מיוחד, עדין ומלא-רגש; אוצר הדימויים הרחב בו עושה הפייטן שימוש, כמו גם הפיתוח הציורי של כל אחד מהם, מאפשרים לו לצייר את דמות ישראל בגלות בפיוטנו כך למשל: "שַׂמְתַּנִי בֵּין שִׁנֵּי גוּרִים / וַאֲנִי אוֹחִיל דְּרוֹרִים / חָנֵּנִי קַבֵּץ עֲדָרִים / פְּזוּרִים הֵם בְּכָל פֵּאוֹת". התמונה הרווחת למדי של ישראל הנתונים למשיסה בין שיני החיות ומצפים לחירות ולקיבוץ גלויות, מקבלת בטור מרובע זה עיצוב חד-פעמי כמעט על ידי שימושו היצירתי של הפייטן בשלושה מושגים מעולם החי וחריזתם זה בזה: "גוּרִים" – אריות (אומות העולם), "דְּרוֹרִים" – ציפורים חופשיות (המסמלות את תקוות השחרור של הדובר), ו"עֲדָרִים" – צאן (ישראל המפוזרים בין האומות); אולם לא תמונת טבע רגוע ושלו היא זו, כי אם תיאור רווי-מתח לעולמן של שֵׂיות אבודות הנסות מרודפיהן ומייחלות לחירותן – הוא העולם שביקש המשורר לקבוע בשירו כמין תפילה. |
| • יְמוֹתַי קַלּוּ כִּצְבָאוֹת – הפייטן פותח בתיאור ימיו החולפים במהירות; 'קַלּוּ כִּצְבָאוֹת' – בהשאלה מטאפורית, ימיו של הדובר הם קלי רגליים ומהירים לרוץ כחיות השדה. הצירוף מיוסד כנראה על שילוב לשון תפילת 'נשמת כל חי' הנאמרת בתפילת שחרית של שבת – "ורגלינו קלות כאיילות" – עם פסוק משיר השירים (ב, ז), המקביל (בהקשר אחר אמנם) בין 'צְבָאוֹת' ו'אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה'. נימה של קושי ומצוקה נרמזת כבר בשלב זה, על רקע מקורו המקראי של הטור, המצוי בדברי איוב (ט, כה): וְיָמַי קַלּוּ מִנִּי רָץ בָּרְחוּ לֹא רָאוּ טוֹבָה (ובדומה לכך – שם, ז, ו). • עִתּוֹתַי חָלְפוּ וּצְבָאוֹת – בהמשך לטור הקודם, מתאר הפייטן כיצד כל זמנו ('עִתּוֹתַי') וימיו (וּצְבָאוֹת) חולפים ועוברים. • חוּשׁ אֵל צְבָאוֹת – מהר לגאול אותי. 'אֵל צְבָאוֹת' הוא כינוי רווח במקרא לקדוש ברוך הוא. • עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת – רק כעת מנוסח במפורש הרקע למצוקת הדובר, התוהה מתי תבוא הגאולה ('קֵץ הַפְּלָאוֹת' – כלומר, הקץ המכוסה, הלא-ידוע). הטור הוא שיבוץ מדויק מנבואת אחרית הימים המפורשת בספר דניאל (יב, ה-ז): וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה. • יִחַלְתִּי לִדְבַר נִחוּמָי – הדובר מספר כי ציפה כל ימיו לנחמה – וזו, כנראה, לא הגיעה; הטור בנוי כפרפראזה על פסוקים מתהלים (קיט, פא-פב) – כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי. הטיית השורש נ.ח.מ בתצורת 'נִחוּמָי' מופיעה במקרא פעם אחת בלבד (הושע יא, ח): אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי; אך בעוד נבואה זו מוסרת את דברי הקדוש ברוך הוא עצמו, המודה כי אינו יכול יותר להרע לישראל, הדובר בשירנו מבכה את האכזבה מכך שלא זכה עדיין לכך. • רָאִיתִי רַבִּים לוֹחֲמָי – כוונת הדובר היא שראה אויבים רבים לוחמים בו (בניגוד לעברית המודרנית, בה 'לוֹחֲמַי' הם הלוחמים שלי). זאת בהתבסס על התקבולת בין 'יְרִיבַי' ו'לֹחֲמָי' בפסוק מתהלים (לה, א): לְדָוִד רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי – פסוק שבו מבקש דוד מן האלוהים לריב עם יריביו ולהילחם בלוחמים עליו. גם כאן מתחדד הפער בין הציפייה המובעת במקרא לאכזבה המובעת בפיוט, שכן המקור המקראי מדבר על ריב עם הלוחמים, בעוד הפיוט מדבר על ריבוי שלהם (משחק מילים אירוני בין 'רִיבָה' ו'רַבִּים'). • שִׂבַּרְתִּי לְדָר בִּמְרוֹמָי – קיוויתי לישועת השוכן במרומים, על פי תהלים (קיט, קסו): שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה' וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי. • לֵב קָמַי יָחִישׁ לְהַלְאוֹת – את לב הקמים עלי, אומר הדובר, ימהר הקדוש ברוך הוא להתיש ולעייף. הצירוף 'לֵב קָמַי' מיוסד על לשון נבואת ירמיהו (נא, א): כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵעִיר עַל בָּבֶל וְאֶל יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית. • שַׂמְתַּנִי בֵּין שִׁנֵּי גוּרִים – הדובר מאשים את הקדוש ברוך הוא