audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

לבעל התפארת

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
playerSongImg
כותר לבעל התפארת
מעגל השנה שבת
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • לְבַעַל הַתִּפְאֶרֶת מְתַקֵּן רוּם בַּזֶרֶת – לכל מחרוזות השיר תבנית אחידה: הטור הראשון מתאר את הקדוש ברוך הוא, מושא תהילתם של המלאכים המתוארים בטורים השני והשלישי, ושל כנסת ישראל המיוצגת על ידי הדובר בטור הרביעי (המתחיל תמיד במילה 'וַאֲנִי', שלאחריה אחד מכינויי הרעיה בשיר השירים). הפתיחה הקבועה באות למ"ד תחילית מציינת את המוקד סביבו בנויה כל מחרוזת, ומַפנה אליו – האלוהים. כך גם במחרוזת הפתיחה: הטור הראשון מציין כי כל הפעילות שתתואר בשלושת הטורים הבאים נעשית 'לְבַעַל הַתִּפְאֶרֶת', כלומר, לקדוש ברוך הוא אשר לו התפארת, ככתוב (דברי הימים א כט, יא): לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. הפייטן מעצים לכל אורך השיר את דימויי האל והמלאכים על ידי שימוש בסופרלטיבים שונים, וכך גם כאן – 'מְתַקֵּן רוּם בַּזֶרֶת': הקדוש ברוך הוא יכול למדוד את השמים ('רוּם') באצבעו הקטנה – תיאור המבטא את גודלו ועוצמתו של האל. הדימוי נשען על האמור בישעיהו (מ, יב): מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם; מדידת עצמים היא פעילות אנושית המבטאת את יכולת המודד לקבל מושג על סביבתו, והעתקתה למישור היחסים שבין האל והעולם – הנתפס עבור האדם בדרך כלל כאין-סופי וכבלתי-מדיד – מדגישה את אינסופיותו של הבורא עצמו.
    • מַעֲצִימִים אַדֶּרֶת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת – אל מול האל העצום והנשגב שתואר בטור הקודם, מגדילים ומרבים ('מַעֲצִימִים') מלאכי השרת את התפארת ('אַדֶּרֶת') שהם מבטאים כלפיו. 'אַדֶּרֶת' מציינת בלשון המקרא מעין מעיל מכובד, אשר לובשו מתפאר בו; לכן כאשר נודע למלך נינוה כי הקדוש ברוך הוא מתכוון להחריב את עירו, הוא הסיר את אדרתו מעליו – כביטוי לשפלות האדם אל מול האל (יונה ג, ו). הפייטן משתמש כאן במונח על דרך ההשאלה, כסמל לכבוד ולהדר.
    • נוֹחִים לוֹ לְתִשְׁחוֹרֶת כַּהֲלָכָה וּמַסּוֹרֶת – הטור עמום מעט, ונראה שכוונתו היא שהמלאכים מקבלים ('נוֹחִים לוֹ') את הקדוש ברוך הוא ('לְתִשְׁחוֹרֶת') כראוי וכפי שעשו מאז ומעולם ('כַּהֲלָכָה וּמַסּוֹרֶת'). הלשון מיוסדת על הנחייתו של רבי ישמעאל במשנה (אבות פ"ג, מש' יב): "הוי קל לראש ונוח לתשחורת והוי מקבל את כל האדם בשמחה", הנחיה הקוראת לאדם לקבל כראוי ומתוך סובלנות ושמחה את הזקן ("ראש") ואת הצעיר ("תשחורת") גם יחד; פייטננו מאמץ את המילה 'תִשְׁחוֹרֶת' לצורך החרוז, ומסב אותה במהלך נועז למדי מן האדם הצעיר אל האל – כנראה בהתבסס על דימוי האל על פי הפרשנות האלגורית לדוד האהוב בשיר השירים (ה, יא): קְוֻצּוֹתָיו תַּלְתַּלִּים שְׁחֹרוֹת. השיער השחור הוא מאפיין מרשים ונאה של האדם הצעיר, והוא מועתק כאן אל האל, המתואר כביכול במלוא חיוניותו.
    • וַאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת תְּהִלָּה בְּפִי סוֹדָרֶת – הבחירה בדימוי משיר השירים בטור הקודם אינה מקרית, שכן גם הדובר עצמו, המייצג כאן את כנסת ישראל, מתואר בכינוי ממגילה זו (וכך גם בכל הטורים הרביעיים במחרוזות הבאות) – 'שְׁחַרְחוֹרֶת', על פי דימוי הרעיה בשיר השירים (א, ו): אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ. הדובר מתבטא כאן בשם כנסת ישראל, העורכת ('סוֹדָרֶת') תהילה ושבח בתפילתה לפני האל, הוא 'בַּעַל הַתִּפְאֶרֶת' שתואר בטור הראשון.
