audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

אלה אזכרה (טיהר ר' ישמעאל)

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
נגן שירים ברצף
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    אשכנז - יצירות חזנות אשר היינוביץ
  • 2.
    אשכנז - יצירות חזנות זבולון קוורטין
  • 3.
    אשכנז - יצירות חזנות יוסי ברנבאום
  • 4.
    אשכנז - יצירות חזנות ללא מבצע
  • 5.
    ספרדים מסורות המזרח - בבל ברוך עבדללה עזרא
  • 6.
    ספרדים מסורות המזרח - בבל יעקב דוד חורי
  • 7.
    ספרדים מסורות המזרח - בבל משה חבושה
  • 8.
    ספרדים מסורות המזרח - לבנון אלי זיתוני, יעקב קמחין
  • 9.
    ספרדים מסורות המזרח - מצרים יצחק חלילי
  • 10.
    ספרדים מסורות המזרח - ספרד ירושלים עזרא ברנע
  • 11.
    ספרדים צפון אפריקה - לוב זרוק, חיון
  • 12.
    ספרדים צפון אפריקה - לוב משה מכלוף
  • 13.
    ספרדים צפון אפריקה - מרוקו האנדלוסית מורשת אבות בית שמש
  • 14.
    תורכיה - תורכיה כללי ללא מבצע
  • 15.
    תימן - כלל תימן ללא מבצע
נגן שירים ברצף
playerSongImg
כותר אלה אזכרה (טיהר ר' ישמעאל)
מעגל השנה יום הזיכרון ויום העצמאות;יום כיפור;ימים נוראים;לכל עת;תשעה באב
מועד התפילה שחרית
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה – הפייטן פותח בדברי הקדמה לסיפור המעשה כולו. הסיפור נמסר כאן כזיכרון מן העבר ('אֵלֶּה אֶזְכְּרָה'), הגורם לבכי בהווה ('וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה'); לשם כך הוא משבץ קטע מפסוק בתהלים, תוך היפוך סדר המילים באופן שיתאים לחריזה (תהלים מב, ה): אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְאֶשְׁפְּכָה עָלַי נַפְשִׁי.
    • כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה – תוכן הזיכרון מתואר כאן במילים כלליות, תחילה כמטאפורה מתחום האכילה: עם ישראל מתואר כמי שנבלע על ידי אויביו הרשעים ('זֵדִים'), ונאכל על ידם בגסות, כאדם האוכל עוגה טרם שנגמרה אפייתה ('כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה'. הדימוי מיוסד על דברי הנביא הושע, ז, ח).
    • כִּי בִימֵי קֵיסַר לא עָלְתָה אֲרוּכָה – הקיסר הרומאי אדריאנוס, שרוב עשרת הורגי מלכות הוצאו להורג בתקופת שלטונו. באותם ימים לא הייתה רפואה ('אֲרוּכָה') למצב הטראגי. 'אֲרוּכָה' משמשת כבר במקרא כציון מטאפורי לתיקון והצלה שאינם דווקא מתחום רפואת הגוף (נחמיה ד, א): וַיְהִי כַאֲשֶׁר שָׁמַע סַנְבַלַּט וְטוֹבִיָּה וְהָעַרְבִים וְהָעַמֹּנִים וְהָאַשְׁדּוֹדִים כִּי עָלְתָה אֲרוּכָה לְחֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם כִּי הֵחֵלּוּ הַפְּרֻצִים לְהִסָּתֵם וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד. ואפשר בהחלט שפייטננו מתכתב עם פסוק זה, וכנגד תיקון החורבן המתואר בו (סתימת הפרצות בחומת ירושלים בראשית ימי בית שני), הוא מעמיד תיאור של חורבן שלא זכה לתיקון.
    • לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה – בסוף דברי ההקדמה, לאחר רמזים מקדימים לכך שהפיוט עתיד לתאר אסון, חושף הפייטן את נושאו – מותם של עשרת תלמידי החכמים שנהרגו בידי המלכות. נראה כי הפייטן פונה כאן אל הזיכרון הקולקטיבי, כמי שפורס תיאור מחודש של סיפור הידוע זה מכבר לרבים; ואכן, סיפור מותם של הרוגי המלכות נמסר במקורות מדרשיים רבים, לעיתים תוך צירוף סיפורם של כל העשרה – כבמדרש 'אלה אזכרה' הקרוב לפיוטנו במידה רבה – ולעיתים (כבמקורות התנאיים והאמוראיים) תוך הבאת סיפורם של חכמים בודדים מתוך הרשימה שבהמשך.
    • בְּלָמְדוֹ סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת – לאחר דברי ההקדמה הכלליים, מתחיל הפייטן לערוך את סיפורו בסדר כרונולוגי: ראשיתו של האסון בכך שאותו קיסר למד תורה ('בְּלָמְדוֹ סֵפֶר') אצל תלמידי החכמים, שנמשלו בגמרא לערמת חיטים (בבלי סנהדרין, לז ע"א): "'בטנך ערמת חטים' (שיר השירים ז, ג), מה ערימת חטים הכל נהנין ממנה – אף סנהדרין הכל נהנין מטעמיהן". הפייטן מכוון לדרשה זו בצירוף 'מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת', ורומז לראייה ביקורתית של משמעותה – אם הכל נהנים מטעמיהם ותורתם של תלמידי החכמים, בהחלט יימצא גם מי שינצל דבריהם לרעה, כאותו השר. יצוין כי במדרש 'אלה אזכרה' המקביל כאמור לפיוטנו, הביקורת כלפי תלמידי החכמים חריפה אף יותר: "אחר חרבן הבית היו פריצי הדור מתגאים ואמרו: מה הפסדנו בזה שנחרב הבית? הרי יש בינינו תלמידי חכמים שמדריכין את העולם בתורתו ובמצותיו! מיד נתן הקב"ה בלב הקיסר של רומי ללמוד תורת משה מפי חכמים וזקנים..." (אוצר המדרשים של אייזנשטיין, עמ' תלט).
    • וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת – מאחר שהשר למד אצל תלמידי החכמים שבדורו, יכול היה להבין ולדקדק בעצמו בתורה שבכתב – 'בְּדָת רְשׁוּמַת'.
    • וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחִשֵׁב מְזִמַּת – בדקדקו בספר התורה, פתח השר בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמות כא), המפרטת דיני נזיקין רבים ואת עונשיהם; אולם לימודו של השר בתורה לא נעשה בצורת קריאה 'תמימה', אלא בכוונת מכוון להזיק ולהרע ('וְחָשַׁב מְזִמַּת' – על פי תהלים י, ב).
    • וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת – הדין הקונקרטי שתפס את עין הקיסר זומם הרע היה דינו של הגונב נפש אדם, אותו הפייטן משבץ כאן ככתבו וכלשונו (שמות כא, טז): "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת". בשלב זה הפייטן אינו מספר כיצד השתלב ציווי זה במזימת הקיסר, ומותיר את השומעים במתח לקראת המשך התיאור.
    • חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוֹצְרֵנוּ – נוסח קבוע המקובל בפיוטי סליחה רבים, הנאמר בפיוט שלפנינו על ידי המתפללים לאחר כל שתי מחרוזות מן הפיוט; עניינו וידוי על החטא לפני הקב"ה – 'חָטָאנוּ צוּרֵנוּ' ('צוּרֵנוּ' כינוי הערצה לקב"ה ולעוצמתו. נשען על שמואל א, ב, ב: וְאֵין צוּר כֵּאלֹהֵינוּ) – ובקשת מחילה: 'סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ' [בהמשך הביאור לא נחזור לפרש רפרין (=פזמון חוזר) זה].
    • גָּבַהּ לֵב בְּלִיַּעַל עוֹבֵד אֱלִילִים – ליבו של הקיסר גבה והתגאה.
    • וְצִוָּה לְמַלְּאוֹת פְּלָטֵירוֹ נְעָלִים – הפייטן ממשיך לשמור את השומע במתח, ומתאר את מעשהו של הקיסר – שציווה למלא את ארמונו בנעליים – מעשה הנראה עדיין בשלב זה כחסר כל פשר. 'פְּלָטֵירוֹ' – מילה שנגזרה מן המילה היוונית פלטורין, שפירושה ארמון, הרווחת בספרות חז"ל (ראו למשל ספרי דברים, פיס' שיג).
    • וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדוֹלִים – לאחר שמילאו ארמונו בנעליים, קרא הקיסר לעשרה תלמידי חכמים גדולים לבוא לפניו.
    • מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים – הקריאה לחכמים נבעה מכך שהם 'מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ', ולכן דווקא להם היכולת הפוטנציאלית לתרץ את קושיית הקיסר על הפסוק "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ". כזכור, גם את הקיסר תיאר הפייטן קודם כמי ש'הֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת', כך שהדיאלוג שייפרס להלן בינו לבין תלמידי החכמים מוצג כביכול כדיון בית-מדרשי בין תלמידי חכמים הניצבים משני עברי המתרס – אלא שהשומע (בניגוד לחכמים) כבר יודע שאין מדובר כאן בדיון רגיל, אלא במזימה.
    • דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרוֹ – הקיסר פונה אל החכמים בתביעה לדון את המשפט שלהלן כראוי ('לַאֲשׁוּרוֹ'). הצירוף 'דִּינוּ מִשְׁפָּט' נועד ליצור את הרושם שאין מדובר כאן רק בתביעה להתמודדות פרשנית עם פסוק מוקשה, אלא כביכול במעמד של משפט היסטורי, בו החכמים יידרשו לשפוט את אבותיהם, כפי שיסופר בהמשך.
    • וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרוֹ – הקיסר מתרה בחכמים לבל יעוותו את משפטם בשקר ('בְּכָזָב').
    • כִּי אִם הוֹצִיאוּהוּ לַאֲמִתּוֹ וּלְאוֹרוֹ – הוא חוזר ומדגיש את הצורך במשפט אמת. הצירוף 'להוציא משפט לאור' העומד ביסוד הטור מקובל בלשון המקרא כדי לבטא את פרסומה של הכרעתו הברורה של הדין בעניינים שונים (ראו למשל תהלים לז, ו).
    • כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ – רק כעת פותח הקיסר את טיעוניו הלמדניים, בהביאו את הפסוק המקביל בספר דברים לצו שהובא קודם מספר שמות (דברים כד, ז): כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ. אלא שהשר מעמיד את החכמים במבחן, וקוטע את הפסוק לפני אזכרת גזר הדין המופיע בתורה.
    • הֵם כְּעָנוּ לוֹ וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא – החכמים עומדים כמובן בקלות במבחן, ועונים לו מיד את המשך הפסוק – 'וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא'; אלא שתוך כדי תשובתם ('כְּעָנוּ' – כאשר ענו) סותר הקיסר את דבריהם, כפי שמוסר הטור הבא.
    • נָם אַיֵּה אֲבוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ – כחלק ממזימתו, הקיסר מפריע להם תוך כדי דבריהם, ואומר ('נָם' מקובל בלשון חז"ל כמציין אמירה. ראו למשל בבלי חולין, ע ע"ב): 'אַיֵּה אֲבותֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ?'. השר מתייחס כאן לסיפור המקראי על מכירת יוסף בידי אחיו, לאחר שהשליכו אותו לבור (בראשית לז); ברור גם לקיסר כי האבות (אחי יוסף) נפטרו מזמן – וממילא שאלתו אינה תמימה, אלא מקרבת אותו לביצוע מזימתו.
    • לְאֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ – הקיסר ממשיך בדבריו, ומוכיח אגב כך את בקיאותו בסיפור המקראי: אחי יוסף מכרוהו ('סְחָרוּהוּ' – מלשון מסחר) 'לְאֹרְחַת (=שיירה) יִשְׁמְעֵאלִים', כנאמר שם (בראשית לז, כז): לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא.
    • וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ – בבקשו לתאר את מעשה האבות כמעשה שפל, הוא מדגיש כי מכירת יוסף נעשתה מתוך בצע כסף של האחים, ש'זכו' בנעליים – חפץ יומיומי פשוט – תמורת אחיהם. פרט זה אינו מופיע בסיפור המקראי, אך הוא משקף מסורת אגדית שרווחה בארץ ישראל בדרשות הסיפור; מסורת זו מופיעה למשל בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל לספר בראשית (לז, כח), וכן נזכרת במדרש פרקי דרבי אליעזר (פר' לז): "ומכרו אותו לישמעאלים בעשרים כסף, כל אחד ואחד נטל שני כספים לקנות מנעלים ברגליהם, שנאמר 'על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים' (עמוס ב, ו)".
    • וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם – מסתבר כי המבחן שערך הקיסר לחכמים כבר הסתיים, שכן הוא רואה את שאלתו כשאלה שאין אפשרות לתרצה, ומיד קורא לחכמים לקבל על עצמם את הדין. הוא אינו מייחס את מעשיו שלו לעצמו, אלא לשמים, וכביכול מבקש לומר לחכמים כי הוא אינו אלא שליחו של הקדוש ברוך הוא בהוצאת דין צדק על מכירת יוסף.