שהניחו טרף לגורי אריות. הזיהוי של 'גוּרִים' עם אריות נשען על לשון המקרא (בראשית מט, ט; ירמיהו נא, לח). • וַאֲנִי אוֹחִיל דְּרוֹרִים – מתוך מצוקתו בין שיני אריות, הוא מייחל ומצפה לחירות וחופש. המילה 'דְּרוֹרִים' משמשת כאן בכפל משמעות: הן במובן הפשוט של חופש (מלשון דרור), והן ככינוי מטאפורי לציפורים, המזוהות כבעלות חופש מוחלט (ראו משלי כו, ב: כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף). כפי שנראה מיד, בחירה זו אינה מקרית. • חָנֵּנִי קַבֵּץ עֲדָרִים – הדובר מבקש מאלוהיו שיחון אותו ויאסוף את כל נדחי ישראל, המשולים לעדרי צאן בין גורי אריות. הדימוי נשען על דימוי האל בנבואת הנחמה של ישעיהו (מ, יא): כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל (וראו גם ירמיהו לא, ט). • פְּזוּרִים הֵם בְּכָל פֵּאוֹת – ה'עֲדָרִים' פזורים בכל קצווי תבל ('פֵּאוֹת' – מלשון פאה, צד וקצה בלשון המקרא). במחרוזת זו העמיד הפייטן דימוי ציורי של מצב ישראל בין האומות, תוך שהוא חורז שלושה מושגים מתחום החי והטבע – 'גוּרִים', 'דְּרוֹרִים' ו'עֲדָרִים'. • שְׁמוֹתָם לֹא שֻׁנּוּ מֵהֶם בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם – הפייטן רומז כאן למדרש חז"ל על ישראל במצרים, שלא שינו את שמותיהם העבריים, ובכך שמרו על זהותם הקולקטיבית – כאחד מן הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים (ראו שמות רבה, פרשה א). הוא מזכיר זאת לקדוש ברוך הוא כנימוק להחשת הגאולה ולקיום חלקו של האל בברית עם עמו – כעולה מן הציטוט מספר ויקרא (כו, מד): וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. נראה כי יציאת מצרים אינה רק זכרון היסטורי עבור הדובר, אלא ביטוי למצבם של ישראל גם בהווה, באשר הם נתונים בארצות אויביהם. • חִישׁ אוֹתָם הָשֵׁב לִנְוֵיהֶם – על רקע לימוד הזכות על ישראל בטורים הקודמים, מבקש הדובר מן הקדוש ברוך הוא לזרז את חזרתם מן הגלויות לארצם; הטיעון נשען על לשון נבואת ירמיהו (כג, ג): וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ. נראה כי ברקע לטור עומדת גם לשון תפילת מוסף של המועדים, הרואה את השיבה מהגלות כמרכיב בגאולה רחבה יותר: "בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו, והשב כהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם, והשב ישראל לנויהם". • רַב לָהֶם שְׂאֵת תְּלָאוֹת – די ('רַב' – על פי דברים א, ו) להם לישראל בצרות שנאלצו לשאת עד כה. • רָדָה בָם עֶבֶד עֲבָדִים – בהיותם בגלות, רדו העמים והתעמרו בישראל. 'עֶבֶד עֲבָדִים' משמש כאן ככינוי כללי לגויים המבוסס על הקללה שקילל נח את בנו כנען (בראשית ט, כה): וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. המצב המתואר בטור משקף היפוך הירארכיות, המעצים את גודל הטרגדיה בתוכה ישראל נתונים: במקום שכנען יהיה בתחתית המדרג המעמדי ('עֶבֶד עֲבָדִים' – עבד של עבדים), הוא מולך ושולט כיום בישראל. • וּבְלִבָּם הִכְנִיס פְּחָדִים – כנען, המסמל כאמור את העמים, גרם לישראל לחיות בפחד ומורא. הטיית השורש פ.ח.ד ברבים נשען כאן על הופעה יחידאית במקרא (איוב טו, כא). • רִיב רִיבָם מוֹשִׁיב יְחִידִים מִזֵּדִים אַנְשֵׁי קְנָאוֹת – הדובר מבקש מהקדוש ברוך הוא ('מוֹשִׁיב יְחִידִים') להיאבק ולהילחם באויבי ישראל ('זֵּדִים' – אנשים רעים) המצרים להם ('אַנְשֵׁי קְנָאוֹת' – אנשים מזיקים, על פי ישעיהו יא, יג). כינוי האל כ'מוֹשִׁיב יְחִידִים' מיוסד על תהלים סח, ז: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת – פסוק שנדרש בדרך כלל בחז"ל כביטוי למעורבותו של הקדוש ברוך הוא בזיווג זיווגים ולדאגתו ל'יְחִידִים' (רווקים), וכאן משמש בהשאלה תוך יצירת צירוף חדש – 'מוֹשִׁיב יְחִידִים מִזֵּדִים' – הרומז להשבת ישראל מגלותם בין הזדים. • רָם נִשָּׂא יוֹשֵׁב כְּרוּבִים שׁוּר כִּבְשָׂה הִיא בֵּין זְאֵבִים – הדובר פונה אל האל ('רָם נִשָּׂא יוֹשֵׁב כְּרוּבִים' – כינוי רווח לאל, המשלב שני כינויים המופיעים במקרא בנפרד: ישעיהו