    • לְנִקְרָא רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן מֶלֶךְ אַדִּירִירוֹן – כבמחרוזת הקודמת, הטור הראשון מתאר את האל בגדלותו – כמי שנקרא 'רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן', כלומר קודם לכל ומאוחר לכל, על פי ישעיהו (מד, ו): כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ ה' צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים, וכ'מֶלֶךְ אַדִּירִירוֹן' – כינוי לקדוש ברוך הוא בספרות הסוד היהודית הקדומה.
    • מַבִּיעִים סֶלֶד וָרוֹן בְּטֹהַר וּבְכִשְׁרוֹן – הטורים השני עד הרביעי בכל מחרוזת נמשכים כרגיל בפיוטנו אל הטור הראשון: לזה אשר 'נִקְרָא רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן', מביעים המלאכים – שאינם נזכרים הפעם במפורש אלא מתוך ההקבלה למחרוזת הקודמת – 'סֶלֶד וָרוֹן', כלומר, שבח ושירה. 'סֶלֶד' הוא שבח בלשון הפיוט, כנראה על פי פרשנות כלשהי לצירוף המקראי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה (איוב ו, י). השבח והרינה מבוטאים על ידי המלאכים היטב ('בְּטֹהַר וּבְכִשְׁרוֹן').
    • וְאִתָּם מְטַטְרוֹן פִּסְקוֹן אִטְמוֹן סִגְרוֹן – עם המלאכים מביע שבח ורון לקדוש ברוך הוא גם מטטרון, מבכירי המלאכים בפמליא של מעלה, המתואר כאן גם בשמותיו הנוספים – 'פִּסְקוֹן אִטְמוֹן סִגְרוֹן' (על פי התלמוד הבבלי, סנהדרין מד ע"ב: "דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: שלש שמות יש לו: פיסקון, איטמון, סיגרון").
    • וַאֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן מִשְׁתַּחֲוָה פְּנֵי אָרוֹן – יחד עם המלאכים ועם מטטרון, גם כנסת ישראל – שנמשלה לחבצלת השרון בפרשנות למגילת שיר השירים (ב, א): אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים – מבטאת שבח כלפי הקדוש ברוך הוא, בהשתחוותה 'פְּנֵי אָרוֹן', כלומר, אל מול קודש הקודשים בירושלים, בו שוכן (או שכן בעבר) ארון הברית. הפייטן מקביל כאן ובפיוט כולו בין התהילה שנושאים המלאכים לאל והתהילה שנושאים לו ישראל, המכוונים את גופם וליבם בתפילתם בכל מקום לכיוון מקום קודש הקודשים (על פי המשנה בברכות, פ"ד, מש' ה-ו).
    • לְיָהּ חוֹצֵב לֶהָבָה נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה – הפעם מתואר האל, מושא תהילת המלאכים וישראל, בסדרה של כינויים מקראיים: 'יָהּ' – כינוי רווח מאוד במקרא (ראו למשל שמות יז, טז); 'חוֹצֵב לֶהָבָה' – על פי תהלים כט, ז: קוֹל ה' חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ; 'נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים רַבָּה' – על פי תהלים (פט, ח): אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו. כל אלו הם ביטויים לעוצמה ולכוח רב.
    • וִעִירֵי מֶרְכָּבָה וְקַדִּישֵׁי שַׁלְהָבָה – כינויים למלאכים, המבוססים על שילוב של כינויים ארמיים למלאכים בספר דניאל (ד, י), עם מושגי יסוד בתחום צבא השמים – 'מֶרְכָּבָה', המייצגת כרגיל את מרכבת האל ומלאכיו, ו'שַׁלְהָבָה' (אש), החומר ממנו עשויים המלאכים.
    • מִתְגַּבְּרִים לְהַקְשִׁיבָה קְדֻשָּׁה כְּאַחַת חֲטִיבָה – המלאכים, אותם 'עִירֵי מֶרְכָּבָה וְקַדִּישֵׁי שַׁלְהָבָה', מתאמצים להשמיע ('לְהַקְשִׁיבָה') קדושה יחדיו ('כְּאַחַת חֲטִיבָה'). הטיית השורש ק.ש.ב בבניין התפעל, משמשת כאן את הפייטן בדרך הייחודית שאפיינה את לשון הפיוט הארץ-ישראלי הקדום, אשר ראה את בניין התפעל כמבטא כמעט אך ורק 'פעלי גרימה', דהיינו פעלים בהם א' גורם ל-ב' דבר מה; במקרה שלפנינו תיאור המלאכים כ'מִתְגַּבְּרִים לְהַקְשִׁיבָה' פירושו שהמלאכים מתאמצים לגרום לכך שיקשיבו להם, כלומר – מתאמצים להשמיע [באחד מפיוטי יוסי בן יוסי מופיע לדוגמא המשפט 'המקשיבים בקול קוראים ה' אלוהינו' – משפט שאין לפרשו אלא כ'המשמיעים בקול קוראים ה' אלוהינו'].
    • וַאֲנִי חוֹלַת אַהֲבָה בְּבַקָּשָׁה עֲרֵבָה – כנסת ישראל מתארת עצמה כ'חוֹלַת אַהֲבָה', על פי דימוי הרעיה בשיר השירים (ב, ה): סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי (דימוי החוזר על עצמו גם שם, ה, ח). חולת אהבה זו מצטרפת לתהילת המלאכים בכך שהיא פונה לקדוש ברוך הוא בבקשה נעימה – תיאור המתייחס כנראה לתפילתם של ישראל הנאמרת ומושרת בנועם.