    • כִּי מִימֵיהֶם לֹא נִמְצָא כָּכֶם – את רצונו להטיל על חכמי הדור את העונש על מעשה שעשו אבותיהם שנים רבות קודם לכן, מצדיק הקיסר בכך שמאז ימי האבות לא היו לישראל דמויות כה ראויות ('לא נִמְצָא כָּכֶם'), כך שעשרת החכמים מוצגים כשווי הערך היחידים בתולדות ישראל לאחי יוסף.
    • וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם – לוּ היו האבות חיים כעת, היה הקיסר דן אותם עצמם, ולא את צאצאי צאצאיהם תלמידי החכמים; 'לִפְנֵיכֶם' משמש כאן כנראה בכפל לשון: הן במשמעות של 'במקומכם', והן במשמעות של 'במעמדכם ובנוכחותכם'. כלומר, אם היו האבות חיים בזמנו של הקיסר, הוא היה שופט אותם ולא את החכמים, אך בהחלט היה מעמיד את החכמים בסיטואציה הקשה של שיפוט אבותיהם.
    • וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲוֹן אֲבוֹתֵיכֶם – בסופו של דבר, כיון שהאבות אינם בחיים, נדרשים החכמים לשאת בעונש. ראוי להצביע על הקרבה הגדולה שבין הסיפור המפויט שלפנינו למדרש 'אלה אזכרה' שנזכר לעיל: "וכיון שהגיע לפסוק 'וגונב איש ומכרו', מיד צוה למלאות פלטירו מנעלים, ושלח לקרוא לעשרה חכמי ישראל, ובאו לפניו והושיבן בקתדראות של זהב. אמר להם: עומק הדין יש לי לשאול מכם ואל תאמרו לי כי אם הדין ואת האמת והמשפט. אמרו לו: אמור. אמר להם: ומי שגנב איש מאחיו של בני ישראל והתעמר בו ומכרו מה דינו? אמרו לו: התורה אמרה מות יומת. ענה ואמר להם: א"כ אתם חייבים מיתה. אמרו לו: אמור למה. אמר להם: על מכירת יוסף שמכרוהו אחיו, ואם הם היו בחיים הייתי דן אותם ועתה שאינם בחיים אתם תשאו עון אבותיכם".
    • זְמַן תְּנָה לָנוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים – החכמים מבקשים מן הקיסר לתת להם ארכה של שלושה ימים; אך כפי שיסתבר מיד, ארכה זו לא נועדה כדי לאפשר להם למצוא תירוץ מפולפל לשאלתו.
    • עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרוֹמִים – מסתבר, שהחכמים מבקשים זמן בכדי לבדוק אם אכן נכונים דברי הקיסר על כך שזוהי גזירתו של הקדוש ברוך הוא, הדר במרומים. בנקודה זו שונה מעט הפיוט מן המדרש, שבו חכמים דווקא מבקשים למצוא לעצמם זכות כדי להיפטר מעונש המוות הנורא הצפוי להם: "אמרו לו תן לנו זמן שלושה ימים, אם נמצא זכות על עצמנו מוטב, ואם לאו עשה מה שתחפוץ. ונתרצה להם לדבר זה". את הבדיקה אם אכן נגזר הדבר ממרומים מותיר המדרש לדיון הפנימי בין החכמים בהמשך, דיון שהקיסר אינו מודע לו: "יצאו מלפניו וחילו את פני רבי ישמעאל כהן גדול שיזכיר השם הגדול ויעלה לרקיע ויחקור אם נגזרה גזרה מאת השם יתברך".
    • אִם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים נִסְבֹּל בִּגְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים – הפייטן מדגיש את נכונותם של החכמים לקבל על עצמם את הדין, בהצהירם לפני הקיסר כי אם אכן יגלו שמן השמים מחייבים אותם, אזי יהיו נכונים לסבול בגזירת האל. הצירוף 'גְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים' הוא אוקסימורון (=אמירת דבר והיפוכו בו-זמנית), שכן אם האל מלא רחמים, הוא לא יגזור גזירה שכזו; על כן יש לראות בדברי החכמים ביטוי לתקווה ולתפילה כי האל אכן אינו שותף בגזירה הנוראה.
    • חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמוֹ – נראה כי הקיסר אכן קיבל את בקשת הארכה, שכן הפייטן עובר לתאר את שנעשה בין החכמים, המבקשים כעת לממש את רצונם ולבדוק אם אכן נגזרה הגזרה במרומים; בתוך כך, הוא מתאר ברגישות רבה את האימה שנפלה עליהם, כפי שבאה לידי ביטוי בתנועות הגוף שלהם, ברעד שאחז בהם: 'חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמוֹ (=כולם)'.
    • עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדול נָתְנוּ עֵינֵימוֹ – כפי שהובא גם במדרש לעיל, מי שנבחר על ידי החכמים לבדוק את הרקע לגזירה הוא רבי ישמעאל, הכהן הגדול, ובו נתנו החכמים את עיניהם בתקווה.
    • לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלוֹת לַאֲדוֹנֵימוֹ – כדי לדעת את הנעשה במרומים ולעלות לשמים, יזדקק רבי ישמעאל 'לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם', כלומר, לומר בפיו את שמו המפורש של הקדוש ברוך הוא – אמצעי מיסטי המאפשר את העלייה.
    • לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלֹהֵימוֹ – תכלית העלייה למרומים, כאמור, הייתה לברר אם אכן הגזירה היא מאת הקדוש ברוך הוא (מקורה של ההטיה '-מוֹ' ששימשה את הפייטן בחריזת הטורים האחרונים הוא בלשון המקרא, בעיקר בקטעים השיריים שבו).
    • טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמו וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים – כדי לעלות לשמים הכין עצמו תחילה רבי ישמעאל, ונטהר; או אז הוא הזכיר את השם – אותו אמצעי שנזכר קודם – ועשה זאת 'בְּסִלּוּדִים', כלומר, בחרדה (על פי איוב ו, י).
    • [וְעָלָה לַמָּרוֹם] וְשָׁאַל מֵאֵת [הָאִישׁ] לְבוּשׁ הַבַּדִּים – משהגיע למרום, פנה רבי ישמעאל למלאך גבריאל, המכונה 'הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים'. כינוי זה מיוסד על אזכורו של מלאך בכינוי זה בספר יחזקאל (פרקים ט-י), ודרשת חז"ל בתלמוד הבבלי (שבת נה, ע"א), המזהה את האיש לבוש הבדים עם המלאך גבריאל (ואכן גם במדרש 'אלה אזכרה' פוגש רבי ישמעאל את המלאך גבריאל דווקא).