נז, טו; תהלים פ, ב), ומבקש ממנו לראות ('שׁוּר' – ראה, בלשון המקרא. על פי במדבר כג, ט) את עמו, המשול לכבשה השורה בין זאבים – על פי דימוי נפוץ בספרות המדרש למצבם של ישראל (ראו למשל ויקרא רבה, פרשה כז). • הָחִישָׁה מִפְלָט וְלַיּוֹשְׁבִים כּוֹאֲבִים שְׁלַח רְפוּאוֹת – הוא מבקש מן האל למהר ולהציל ('הָחִישָׁה מִפְלָט') את עמו, הנמשל כאן לאדם חולה ('הָחִישָׁה מִפְלָט') הזקוק לרפואה. הדימוי הוא על פי תהלים קז, יט-כ: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם (מטעמי חריזה משתמש הפייטן בטכניקה של 'פסיחה' תחבירית מטור לטור – 'וְלַיּוֹשְׁבִים כּוֹאֲבִים'). • אֵל כַּנָּה יְמִינְךָ נָטְעָה חוּסָה נָּא צוּר לְהַרְגִּיעָהּ – הדובר ממשיך בפנייתו הישירה לאל (המכונה כאן 'אֵל' ו'צוּר', ביטויים המשקפים כוח ועוצמה), ומבקש ממנו לרחם על עמו ולהביאו למצב של רגיעה; עם ישראל מכונה כאן 'כַּנָּה יְמִינְךָ נָטְעָה', כלומר – שתיל של גפן שניטע ביד ימינו של הקדוש ברוך הוא, על פי תהלים (פ, טו-טז): אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ. 'כַּנָּה' הוא כינוי מקובל לישראל בלשון הפייטנים. • שִׂים כַּנָּה כַּנֵּס עַל גִּבְעָה – את אותה 'כַּנָּה' שתוארה כבר קודם, מבקש הדובר מן האל להציב כדגל ('כַּנֵּס') בראש ההרים, כתיקון למצבה המושפל בהווה. משמעו המקורי של הצירוף 'כַּנֵּס עַל גִּבְעָה' הוא שלילי דווקא, ומבטא מציאות של מנוסה (ישעיהו ל, יז): אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה; פייטננו הופך את הביטוי על פיו כדי לבטא בעזרתו את הגאווה והחוסן שיעמדו לעם בגאולתו. • הַשְׂבִּיעָה נְפָשׁוֹת צְמֵאוֹת – הדובר מבקש מן האל להרוות את צמאונם של ישראל – ביטוי מטאפורי להצלה וישועה. הצירוף 'נְפָשׁוֹת צְמֵאוֹת' נשען על לשון המקרא בכמה מקומות (ראו למשל תהלים מב, ג). • אָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ – בהמשך לציורם של ישראל כגפן, מתאר הפייטן את הנזק שהוסב להם מיד זרים ('עוֹבְרֵי דָרֶךְ'), שיכלו לקטוף ולתלוש את פריים כביכול ('אָרוּהָ' – מלשון ארה – תלש וקטף במקרא). על פי פסוקים ממזמור התהלים שצוטט במחרוזת הקודמת (פ, יג): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ. • שָׂמוּהָ מִרְמַס כָּל דּוֹרֵךְ – ישראל בהווה נתונים למרמס רגליהם של רבים; הדימוי נשען על 'משל הכרם' של ישעיהו, המפתח ציור דומה לזה שנזכר במזמור התהלים שצוטט קודם (ישעיהו ה, ה): וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. • רָדוּהָ זָרִים בְּפָרֶךְ כְּעֵרֶךְ אֲמָהוֹת כְּלוּאוֹת – את ישראל העבידו זרים בעבודה קשה ('בְּפָרֶךְ'), כאילו מעמדם של ישראל הוא כמעמד שפחות ('אֲמָהוֹת' – צורת ריבוי של אמה, שפחה) השבויות בידי בעליהן. • לֵיל וָיוֹם תִּזְכֹּר צִירֶיהָ – דימוי ישראל לאמה בחתימת המחרוזת הקודמת מוביל את הפייטן לפתח את ציור העם כאשה, וכעת הוא מפציר בקדוש ברוך הוא לזכור כל העת את הכאב שהוא מנת חלקה, ככאב צירי הלידה של אשה הרה. • עַד פִּדְיוֹם תִּשְׁלַח אֵלֶיהָ – זכר ה'צירים' של ישראל ראוי שיעמוד לנגד עיני הקדוש ברוך הוא, אומר הפייטן, עד שיעניק לה גאולה ('פִּדְיוֹם' – מלשון פדות). 'פִּדְיוֹם' היא מילה יחידאית המשמשת בהקשר מעט שונה במקרא (במדבר ג, מט), ומקובלת בלשון הפייטנים כביטוי לישועה (כך למשל בפיוט לשבת 'ברוך אל עליון' לר' ברוך בר שמואל ממגנצא: "בָּרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה / לְנַפְשֵׁנוּ פִדְיוֹם מִשְׂאֵת וַאֲנָחָה"). • אֵל אָיֹם קַבֵּץ בָּנֶיהָ עֵינֶיהָ לְךָ נְשׂוּאוֹת – הדובר חוזר על בקשתו מן האל ('אֵל אָיֹם' – כינוי לקדוש ברוך הוא בלשון הפייטנים, וראו למשל בפיוט האנונימי 'היום הרת עולם') לקבץ את ישראל – הממתינים ומצפים בכליון עינים – מגלויותיהם, כנאמר בנבואת ישעיהו (ס, ד): שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה. • לָךְ דּוֹדִי אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי – לאחר שחזר וביקש ישועה מן