    • לְמַפְלִיא פְלָאוֹת אֲדוֹן כָּל מִפְעֲלוֹת – הקדוש ברוך הוא מחולל נפלאות, ולמעשה הוא האחראי לכל הנעשה בעולמו ('אֲדוֹן כָּל מִפְעֲלוֹת').
    • כִּתִּים וַחֲיָלוֹת בְּחַדְרֵי הֵיכָלוֹת – לכבודו של הקדוש ברוך הוא, נתונים צבאות רבות של מלאכים 'בְּחַדְרֵי הֵיכָלוֹת'; הפייטן בונה את הטור על יסוד התיאורים הרווחים בספרות הסוד באשר למבנה היכלות השמים, חלוקתם למדורים ולחדרים, וריבוי המלאכים המקיימים בהם את פעולת ההקדשה של מלך מלכי המלכים.
    • רוֹעֲשִׁים בְּקוֹלוֹת נוֹעֲדִים בְּמַקְהֵלוֹת – הטור נמשך אל הטור שלפניו, והוא מתאר כיצד אותן כתות של מלאכים רועשים בהמנונות שהם נושאים לקדוש ברוך הוא, כמובא בחזונו של יחזקאל (ג, יב): וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ. המלאכים מתאספים לשם כך בקבוצות ('נוֹעֲדִים בְּמַקְהֵלוֹת'). הפייטן חוזר בזה על מאפייני הריבוי והעוצמה של המלאכים, שהם ביטוי לדרמה הסוערת שמתחוללת בעולמות העליונים.
    • וַאֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת תֻּשְׁבָּחוֹת וּתְהִלּוֹת – כנסת ישראל אף היא מצרפת דברי שבח ותהילה לקדוש ברוך הוא, והיא מתוארת גם כאן על יסוד אחד מדימויי הרעיה בשיר השירים (ח, י): אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.
    • לְנֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בִּשְׁבוּעָתוֹ – בפתח המחרוזת החותמת את הפיוט מתואר הקדוש ברוך הוא לא רק בדימויים של עוצמה וגדלות, אלא גם מתוך זיקתו המיוחדת לעם ישראל; הוא 'נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ וְקַיָּם בִּשְׁבוּעָתוֹ' – כלומר, הברית והשבועה שבינו לבין ישראל אינה מופרת על ידו. הצירוף 'נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ' נשען על לשון המקרא (תהלים עח, לז) ועל אימוצה כחלק מן הברכה שמברך אדם הרואה קשת בענן, על פי ההלכה התלמודית (בבלי ברכות, נט ע"א): "ברוך זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו"; אך בעוד הקשת מייצגת את בריתו של האל עם האנושות כולה – סמל להבטחתו שלא להביא עוד מבול לעולם – בפיוטנו מתייחדת הברית לישראל בלבד.
    • חַשְׁמַלֵּי שֵׁרוּתוֹ מִתְבַּהֲלִים מִשְּׂאֵתוֹ – המלאכים המשרתים אותו ('חַשְׁמַלֵּי שֵׁרוּתוֹ' – חשמלים הם מלאכים על פי יחזקאל א, ד) נבהלים מרוממותו ('מִשְּׂאֵתוֹ' – צורה יחידאית על פי איוב יג, יא: הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם).
    • מְרַתְּתִים מֵאֵימָתוֹ מַגִּידִים אֱלֹהוּתוֹ – הטור נמשך אל הטור שלפניו בתיאור פחדם של המלאכים, הרועדים ('מְרַתְּתִים') מאימת הקדוש ברוך הוא, ומתוך כך 'מַגִּידִים אֱלֹהוּתוֹ', כלומר, מקדישים אותו ומאשרים את מלכותו.
    • וַאֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ – הפייטן מתאר את ישראל בפעם האחרונה בפיוט על בסיס דמותה של הרעיה בשיר השירים (ז, יא): אֲנִי לְדוֹדִי וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ; אך הפעם אין הוא מציין כי אף היא משבחת את אלוהיה, אלא חותם במימושו של שבח זה ממש, כלומר בציטוט דברי השבח שייאמרו מיד במסגרת קדושת ברכת היוצר שלפני קריאת שמע – בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. תיאור הרעיה כאן שב אל תיאור הזיקה העמוקה שבין הקדוש ברוך הוא וישראל בטור הראשון במחרוזת, ומאפשר שתי קריאות הפוכות: הראשונה – הרעיה חשה תשוקה לדודה; השנייה – הדוד הוא החש תשוקה כלפי הרעיה. כך או כך, חתימה זו מאפשרת לשרשר את הפיוט לשלב הבא בתפילה, המבוסס במקורו על דברי ההקדשה שנושאים המלאכים לאל בחזון יחזקאל (ג, יב) שנזכר קודם.


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?