    • וְנָם לוֹ קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים – למרבה הצער והאימה, מוסר לו ('וְנָם' – ואמר) המלאך את הידיעה הנוראה, כי אכן על תלמידי החכמים – המכונים כאן באמפתיה רבה 'צַדִּיקִים וִידִידִים' – לקבל על עצמם את הדין.
    • כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד כִּי בְזֹאת אַתֶּם נִלְכָּדִים – המלאך גבריאל אומר לרבי ישמעאל כי שמע מאחורי הפרגוד, כלומר, ממקום מושבו של הקדוש ברוך הוא עצמו, כי עשרת תלמידי החכמים שזימן השר לארמונו אכן עומדים להילכד במזימתו ולהיהרג. ההאזנה לנאמר מאחורי הפרגוד היא מוטיב חוזר בסיפורי חז"ל, כביטוי לאפשרות הניתנת למלאכים, לרוחות, ובמצבים מסוימים אף לבני אדם, לדעת את תוכניותיו של הקדוש ברוך הוא (ראו למשל בבלי ברכות, יח ע"ב; חגיגה, טו ע"א).
    • יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל – כיון ששמע רבי ישמעאל את גזר הדין המוחלט שנתקבל מאחורי הפרגוד, שוב לא היה טעם להישארותו במרומים; הפייטן מתאר כיצד ירד וסיפר את הדברים ('מַאֲמַר אֵל') לחבריו, תלמידי החכמים שנשארו בארץ, ומכאן ואילך קצב המאורעות נעשה מואץ, כפי שיתברר בטורים הבאים.
    • וְצִוָּה הַבְּלִיַּעַל לְהָרְגָם בְּכֹחַ וְלָאֵל – מיד עם תום בדיקת החכמים, לא היה עוד צורך בארכה, שכן כבר קודם הם קיבלו על עצמם את הדין בפני הקיסר; עתה פקד הקיסר ('צִוָּה הַבְּלִיַּעַל') להורגם בכוח וגבורה, כלומר בחוזקה רבה (ובמשתמע מכך – באכזריות). 'וְלָאֵל' – צורה מקוצרת של הפייטן לצירוף המקראי 'לאל ידי' (בראשית לא, כט, ועוד), המבטא כוח ויכולת.
    • וּשְׁנַיִם [מֵהֶם] הוֹצִיאוּ תְּחִלָּה שֶׁהֵם גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל – חייליו של הקיסר לא מאבדים אף לא רגע אחד, ועומדים למהר ולהוציא להורג שניים מן הגדולים ביותר בין עשרת תלמידי החכמים.
    • רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כֹּהֵן גָּדוֹל וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל [נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל] – הראשון שבהם, הבכיר שבחבורה, הלא הוא רבי ישמעאל כהן גדול, שעלה קודם לכן לשמים לבחון אם יצאה הגזירה מאת השם; השני – רבן שמעון בן גמליאל, ששימש כנשיא ישראל.
    • כְּרֹת רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְעֹן – מיתת תלמידי החכמים לא באה להם במהירות וללא ייסורים; הפייטן מתאר בעוצמה רבה כיצד התחנן ('הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְעֹן' – הרבה ממנו לבקש) רבי ישמעאל שיכרתו את ראשו כדי שימות ראשון ('תְּחִלָּה'); 'לִבְעֹן' הוא חידוש לשוני של הפייטן, על יסוד השורש הארמי ב.ע.י – בקש.
    • וְנָם הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת דָר מָעוֹן – מנגד, אף רבי שמעון ביקש למות ראשון, כדי שלא ייאלץ לראות את חברו הכהן הגדול ('מְשָׁרֵת דָר מָעוֹן' – כינוי לכהן הגדול המשרת את הקדוש ברוך הוא במעונו בבית המקדש) מוצא להורג.
    • לְהַפִּיל גּוֹרָלוֹת צִוָּה צִפְעוֹן – כדי להכריע בין בקשותיהם של רבי ישמעאל ורבי שמעון, החליט הקיסר להפיל גורל. הפייטן מכנה כאן את הקיסר בכינוי הגנאי 'צִפְעוֹן' (נחש, על פי ירמיהו ח, יז), כדי לבטא את שפלותו וערמומיותו.
    • וְנָפַל הַגּוֹרָל עַל רַבָּן שִׁמְעוֹן – הגורל הכריע כי מי שיוצא להורג תחילה הוא דווקא רבן שמעון בן גמליאל. תמונת ההכרעה בגורל, וההמתנה הכרוכה בה עבור שני החכמים המחכים למותם, מחריפה מאוד את התיאור הנורא.
    • לִשְׁפֹּךְ דָּמוֹ מִהֵר כְּשׁוֹר פָּר – הקיסר ומשרתיו מיהרו לקיים את שעלה בגורל ולהרוג את רבן שמעון בן גמליאל, לשחטו ולשפוך את דמו כאילו היה פר המיועד לקרבן ('כְּשׁור פָּר'. הצירוף על פי תהלים סט, לב) – דימוי המבטא את האכזריות האיומה של הקיסר ועושי דברו.
    • [וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ ראשׁוֹ נְטָלוֹ] וְצָרַח עָלָיו בְּקוֹל מַר כַּשּׁוֹפָר – כאשר נכרת ראשו של רבן שמעון בן גמליאל, נטל אותו רבי ישמעאל בידיו וצווח כשופר, במרי נפש איום.
    • אֵי הַלָּשׁוֹן הַמְּמַהֶרֶת לְהוֹרוֹת אִמְרֵי שְׁפָר – רבי ישמעאל צעק ובכה, היכן היא לשונו של רבן שמעון בן גמליאל, אותה לשון שמיהרה להורות בדברי תורה ('אִמְרֵי שְׁפָר'. פרפראזה של הפייטן על בראשית מט, כא) כל ימיה?
    • [בַּעֲוֹנוֹת] אֵיךְ עַתָּה לוֹחֶכֶת אֶת הֶעָפָר – הפייטן ממשיך במסירת זעקתו של רבי ישמעאל, שקונן על חברו ושאל בזעקה כיצד גרמו חטאיהם של החכמים לכך שאותה לשון שבעבר לימדה תורה, מלחכת כעת את עפר הארץ ('לוֹחֶכֶת אֶת הֶעָפָר'); תיאור דומה למדי מופיע גם במדרש 'אלה אזכרה' שקטעים ממנו הובאו לעיל.