הקדוש ברוך הוא תוך שהוא שוטח טענותיו, פונה כעת הדובר לראשונה במילים של קרבה ואהבה לאל: הוא מכנה אותו 'דּוֹדִי', על פי כינויו במגילת שיר השירים, ומבקש להתפלל – 'אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי' – כלשון שאמרה חנה לעלי כשהתפללה לבן (שמואל א, א, טו): וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. • בְּעוֹדִי אוֹדְךָ קְדוֹשִׁי – יש לקרוא ברצף עם הטור הקודם: 'אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי בְּעוֹדִי אוֹדְךָ קְדוֹשִׁי', כלומר, תפילת הדובר מהולה וכרוכה בדברי תודה לאלוהיו. • כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי – בדברי הודאתו הוא משבח את האל המעניק לו כבוד, ורומז ללשון משורר התהלים (ג, ג-ד): רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. על רקע הפסוק, אפשר לקרוא מחרוזת זו כמין עידוד פנימי של המשורר את עצמו, לאחר האכזבות הרבות שהיו מנת חלקו עד כה, כפי שתיארן במחרוזות הקודמות. • שׁוּר רַחֲשִׁי אֵל הַהוֹדָאוֹת – הדובר מבקש מן האל ('אֵל הַהוֹדָאוֹת' – כינוי לקדוש ברוך הוא בתפילות ובפיוטים. ראו למשל בתפילת 'נשמת כל חי') לראות ('שׁוּר') את תפילתו ('רַחֲשִׁי'). • חַזֵּק יַד יְמִינִי כַּצַּר – לקראת סיום הפיוט, מבקש הדובר מן האל לחזק את ידי הדובר כפי שידיו של האויב חזקות. הניסוח נשען על לשון הקינה שבמגילת איכה (ב, ד): דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ. ובעוד המקור המקראי מבכה את התנהגותו של האל, שהתייחס לבניו בזמן החורבן כאחד הצרים עליהם, פייטננו חותר כביכול לתיקונה של מציאות חורבן זו. • וּשְׁלַח יָד לְהַכּוֹת אֶת צָר – לא רק על ידו שלו מבקש הדובר, אלא גם על ידו של הקדוש ברוך הוא, שאמורה להעניש את אויבי ישראל. לשון הטור היא פרפראזה על הבטחת הקדוש ברוך הוא עצמו ביחס למצרים (שמות ג, כ): וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. • וּרְאֵה יָד הָיָה עִיר מִבְצָר הוּא אוֹצָר לְכוֹס וְקָאוֹת – נוסף על הענשת הגויים וכנימוק לה, מבקש הדובר מן האלוהים לשים לב למשבר הגדול שאחז בירושלים ('יָד' – אולי ככינוי כללי למקום מוגדר. ראו דברים כג, יג), אשר הפכה מ'עִיר מִבְצָר', כלומר – ממקום חזק ומפואר – ל'אוֹצָר לְכוֹס וְקָאוֹת', כלומר, למקור חיותן של בעלי כנף הדרים במקומות חורבן ושממה. על פי תהלים (קב, ז): דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת. • וְאַמֵּץ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת – לאחר הבקשה על חיזוק הידיים, מבקש הדובר גם חיזוק לרגליים המותשות. הוא חוזר בכך על מילותיו של ישעיהו הנביא (לה, ג): חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ. • מֵחוֹמֵץ הִתְעִיב עֲלִילוֹת – רגלי ישראל כושלות בעקבות עלילותיו המרושעות והמתועבות של האויב, המכונה כאן 'חוֹמֵץ', כמשמעו בתהלים (עא, ד): אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ. • עוֹד שֶׁמֶץ וּבְנֵה הֵיכָלוֹת לַעֲלוֹת שָׁם וְלֵרָאוֹת – בטוריו האחרונים של הפיוט, חש הדובר את כיסופיו העומדים להתממש, ומרגיש כאילו הגאולה קרבה ועומדת ממש לפתחו: 'עוֹד שֶׁמֶץ' (מילה כמעט יחידאית במקרא. מתפרשת על פי איוב ד, יב; שם כו, יד) – כוונתו כנראה עוד מעט, עוד קצת, וכבר הקדוש ברוך הוא יבנה מחדש את המקדש ('וּבְנֵה הֵיכָלוֹת'). המקדש יאפשר לשוב ולעלות לרגל לראות את הקדוש ברוך הוא ולהראות לפניו ('לַעֲלוֹת שָׁם וְלֵרָאוֹת'), כאמור בספר שמות (לד, כד): כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. על רקע הפסוק נראה כי לדידו של הדובר, העלייה לרגל מבטאת לא רק הגשמה של ציפיותיו העזות, אלא גם ביטוי ממשי לגאולה רחבה יותר. |
| כותר |
ימותי קלו כצבאות |
|---|---|
| מעגל השנה |
שירת הבקשות |
| שפה |
עברית |
תנאי השימוש:
הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.
תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.
השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.
אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]
תצוגת MARC
פירוש
-
• יְמוֹתַי קַלּוּ כִּצְבָאוֹת – הפייטן פותח בתיאור ימיו החולפים במהירות; 'קַלּוּ כִּצְבָאוֹת' – בהשאלה מטאפורית, ימיו של הדובר הם קלי רגליים ומהירים לרוץ כחיות השדה. הצירוף מיוסד כנראה על שילוב לשון תפילת 'נשמת כל חי' הנאמרת בתפילת שחרית של שבת – "ורגלינו קלות כאיילות" – עם פסוק משיר השירים (ב, ז), המקביל (בהקשר אחר אמנם) בין 'צְבָאוֹת' ו'אַיְלוֹת הַשָּׂדֶה'. נימה של קושי ומצוקה נרמזת כבר בשלב זה, על רקע מקורו המקראי של הטור, המצוי בדברי איוב (ט, כה): וְיָמַי קַלּוּ מִנִּי רָץ בָּרְחוּ לֹא רָאוּ טוֹבָה (ובדומה לכך – שם, ז, ו). • עִתּוֹתַי חָלְפוּ וּצְבָאוֹת – בהמשך לטור הקודם, מתאר הפייטן כיצד כל זמנו ('עִתּוֹתַי') וימיו (וּצְבָאוֹת) חולפים ועוברים. • חוּשׁ אֵל צְבָאוֹת – מהר לגאול אותי. 'אֵל צְבָאוֹת' הוא כינוי רווח במקרא לקדוש ברוך הוא. • עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת – רק כעת מנוסח במפורש הרקע למצוקת הדובר, התוהה מתי תבוא הגאולה ('קֵץ הַפְּלָאוֹת' – כלומר, הקץ המכוסה, הלא-ידוע). הטור הוא שיבוץ מדויק מנבואת אחרית הימים המפורשת בספר דניאל (יב, ה-ז): וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל וְהִנֵּה שְׁנַיִם אֲחֵרִים עֹמְדִים אֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וְאֶחָד הֵנָּה לִשְׂפַת הַיְאֹר וַיֹּאמֶר לָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת וָאֶשְׁמַע אֶת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים אֲשֶׁר מִמַּעַל לְמֵימֵי הַיְאֹר וַיָּרֶם יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ אֶל הַשָּׁמַיִם וַיִּשָּׁבַע בְּחֵי הָעוֹלָם כִּי לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי וּכְכַלּוֹת נַפֵּץ יַד עַם קֹדֶשׁ תִּכְלֶינָה כָל אֵלֶּה. • יִחַלְתִּי לִדְבַר נִחוּמָי – הדובר מספר כי ציפה כל ימיו לנחמה – וזו, כנראה, לא הגיעה; הטור בנוי כפרפראזה על פסוקים מתהלים (קיט, פא-פב) – כָּלְתָה לִתְשׁוּעָתְךָ נַפְשִׁי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי כָּלוּ עֵינַי לְאִמְרָתֶךָ לֵאמֹר מָתַי תְּנַחֲמֵנִי. הטיית השורש נ.ח.מ בתצורת 'נִחוּמָי' מופיעה במקרא פעם אחת בלבד (הושע יא, ח): אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי; אך בעוד נבואה זו מוסרת את דברי הקדוש ברוך הוא עצמו, המודה כי אינו יכול יותר להרע לישראל, הדובר בשירנו מבכה את האכזבה מכך שלא זכה עדיין לכך. • רָאִיתִי רַבִּים לוֹחֲמָי – כוונת הדובר היא שראה אויבים רבים לוחמים בו (בניגוד לעברית המודרנית, בה 'לוֹחֲמַי' הם הלוחמים שלי). זאת בהתבסס על התקבולת בין 'יְרִיבַי' ו'לֹחֲמָי' בפסוק מתהלים (לה, א): לְדָוִד רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי לְחַם אֶת לֹחֲמָי – פסוק שבו מבקש דוד מן האלוהים לריב עם יריביו ולהילחם בלוחמים עליו. גם כאן מתחדד הפער בין הציפייה המובעת במקרא לאכזבה המובעת בפיוט, שכן המקור המקראי מדבר על ריב עם הלוחמים, בעוד הפיוט מדבר על ריבוי שלהם (משחק מילים אירוני בין 'רִיבָה' ו'רַבִּים'). • שִׂבַּרְתִּי לְדָר בִּמְרוֹמָי – קיוויתי לישועת השוכן במרומים, על פי תהלים (קיט, קסו): שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה' וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי. • לֵב קָמַי יָחִישׁ לְהַלְאוֹת – את לב הקמים עלי, אומר הדובר, ימהר הקדוש ברוך הוא להתיש ולעייף. הצירוף 'לֵב קָמַי' מיוסד על לשון נבואת ירמיהו (נא, א): כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵעִיר עַל בָּבֶל וְאֶל יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית. • שַׂמְתַּנִי בֵּין שִׁנֵּי גוּרִים – הדובר מאשים את הקדוש ברוך הוא שהניחו טרף לגורי אריות. הזיהוי של 'גוּרִים' עם אריות נשען על לשון המקרא (בראשית מט, ט; ירמיהו נא, לח). • וַאֲנִי אוֹחִיל דְּרוֹרִים – מתוך מצוקתו בין שיני אריות, הוא מייחל ומצפה לחירות וחופש. המילה 'דְּרוֹרִים' משמשת כאן בכפל משמעות: הן במובן הפשוט של חופש (מלשון דרור), והן ככינוי מטאפורי לציפורים, המזוהות כבעלות חופש מוחלט (ראו משלי כו, ב: כַּצִּפּוֹר לָנוּד כַּדְּרוֹר לָעוּף). כפי שנראה מיד, בחירה זו אינה מקרית. • חָנֵּנִי קַבֵּץ עֲדָרִים – הדובר מבקש מאלוהיו שיחון אותו ויאסוף את כל נדחי ישראל, המשולים לעדרי צאן בין גורי אריות. הדימוי נשען על דימוי האל בנבואת הנחמה של ישעיהו (מ, יא): כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל (וראו גם ירמיהו לא, ט). • פְּזוּרִים הֵם בְּכָל פֵּאוֹת – ה'עֲדָרִים' פזורים בכל קצווי תבל ('פֵּאוֹת' – מלשון פאה, צד וקצה בלשון המקרא). במחרוזת זו העמיד הפייטן דימוי ציורי של מצב ישראל בין האומות, תוך שהוא חורז שלושה מושגים מתחום החי והטבע – 'גוּרִים', 'דְּרוֹרִים' ו'עֲדָרִים'. • שְׁמוֹתָם לֹא שֻׁנּוּ מֵהֶם בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אוֹיְבֵיהֶם – הפייטן רומז כאן למדרש חז"ל על ישראל במצרים, שלא שינו את שמותיהם העבריים, ובכך שמרו על זהותם הקולקטיבית – כאחד מן הדברים שבזכותם נגאלו ישראל ממצרים (ראו שמות רבה, פרשה א). הוא מזכיר זאת לקדוש ברוך הוא כנימוק להחשת הגאולה ולקיום חלקו של האל בברית עם עמו – כעולה מן הציטוט מספר ויקרא (כו, מד): וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם. נראה כי יציאת מצרים אינה רק זכרון היסטורי עבור הדובר, אלא ביטוי למצבם של ישראל גם בהווה, באשר הם נתונים בארצות אויביהם. • חִישׁ אוֹתָם הָשֵׁב לִנְוֵיהֶם – על רקע לימוד הזכות על ישראל בטורים הקודמים, מבקש הדובר מן הקדוש ברוך הוא לזרז את חזרתם מן הגלויות לארצם; הטיעון נשען על לשון נבואת ירמיהו (כג, ג): וַאֲנִי אֲקַבֵּץ אֶת שְׁאֵרִית צֹאנִי מִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֹתָם שָׁם וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְהֶן עַל נְוֵהֶן וּפָרוּ וְרָבוּ. נראה כי ברקע לטור עומדת גם לשון תפילת מוסף של המועדים, הרואה את השיבה מהגלות כמרכיב בגאולה רחבה יותר: "בנה ביתך כבתחילה וכונן מקדשך על מכונו, והראנו בבניינו ושמחנו בתיקונו, והשב כהנים לעבודתם ולוויים לשירם ולזמרם, והשב ישראל לנויהם". • רַב לָהֶם שְׂאֵת תְּלָאוֹת – די ('רַב' – על פי דברים א, ו) להם לישראל בצרות שנאלצו לשאת עד כה. • רָדָה בָם עֶבֶד עֲבָדִים – בהיותם בגלות, רדו העמים והתעמרו בישראל. 'עֶבֶד עֲבָדִים' משמש כאן ככינוי כללי לגויים המבוסס על הקללה שקילל נח את בנו כנען (בראשית ט, כה): וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. המצב המתואר בטור משקף היפוך הירארכיות, המעצים את גודל הטרגדיה בתוכה ישראל נתונים: במקום שכנען יהיה בתחתית המדרג המעמדי ('עֶבֶד עֲבָדִים' – עבד של עבדים), הוא מולך ושולט כיום בישראל. • וּבְלִבָּם הִכְנִיס פְּחָדִים – כנען, המסמל כאמור את העמים, גרם לישראל לחיות בפחד ומורא. הטיית השורש פ.ח.ד ברבים נשען כאן על הופעה יחידאית במקרא (איוב טו, כא). • רִיב רִיבָם מוֹשִׁיב יְחִידִים מִזֵּדִים אַנְשֵׁי קְנָאוֹת – הדובר מבקש מהקדוש ברוך הוא ('מוֹשִׁיב יְחִידִים') להיאבק ולהילחם באויבי ישראל ('זֵּדִים' – אנשים רעים) המצרים להם ('אַנְשֵׁי קְנָאוֹת' – אנשים מזיקים, על פי ישעיהו יא, יג). כינוי האל כ'מוֹשִׁיב יְחִידִים' מיוסד על תהלים סח, ז: אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת – פסוק שנדרש בדרך כלל בחז"ל כביטוי למעורבותו של הקדוש ברוך הוא בזיווג זיווגים ולדאגתו ל'יְחִידִים' (רווקים), וכאן משמש בהשאלה תוך יצירת צירוף חדש – 'מוֹשִׁיב יְחִידִים מִזֵּדִים' – הרומז להשבת ישראל מגלותם בין הזדים. • רָם נִשָּׂא יוֹשֵׁב כְּרוּבִים שׁוּר כִּבְשָׂה הִיא בֵּין זְאֵבִים – הדובר פונה אל האל ('רָם נִשָּׂא יוֹשֵׁב כְּרוּבִים' – כינוי רווח לאל, המשלב שני כינויים המופיעים במקרא בנפרד: ישעיהו נז, טו; תהלים פ, ב), ומבקש ממנו לראות ('שׁוּר' – ראה, בלשון המקרא. על פי במדבר כג, ט) את עמו, המשול לכבשה השורה בין זאבים – על פי דימוי נפוץ בספרות המדרש למצבם של ישראל (ראו למשל ויקרא רבה, פרשה כז). • הָחִישָׁה מִפְלָט