    • מַה מְּאֹד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה – הפייטן ממשך בתיאור בכיו הנורא של רבי ישמעאל כהן גדול, כדי לתאר בטורים הבאים את מחירה האיום של אותה בכיה.
    • בַּת בְּלִיַּעַל לְקוֹל בְּכִיָּתוֹ עָמְדָה – את קול בכייתו של רבי ישמעאל שמעה בתו של הקיסר ('בַּת בְּלִיַּעַל'), ועמדה מלכת; ויותר משקול הבכי עורר רחמים בקרבה, הוא עורר את תאוותה דווקא.
    • תֹּאַר יָפְיוֹ בְּלִבָּהּ חָמְדָה – הבכי הדגיש כנראה את יופיו הנדיר של רבי ישמעאל (כפי שהוא מתואר למשל במדרש 'אלה אזכרה' המקביל: "אמרו עליו על רבי ישמעאל כהן גדול שהיה משבעה יפים שהיו בעולם והיו פניו דומה למלאך ה' צבאות"), והדבר עורר את ליבה ותאוותה של בת הקיסר.
    • וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ חַיָּתוֹ לְהַעֲמִידָה – משהתאוותה בת השר ליופיו של רבי ישמעאל, ביקשה מאביה לחוס עליו ולהשאירו בחיים למענה ('חַיָּתוֹ לְהַעֲמִידָה' – להעמידו חי).
    • נִאֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זֶה לַעֲשוֹתוֹ – מששמע אביה השר את בקשתה, לא עורר הדבר רחמים בקרבו; הפייטן אינו מספר עדיין כיצד התקבלה בדיוק בקשתה של הבת אצל האב, אלא רק רומז לתוצאה נוראה במילה הטעונה 'נִאֵץ', שפירושה המילולי הוא 'סירב', אך יש בה גם כדי לבטא רוע איום.
    • לְהַפְשִׁיט עוֹרוֹ מֵעַל פָּנָיו שָׁאֲלָה מֵאִתּוֹ וְלא עִכֵּב דָּבָר זֶה לַעֲשׂוֹתוֹ – משסירב אביה לבקשתה, ביקשה הבת את הבקשה הנוראה להפשיט את עורו מעל פניו, כדי לשמר את יופיו במותו; הקיסר לא המתין אף לא לרגע לביצוע בקשתה הסדיסטית של בתו.
    • [וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקום תְּפִלִּין] וְצָרַח בְּקוֹל מַר לְיוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ – כשהפשיט הקיסר את עורו של רבי ישמעאל מעל פניו, והגיע למקום הנחת תפילין של ראש, צרח רבי ישמעאל לבורא העולם ('לְיוֹצֵר נִשְׁמָתוֹ'). גם בנקודה זו קרוב מאוד הפיוט למדרש הנזכר לעיל: "עוד הוא מדבר ומתאונן ובוכה ומקונן נשקפה בתו של הקיסר בעד החלון וראתה יופיו של ר' ישמעאל כהן גדול ונכמרו רחמיה עליו, ושלחה לאביה ליתן לה שאלה ובקשה אחת. ושלח לה הקיסר בתי כל אשר תאמרי אעשה, חוץ מרבי ישמעאל וחביריו. שלחה לו: אבקש ממך להחיות את נפשו. שלח לה: כבר נשבעתי. שלחה לו: אבקשך אם כן שתצוה להפשיט את עור פניו כדי להסתכל בו במקום מראה. מיד צוה להפשיט את עור פניו, וכיון שהגיע למקום תפילין צעק צעקה גדולה ומרה".
    • שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה – לצעקתו המרה של רבי ישמעאל על הארץ הצטרפו המלאכים במרומים ('שַׂרְפֵי מַעְלָה'. שרפים הם מלאכים, על פי ישעיהו ו, ב).
    • זוֹ תוֹרָה וְזוֹ שְׂכָרָהּ – אם צעקת רבי ישמעאל הייתה צעקה של כאב, ללא כל תוכן מפורש, הרי שצעקת המלאכים כללה גם הטחה כלפי הקדוש ברוך הוא על חוסר הצדק הנורא שבמותו האכזרי של רבי ישמעאל: האם זהו השכר הראוי למי שהקדיש את חייו לעיסוק בתורה? כך גם במדרש 'אלה אזכרה': "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: צדיק כזה שהראית לו כל גנזי העולם עליונים ורזי תחתונים יהרג במיתה משונה מזה הרשע? זו תורה וזו שכרה?".
    • עוֹטֶה כַּשַּׂלְמָה אוֹרָה – כינוי לקדוש ברוך הוא (על פי תהלים קד, ב. משמעות הדימוי היא שהאור משמש לקדוש ברוך הוא כלבוש). כך מבטא הפייטן את קריאתם הנרגשת של המלאכים לאל, הזועקים לקדוש ברוך הוא תוך שהם שוטחים טענותיהם לפניו.
    • אוֹיֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא – בזעקת המלאכים לאל הם מדגישים את חוסר הצדק הטמון בכך שרבי ישמעאל מת בידי אויב שפל כל כך, המגדף ('מְנָאֵץ'. ראו למשל במדבר יד, יא) את שמו הגדול והנורא של האל.
    • וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תוֹרָה – אם לא די בכך שאותו קיסר אכזר מקלל את שמו של הקדוש ברוך הוא, מוסיפים המלאכים את העובדה שהוא בז ('וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף'. שיבוץ מתהלים מד, יז: מִקּוֹל מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם) לדברי התורה עצמה.
    • עָנְתָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם – הקדוש ברוך הוא קוטע באחת את זעקת המלאכים, ומגלה דברו באמצעות 'בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם'.
    • אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר אֶהְפֹּךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַיִם – הקדוש ברוך הוא מאיים שאם ישמע קול תלונה נוסף אחד מפי המלאכים ('קוֹל אַחֵר'), הוא ישיב מעשה בראשית על כנו ויהפוך את העולם למים.
    • לְתֹהוּ וָבֹהוּ אָשִׁית הֲדוֹמַיִם – האל ממשיך באיומו, והטור נמשך אל הטור שלפניו: אם ישמע קול נוסף אחד, יהפוך את הארץ ('הֲדומַיִם') לתוהו ובוהו ששרר בעולם לפני בריאתה. 'הֲדוֹמַיִם' היא צורה ייחודית שגזר הפייטן לצורך החריזה מלשון הפסוק בישעיהו סו, א: כֹּה אָמַר ה' הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי.
    • גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דָת יוֹמָיִם – הקדוש ברוך הוא חותם דבריו בהכרזה 'גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי', שפירושה למעשה הוא שאין לתהות עליה, ואין לחפש לה הסבר כלל, אלא לקבלה כפי שהיא באופן מוחלט (וראו בבלי שבת, ל ע"א); 'מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יוֹמָיִם' הם כנראה המלאכים, שהשתעשעו והתענגו בתורה ('מְשַׁעְשְׁעֵי דָת') במהלך היומיים בהם הייתה נתונה בשמים, לפני מסירתה לארץ (וראו למשל בבלי שבת, פח ע"ב). 'יוֹמָיִם' – על פי מדרש ויקרא רבה (פר' יט): "דאמר רב הונא בשם רבי שמעון בן לקיש: שתי אלפים קדמה תורה לבריאת עולם, [שנאמר:] 'ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום' (משלי ח, ל), ויומו שלקדוש ברוך הוא אלף שנים, שנאמר: 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול' (תהלים צ, ד)". ניסוחם וסגנונם של הטורים האחרונים מזכירים מאוד את הלשון ששמים חז"ל בפי הקדוש ברוך הוא, בסיפור משה רבנו התוהה על מותו בייסורים של רבי עקיבא (בבלי מנחות, כט ע"ב): "ראה [=משה רבנו] ששוקלין בשרו במקולין [=ששוקלים את בשר גופו של רבי עקיבא במשקל של בהמות], אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני".
    • פְּקִידִים נֶהֶרְגוּ מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת – לאחר תשובת הקדוש ברוך הוא למלאכים, ממשיך הפייטן לסקור את הנעשה בארץ – כלומר, את המשך הריגת תלמידי החכמים בידי המלכות. כדי להשיב את שומעיו לרצף המאורעות הוא פותח בדברים כלליים על אודות מותם של מנהיגי העם ('פְּקִידִים'); אותם מנהיגים – הם הם תלמידי החכמים – היו מעבירים את רוב זמנם בלימוד והנהגה בבתי הכנסת, מהם איחרו לשוב, ישיבתם בבתי הכנסת התארכה ('מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת בָּתֵּי כְנֵסִיּות' – ביטוי למסירותם לשהות בבתי הכנסת – על פי תהלים קכז, ב).
    • מְלֵאֵי מִצְוֹת כְּרִמּוֹן וּכְזָוִיּוֹת – אותם מנהיגים היו גדושים במצוות 'כְּרִמּון' (דימוי הלקוח מן התלמוד הבבלי, ברכות נז ע"א), 'וּכְזָוִיּוֹת' – כלומר, כזוויות המזבח המלאות בדרך כלל מדם הקרבנות (מקור הדימוי בזכריה ט, טו).
    • וְהוֹצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא דּוֹרֵשׁ כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת – לאחר התיאור הכללי, שב הפייטן לפרט את הריגת תלמידי החכמים לפי סדרם; הראשון שבהם – אחרי רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל, שמותם כבר תואר לעיל – הוא רבי עקיבא, שהתפרסם ביכולתו המופלאה לדרוש משמעויות מחודשות בפסוקי המקרא (דרשה היא כינוי כולל לצורת לימוד הכתובים בתקופת חז"ל); על רבי עקיבא נאמר שהוא אינו דורש רק את מילות המקרא, אלא אף 'כִּתְרֵי אוֹתִיּוֹת', כלומר, את העיטורים המקשטים את האותיות – ביטוי לאותה יכולת נדירה, הנשען על סיפור ביקורו של משה רבנו בבית מדרשו של רבי עקיבא (בבלי מנחות, כט ע"ב) שכבר נזכר לעיל.
    • וְסָרְקוּ בְשָׂרוֹ בְּמַסְרְקוֹת פִּיפִיּוֹת – הפייטן מתאר כיצד נהרג רבי עקיבא בעינויים איומים, כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל ('בְּמַסְרְקוֹת פִּיפִיּוֹת' – כמו 'חרב פיפיות'). הטור נשען במידה חלקית על תיאור מות רבי עקיבא בתלמוד הבבלי במסכת ברכות (סא, ע"ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה?... יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא". בפיוטנו פונים המלאכים לקדוש ברוך הוא כבר לאחר שני ההרוגים הקודמים; כן נעדר מפיוטנו ההקשר של זמן קריאת שמע, הקשר הממלא תפקיד מרכזי בסיפור התלמודי.
    • צִוָּה לְהוֹצִיא רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיוֹן מִבֵּית אוּלָמוֹ – אף רבי חנניא בן תרדיון הוצא במצוות השר 'מִבֵּית אוּלָמוֹ', כלומר – מבית הכנסת או מבית המדרש בהם נהג לשבת. הדגשת מקומו המרכזי של לימוד התורה בחייו של רבי חנניא נשענת על תיאורו במדרש 'אלה אזכרה', המעלה על נס את מסירותו של רבי חנניא ללימוד התורה ברבים גם בשעה שהמלכות אסרה על כך: "וכשצוה הקיסר ברומי שלא ללמוד תורה, מה עשה רבי חנניא בן תרדיון? עמד והקהיל קהלות ברבים וישב לו בשוקי של רומי, והיה לומד ועוסק ודורש בתורה".
    • וּבַחֲבִילֵי זְמוֹרוֹת שָׂרְפוּ גָלְמוֹ – גופו ('גָלְמוֹ') של רבי חנניא נשרף על ידי חבילות של ענפים ('חֲבִילֵי זְמוֹרוֹת').
    • וּסְפוֹגִין שֶׁל צֶמֶר שָׂמוּ עַל לִבּוֹ לְעַכֵּב עַצְמוֹ – כדי לייסרו, הניחו על ליבו ספוגי צמר הבוערים לאט יותר מחבילות הענפים.
    • וּכְשֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִיַּד נִשְׂרַף וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ – מרגע שנאכלו ספוגי הצמר באש ונעלמו, לא היה עוד מה שעיכב את האש, ומיד נשרף רבי חנניא בן תרדיון יחד עם ספר התורה בו אחז. בנקודה זו שונה מעט הפיוט מן המדרש, שכן במדרש שלפנינו הקיסר ציווה לשורפו מלכתחילה בספר תורה ולא בחבילות של ענפים: "וצוה הקיסר לכרכו בספר תורה ולשרפו. נטלו הקוסטינר, וכרכו בספר תורה, והצית את האור, ונטל ספוגין של צמר ושראן במים ונתן על לבו כדי שלא תצא נשמתו במהרה".
    • קוֹנְנוּ קְדוֹשִׁים עַם לא אַלְמָן – כשם שקודם עבר הפייטן לתאר את בכיים של המלאכים, כך כעת הוא עובר לתאר את בכיים וקינתם של עם ישראל, המתואר כאן כעם 'קְדוֹשִׁים' וכ'עַם לא אַלְמָן' (כינוי לישראל על פי ירמיהו נא, ה, שמשמעו הוא שהעם אינו אלמן מאלוהיו, אלא נתון עדיין בקשר וזיקה אליו).
    • כִּי עַל דָּבָר מוּעָט נֶהֶרְגוּ וְנִשְׁפַּךְ דָּמָן – קינת העם גברה בשל הממד הטרגי שבמעשה עשרת הרוגי המלכות, אשר הוצאו למוות בשל סיבה פעוטה וחסרת חשיבות ('דָּבָר מוּעָט').
    • לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם מָסְרוּ עַצְמָן – הרוגי המלכות מתוארים כאן כמי שמסרו נפשם על קדושת שם שמים, כלומר, כדי לפרסם את אמונתם באלוהי ישראל ולהקדישו במותם.
    • בַּהֲרִיגַת רַבִּי חֻצְפִּית הַמְתֻרְגְּמָן – בין שאר הרוגי המלכות היה גם רבי חוצפית המתורגמן. יש לציין כי מכאן ואילך סדר הבאת הרוגי המלכות שונה במעט מן הסדר במדרש 'אלה אזכרה'.
    • רְעָדָה תֹאחֵז כָּל שׁוֹמֵעַ שִׁמּוּעַ – במסגרת פירוט סיפור מותם של כל אחד מעשרת הרוגי המלכות, מתאר הפייטן כיצד כל מי שישמע את הסיפור (ה'שִׁמּוּעַ' – חידוש לשוני של הפייטן, לצורך החריזה) הבא – שיובא בטורים הקרובים – יילפת ברעד וחרדה (על פי תהלים מח, ז: רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה).
    • וְתִזַּל כָּל עַיִן דִּמּוּעַ – כל עין עתידה להזיל דמעות לשמע הסיפור; אף 'דִּמּוּעַ' הוא חידוש לשוני של הפייטן לצורך החריזה.
    • וְנֶהְפַּךְ לְאֵבֶל כָּל שַׁעֲשׁוּעַ – מרוב צער על סיפור מות תלמידי החכמים, תהפוך כל מציאות של שמחה ('שַׁעֲשׁוּעַ') לאבל.
    • בַּהֲרִיגַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ – הפייטן מותיר את שמו של החכם ההרוג – רבי אלעזר בן שמוע – לסוף המחרוזת, ובכך שומר על המתח הסיפורי, שכן בניגוד לרוב החכמים הקודמים אין סיפור מיתתו כשלעצמו מפורט ומורחב כל כך.
    • שִׁחֲתוּנִי צוֹרְרַי וּמְעַנַּי – הפייטן חוזר על תבנית התיאור האופיינית למחרוזות האחרונות, תבנית שראשיתה במעין תמונה כללית של מצוקה ומשבר, וסופה באזכור קצר ולא מפורט של מות אחד החכמים. כך גם כעת: הפייטן פותח בתיאור ההשחתה שסבל העם מאויביו.
    • וּמִלְאוּ כְרֵסָם מֵעֲדָנַי – הטור נשען על נבואת החורבן בירמיהו (נא, לד): אֲכָלַנִי הֲמָמַנִי נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הִצִּיגַנִי כְּלִי רִיק בְּלָעַנִי כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי הֱדִיחָנִי – תיאור המבטא בעוצמה רבה את השפלת העם בידי אויביו הדורסניים.
    • וְהִשְׁקוּנִי מֵי רוֹשׁ וְלַעֲנַי – האויבים השקו את העם, המיוצג כאן על ידי הדובר, במי רעל ('מֵי רוֹשׁ וְלַעֲנָי') – מטאפורה נוספת מתחום האכילה. 'רושׁ וְלַעֲנָי' – הטייה ייחודית של הפייטן לצורך החריזה, על יסוד לשון נבואת ירמיהו (כג, טו): לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עַל הַנְּבִאִים הִנְנִי מַאֲכִיל אוֹתָם לַעֲנָה וְהִשְׁקִתִים מֵי רֹאשׁ כִּי מֵאֵת נְבִיאֵי יְרוּשָׁלִַם יָצְאָה חֲנֻפָּה לְכָל הָאָרֶץ.
    • בַּהֲרִיגַת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָי – החכם הנזכר כעת – שוב ללא פירוט נסיבות מותו המדויקות – הוא רבי חנינא בן חכינאי. בנקודה זו מתנתק מעט הפיוט ממדרש 'אלה אזכרה', המרחיב את היריעה הסיפורית גם ביחס לחכמים הנתונים בתודעה הקולקטיבית במעמד משני יותר.
    • תָּקְפוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לְהָפֵר – הפייטן חוזר לתיאור הכללי, כיצד צרות שונות לחצו על העם עד כדי מצבים של הפרת מצוות.
    • וּמֵאֲנוּ לָקַחַת הוֹן וָכֹפֶר כִּי אִם נְפָשׁוֹת הַהוֹגוֹת אִמְרֵי שֶׁפֶר – המצרים לישראל סירבו להסתפק בתמורה כספית כלשהי כדי להימנע מלהזיק לעם; תחת זאת, ה'תשלום' היחיד שהיו מוכנים לקבל היו נפשות תלמידי החכמים, ההוגות בדברי תורה ('אִמְרֵי שֶׁפֶר' – על פי בראשית מט, כא: נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר).
    • כְּמוֹ רַבִּי יְשֵׁבָב הַסּוֹפֵר – החכם שהריגתו נזכרת במחרוזת זו הוא רבי ישבב הסופר – שוב, ללא פירוט קונקרטי של נסיבות מותו.