וְלַיּוֹשְׁבִים כּוֹאֲבִים שְׁלַח רְפוּאוֹת – הוא מבקש מן האל למהר ולהציל ('הָחִישָׁה מִפְלָט') את עמו, הנמשל כאן לאדם חולה ('הָחִישָׁה מִפְלָט') הזקוק לרפואה. הדימוי הוא על פי תהלים קז, יט-כ: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם (מטעמי חריזה משתמש הפייטן בטכניקה של 'פסיחה' תחבירית מטור לטור – 'וְלַיּוֹשְׁבִים כּוֹאֲבִים'). • אֵל כַּנָּה יְמִינְךָ נָטְעָה חוּסָה נָּא צוּר לְהַרְגִּיעָהּ – הדובר ממשיך בפנייתו הישירה לאל (המכונה כאן 'אֵל' ו'צוּר', ביטויים המשקפים כוח ועוצמה), ומבקש ממנו לרחם על עמו ולהביאו למצב של רגיעה; עם ישראל מכונה כאן 'כַּנָּה יְמִינְךָ נָטְעָה', כלומר – שתיל של גפן שניטע ביד ימינו של הקדוש ברוך הוא, על פי תהלים (פ, טו-טז): אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ. 'כַּנָּה' הוא כינוי מקובל לישראל בלשון הפייטנים. • שִׂים כַּנָּה כַּנֵּס עַל גִּבְעָה – את אותה 'כַּנָּה' שתוארה כבר קודם, מבקש הדובר מן האל להציב כדגל ('כַּנֵּס') בראש ההרים, כתיקון למצבה המושפל בהווה. משמעו המקורי של הצירוף 'כַּנֵּס עַל גִּבְעָה' הוא שלילי דווקא, ומבטא מציאות של מנוסה (ישעיהו ל, יז): אֶלֶף אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת אֶחָד מִפְּנֵי גַּעֲרַת חֲמִשָּׁה תָּנֻסוּ עַד אִם נוֹתַרְתֶּם כַּתֹּרֶן עַל רֹאשׁ הָהָר וְכַנֵּס עַל הַגִּבְעָה; פייטננו הופך את הביטוי על פיו כדי לבטא בעזרתו את הגאווה והחוסן שיעמדו לעם בגאולתו. • הַשְׂבִּיעָה נְפָשׁוֹת צְמֵאוֹת – הדובר מבקש מן האל להרוות את צמאונם של ישראל – ביטוי מטאפורי להצלה וישועה. הצירוף 'נְפָשׁוֹת צְמֵאוֹת' נשען על לשון המקרא בכמה מקומות (ראו למשל תהלים מב, ג). • אָרוּהָ כָּל עוֹבְרֵי דָרֶךְ – בהמשך לציורם של ישראל כגפן, מתאר הפייטן את הנזק שהוסב להם מיד זרים ('עוֹבְרֵי דָרֶךְ'), שיכלו לקטוף ולתלוש את פריים כביכול ('אָרוּהָ' – מלשון ארה – תלש וקטף במקרא). על פי פסוקים ממזמור התהלים שצוטט במחרוזת הקודמת (פ, יג): לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ. • שָׂמוּהָ מִרְמַס כָּל דּוֹרֵךְ – ישראל בהווה נתונים למרמס רגליהם של רבים; הדימוי נשען על 'משל הכרם' של ישעיהו, המפתח ציור דומה לזה שנזכר במזמור התהלים שצוטט קודם (ישעיהו ה, ה): וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. • רָדוּהָ זָרִים בְּפָרֶךְ כְּעֵרֶךְ אֲמָהוֹת כְּלוּאוֹת – את ישראל העבידו זרים בעבודה קשה ('בְּפָרֶךְ'), כאילו מעמדם של ישראל הוא כמעמד שפחות ('אֲמָהוֹת' – צורת ריבוי של אמה, שפחה) השבויות בידי בעליהן. • לֵיל וָיוֹם תִּזְכֹּר צִירֶיהָ – דימוי ישראל לאמה בחתימת המחרוזת הקודמת מוביל את הפייטן לפתח את ציור העם כאשה, וכעת הוא מפציר בקדוש ברוך הוא לזכור כל העת את הכאב שהוא מנת חלקה, ככאב צירי הלידה של אשה הרה. • עַד פִּדְיוֹם תִּשְׁלַח אֵלֶיהָ – זכר ה'צירים' של ישראל ראוי שיעמוד לנגד עיני הקדוש ברוך הוא, אומר הפייטן, עד שיעניק לה גאולה ('פִּדְיוֹם' – מלשון פדות). 'פִּדְיוֹם' היא מילה יחידאית המשמשת בהקשר מעט שונה במקרא (במדבר ג, מט), ומקובלת בלשון הפייטנים כביטוי לישועה (כך למשל בפיוט לשבת 'ברוך אל עליון' לר' ברוך בר שמואל ממגנצא: "בָּרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה / לְנַפְשֵׁנוּ פִדְיוֹם מִשְׂאֵת וַאֲנָחָה"). • אֵל אָיֹם קַבֵּץ בָּנֶיהָ עֵינֶיהָ לְךָ נְשׂוּאוֹת – הדובר חוזר על בקשתו מן האל ('אֵל אָיֹם' – כינוי לקדוש ברוך הוא בלשון הפייטנים, וראו למשל בפיוט האנונימי 'היום הרת עולם') לקבץ את ישראל – הממתינים ומצפים בכליון עינים – מגלויותיהם, כנאמר בנבואת ישעיהו (ס, ד): שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה. • לָךְ דּוֹדִי אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי – לאחר שחזר וביקש ישועה מן הקדוש ברוך הוא תוך שהוא שוטח טענותיו, פונה כעת הדובר לראשונה במילים של קרבה ואהבה לאל: הוא מכנה אותו 'דּוֹדִי', על פי כינויו במגילת שיר השירים, ומבקש להתפלל – 'אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי' – כלשון שאמרה חנה