    • יִחֲתוּנוּ בְּנֵי עֲדִינָה הַשּׁוֹמֵמָה – יתנפלו עלינו בני המלכות הזרה והמגונה ('הַשּׁוֹמֵמָה' – כינוי גנאי; 'שּׁוֹמֵמָה' במקרא – ישעיהו נד, א – היא אישה רווקה ומבוגרת, כך שכאשר הפייטן מזכיר את בניה, הוא לועג למוצאם); הפייטן שב וחוזר לתיאורי המצוקה הכלליים. 'יִחֲתוּנוּ' – יתנפלו, מלשון הנאמר בירמיהו (כא, יג): הִנְנִי אֵלַיִךְ יֹשֶׁבֶת הָעֵמֶק צוּר הַמִּישֹׁר נְאֻם ה' הָאֹמְרִים מִי יֵחַת עָלֵינוּ וּמִי יָבוֹא בִּמְעוֹנוֹתֵינוּ; ואפשר שיש לנקדו 'יְחִיתּוּנוּ', כלומר – יפחידונו (משורש ח.ת.ת – ראו ירמיהו א, יז). זיהויים של 'בְּנֵי עֲדִינָה' עם מלכות ספציפית קשה מעט, שכן בדברי הנביא ישעיהו (מז, ח) 'עֲדִינָה' היא מלכות בבל, בעוד שבדברי הפייטן סביר שכוונתו למלכות אדום (רומי) דווקא.
    • הֵרֵעוּ לָנוּ מִכָּל מַלְכֵי אֲדָמָה – אותה מלכות הרשעה, תהא אשר תהא, הרעה לישראל יותר מכל מלכות אחרת על הארץ.
    • וְהָרְגוּ מֶנּוּ כַּמָּה וְכַמָּה בַּהֲרִיגַת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן דָּמָה – נראה שכוונת הטור היא שכאשר הרגה המלכות את רבי יהודה בן דמה, היא הרגה למעשה יחד איתו רבים אחרים, משומעי לקחו ותורתו.
    • דִּבַּרְתָּ בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה – במחרוזת האחרונה של הפיוט המקורי (המחרוזות הבאות נוספו כנראה בשלבים מאוחרים יותר), פונה לראשונה הפייטן לקדוש ברוך הוא ומטיח בו דברים על הפרת הבטחתו לישראל: 'דִּבַּרְתָּ' – כלומר, הבטחת לנו, כי 'בֵּית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה', כמאמר הנביא עובדיה (א, יח): וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם וְלֹא יִהְיֶה שָׂרִיד לְבֵית עֵשָׂו כִּי ה' דִּבֵּר. נבואה זו מתארת את ניצחון ישראל על האומות המצרות לה.
    • הֵן עַתָּה קַשׁ אוּרָם כָּבָה – והנה, המציאות בזמנו של הפייטן הפוכה לגמרי מזו שהובטחה בנבואה, שכן כעת 'קַשׁ אוּרָם כָּבָה', כלומר – האש שהייתה אמורה לאחוז באומות על ידי ישראל כבתה זה מכבר, ויד האומות על העליונה.
    • חַי זְעֹךְ קוֹמָתָם בְּבִעוּר יוֹם הַבָּא – על רקע ההבטחה הלא-ממומשת, מפציר הפייטן בקדוש ברוך הוא לנקום; האל מכונה כאן 'חַי' (כינוי רווח כבר במקרא. ראו למשל תהלים מב, ג, ועוד), והוא מתבקש ל'זְעֹךְ קוֹמָתָם', כלומר – להשפיל אותם (אפשר שהפייטן מבסס לשונו על דברי איוב, יז, א: רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי). 'בְּבִעוּר יוֹם הַבָּא' – הפייטן מתאר את זמן הנקמה, ורומז לנבואתו של מלאכי (ג, יט): כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר לֹא יַעֲזֹב לָהֶם שֹׁרֶשׁ וְעָנָף.
    • כִּי הֵמָּה הִסְכִּימוּ לַהֲרֹג עֲשָׂרָה צַדִּיקִים עִם רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא – החכם האחרון שמותו נזכר בפיוט הוא רבי יהודה בן בבא, וכיון שזהו הטור האחרון בפיוט המקורי מסכם הפייטן את סיפור המעשה כולו – 'כִּי הִסְכִּימוּ לַהֲרֹג עֲשָׂרָה צַדִּיקִים' – כאשר בקשת הנקמה שבאה קודם שורה עדיין על הטור, ומוצגת כעונש הראוי על הריגת עשרת תלמידי החכמים.
    • זֹאת קְרָאַתְנוּ וְסִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן – מכאן ואילך המחרוזות הן תוספת מאוחרת לפיוט המקורי. הטורים אכן נושאים אופי סיכומי: כך קרה לנו ('זֹאת קְרָאַתְנוּ'), אומרים המתפללים, ועל כך 'סִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן' – כלומר, העברנו במסורת לבנינו, כלשון הכתוב (דברים ו, ז): וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם. משמעות השינון, על פי המדרש (ספרי דברים, פיס' לד), היא "שכשאדם שואלך דבר לא תהא מגמגם בו אלא תהא אומרו לו מיד".
    • וְשָׁפַכְנוּ לֵב שָׁפוּל וְאָנוּן – סיפור המעשה היה תוך שפיכת לב – וידוי – לב 'שָׁפוּל וְאָנוּן', כלומר, לב השרוי בעצב ובצער (מלשון אניה – כבמגילת איכה ב, ה: וַיֶּרֶב בְּבַת יְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה).
    • מִמָּרוֹם הַסְכֵּת תַּחֲנוּן ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן – הפייטן מבקש מהאל היושב במרומים להאזין ('הַסְכֵּת' – האזן, בלשון המקרא) לתחנוניו, וחותם במילות הפתיחה של שלוש עשרה מידותיו של הקדוש ברוך הוא, שנמסרו למשה במדבר (שמות לד, ו-ז): וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים. ברקע לתחינת הפייטן עומדים דברי חז"ל על אותן שלוש עשרה מידות, המבטיחות סליחה וכפרה מצד הקדוש ברוך הוא (בבלי ראש השנה, יז ע"ב): "ויעבור ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: ...מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם... אמר רב יהודה: ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם".
    • חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרוֹמִים תִּשְׁפֹּכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִים – הפייטן שב ופונה לאל להביט משמים אל דם הצדיקים שנשפך כקרבן ('תַמְצִית דָּמִים' רומז ל'דם התמצית', מונח מתחום הקרבנות. ראו למשל משנה, מסכת כריתות, פ"ה מ"א).
    • תִּרְאֶה בְּפַרְגּוֹדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים – הפייטן מייחל כי ראיית דמם של הצדיקים שנשפך תגרום לקדוש ברוך הוא (היושב מאחורי הפרגוד) להסיר את עוונות ישראל כאילו לא היו ('וְהַעֲבֵר כְּתָמִים').
    • אֵל מֶלֶךְ יושֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים – הפייטן חותם במילות הפתיחה של ההקדמה הפייטנית לאמירת שלוש-עשרה מידות: "אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות, מוחל עוונות עמו...".


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?