לעלי כשהתפללה לבן (שמואל א, א, טו): וַתַּעַן חַנָּה וַתֹּאמֶר לֹא אֲדֹנִי אִשָּׁה קְשַׁת רוּחַ אָנֹכִי וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא שָׁתִיתִי וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי ה'. • בְּעוֹדִי אוֹדְךָ קְדוֹשִׁי – יש לקרוא ברצף עם הטור הקודם: 'אֶשְׁפְּכָה נַפְשִׁי בְּעוֹדִי אוֹדְךָ קְדוֹשִׁי', כלומר, תפילת הדובר מהולה וכרוכה בדברי תודה לאלוהיו. • כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי – בדברי הודאתו הוא משבח את האל המעניק לו כבוד, ורומז ללשון משורר התהלים (ג, ג-ד): רַבִּים אֹמְרִים לְנַפְשִׁי אֵין יְשׁוּעָתָה לּוֹ בֵאלֹהִים סֶלָה וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי. על רקע הפסוק, אפשר לקרוא מחרוזת זו כמין עידוד פנימי של המשורר את עצמו, לאחר האכזבות הרבות שהיו מנת חלקו עד כה, כפי שתיארן במחרוזות הקודמות. • שׁוּר רַחֲשִׁי אֵל הַהוֹדָאוֹת – הדובר מבקש מן האל ('אֵל הַהוֹדָאוֹת' – כינוי לקדוש ברוך הוא בתפילות ובפיוטים. ראו למשל בתפילת 'נשמת כל חי') לראות ('שׁוּר') את תפילתו ('רַחֲשִׁי'). • חַזֵּק יַד יְמִינִי כַּצַּר – לקראת סיום הפיוט, מבקש הדובר מן האל לחזק את ידי הדובר כפי שידיו של האויב חזקות. הניסוח נשען על לשון הקינה שבמגילת איכה (ב, ד): דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב נִצָּב יְמִינוֹ כְּצָר וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי עָיִן בְּאֹהֶל בַּת צִיּוֹן שָׁפַךְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ. ובעוד המקור המקראי מבכה את התנהגותו של האל, שהתייחס לבניו בזמן החורבן כאחד הצרים עליהם, פייטננו חותר כביכול לתיקונה של מציאות חורבן זו. • וּשְׁלַח יָד לְהַכּוֹת אֶת צָר – לא רק על ידו שלו מבקש הדובר, אלא גם על ידו של הקדוש ברוך הוא, שאמורה להעניש את אויבי ישראל. לשון הטור היא פרפראזה על הבטחת הקדוש ברוך הוא עצמו ביחס למצרים (שמות ג, כ): וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם. • וּרְאֵה יָד הָיָה עִיר מִבְצָר הוּא אוֹצָר לְכוֹס וְקָאוֹת – נוסף על הענשת הגויים וכנימוק לה, מבקש הדובר מן האלוהים לשים לב למשבר הגדול שאחז בירושלים ('יָד' – אולי ככינוי כללי למקום מוגדר. ראו דברים כג, יג), אשר הפכה מ'עִיר מִבְצָר', כלומר – ממקום חזק ומפואר – ל'אוֹצָר לְכוֹס וְקָאוֹת', כלומר, למקור חיותן של בעלי כנף הדרים במקומות חורבן ושממה. על פי תהלים (קב, ז): דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת. • וְאַמֵּץ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת – לאחר הבקשה על חיזוק הידיים, מבקש הדובר גם חיזוק לרגליים המותשות. הוא חוזר בכך על מילותיו של ישעיהו הנביא (לה, ג): חַזְּקוּ יָדַיִם רָפוֹת וּבִרְכַּיִם כֹּשְׁלוֹת אַמֵּצוּ. • מֵחוֹמֵץ הִתְעִיב עֲלִילוֹת – רגלי ישראל כושלות בעקבות עלילותיו המרושעות והמתועבות של האויב, המכונה כאן 'חוֹמֵץ', כמשמעו בתהלים (עא, ד): אֱלֹהַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ. • עוֹד שֶׁמֶץ וּבְנֵה הֵיכָלוֹת לַעֲלוֹת שָׁם וְלֵרָאוֹת – בטוריו האחרונים של הפיוט, חש הדובר את כיסופיו העומדים להתממש, ומרגיש כאילו הגאולה קרבה ועומדת ממש לפתחו: 'עוֹד שֶׁמֶץ' (מילה כמעט יחידאית במקרא. מתפרשת על פי איוב ד, יב; שם כו, יד) – כוונתו כנראה עוד מעט, עוד קצת, וכבר הקדוש ברוך הוא יבנה מחדש את המקדש ('וּבְנֵה הֵיכָלוֹת'). המקדש יאפשר לשוב ולעלות לרגל לראות את הקדוש ברוך הוא ולהראות לפניו ('לַעֲלוֹת שָׁם וְלֵרָאוֹת'), כאמור בספר שמות (לד, כד): כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. על רקע הפסוק נראה כי לדידו של הדובר, העלייה לרגל מבטאת לא רק הגשמה של ציפיותיו העזות, אלא גם ביטוי ממשי לגאולה רחבה יותר.
יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?
אולי יעניין אותך גם
שותפים לפרויקט
פיוטים ותפילות
מידע כללי
הרשמה לניוזלטר
הירשמו וקבלו לדוא"ל שלכם את כל המידע על אתר הפיוט והתפילה
!
כתובת מייל לא תקינה
נרשמת בהצלחה
פיוט ותפילה ברשתות החברתיות
