audio items
snunit
קוקיז (עוגיות)

אתר הספרייה הלאומית עושה שימוש בעוגיות (cookies) על מנת לשפר את חווית הגלישה שלך. הגלישה שלך באתר מהווה הסכמה לשימוש בעוגיות. למידע נוסף, אנא עיינו במדיניות הפרטיות

חזרה לתוצאות החיפוש

אומר לה' מחסי

להגדלת הטקסט להקטנת הטקסט
נגן שירים ברצף
עמוד שיר openModalIcon
prayersAlbomImg
  • 1.
    ספרדים צפון אפריקה - מרוקו אברהם סוויסה, תלמידים
  • 2.
    ספרדים צפון אפריקה - מרוקו הפיוט שעל יד בן-צבי , חיים לוק
  • 3.
    ספרדים צפון אפריקה - מרוקו חיים לוק
  • 4.
    ספרדים צפון אפריקה - מרוקו חיים לוק
נגן שירים ברצף
playerSongImg
כותר אומר לה' מחסי
מעגל השנה מוצאי שבת;שירת הבקשות
מעגל החיים ברית מילה
שפה עברית

תנאי השימוש:

הפריט כפוף לזכויות יוצרים ו/או לתנאי הסכם. חל איסור על כל שימוש בפריט, לרבות אך לא רק, העתקה, פרסום, הפצה, ביצוע פומבי, שידור, העמדה לרשות הציבור באינטרנט או באמצעים אחרים, עשיית יצירה נגזרת של הפריט (למשל, תרגום, שינוי היצירה או עיבודה), בכל צורה ואמצעי, לרבות, דיגיטאלי, אלקטרוני או מכני, ללא הסכמה בכתב מראש מבעל זכות היוצרים ומבעל האוסף.

תנאי השימוש אינם מונעים שימוש בפריט למטרות המותרות על פי חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, כגון: שימוש הוגן בפריט. בכל מקרה חלה חובה לציין את שם/שמות היוצר/ים ואת שמו של בעל האוסף בעת השימוש בפריט וחל איסור על פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר באמצעות סילוף או שינוי של היצירה.

השימוש בפריט כפוף גם לתנאי השימוש של אתר הפיוט והתפילה.

אם לדעתך נפלה טעות בנתונים המוצגים לעיל או שקיים חשש להפרת זכות יוצרים בפריט, אנא פנה/י אלינו באמצעות דואר אלקטרוני לכתובת: [email protected]

תצוגת MARC
פירוש

  • • אֹמַר לַייָ מַחְסִי וּמְצוּדָתִי – ה' הוא מגני ומבטחי. השיבוץ מתהלים צא, ב: אֹמַר לַה' מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ.
    • נִכְסְפָה כָלְתָה רוּחִי וְנִשְׁמָתִי נַפְשִׁי – כולי מלא געגועים וכיסופים. הלשון על פי תהלים פד, ג: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי.
    • רוּחִי וְנִשְׁמָתִי נַפְשִׁי – שלושה מתוך חמשת חלקי הנפש (נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה).
    • נַפְשִׁי תּוֹךְ קִרְבִּי – נפש, החלק התחתון של הנשמה, היא המחיה את הגוף, לכן היא תוך קרבי.
    • יְמִינְךָ תוֹשִׁיעַ – הישועה והגבורה מיוחסות ליד ימין, כנזכר במקרא פעמים רבות, למשל בתהלים קלח, ז: אִם אֵלֵךְ בְּקֶרֶב צָרָה תְּחַיֵּנִי עַל אַף אֹיְבַי תִּשְׁלַח יָדֶךָ וְתוֹשִׁיעֵנִי יְמִינֶךָ.
    • בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי – התשועה היא הסימן לכך שהאל חפץ בי. על פי תהלים מא, יב: בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי חָפַצְתָּ בִּי כִּי לֹא יָרִיעַ אֹיְבִי עָלָי.
    • בְּזֹאת – על פי הנאמר לאהרון, לאחר מות בניו, נדב ואביהו, שהקריבו אש זרה, מילה המתארת את הקירבה המדויקת והמקובלת על ידי שמים: וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ... בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ... (ויקרא טז, ג) – כבר בשלב זה קושר הפייטן את אליהו לנדב ולאביהו, קישור שיבואר בהמשך.
    • יָבוֹא טוֹב וִיקַבֵּל טוֹב מִטּוֹב לְטוֹב – על פי הדרשה במסכת מנחות נג, ע"ב: "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים: יבוא טוב – זה משה, דכתיב בשמות ב, ב: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. ויקבל טוב – זו תורה, דכתיב במשלי ד, ב: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם. מטוב – זה הקב"ה, דכתיב בתהלים קמה, ט: טוֹב ה' לַכֹּל. לטובים – אלו ישראל, דכתיב בתהלים קכה, ד: הֵיטִיבָה ה' לַטּוֹבִים". בפיוט הטוב הוא אליהו הנביא, המקבל טוב – את הגאולה, מטוב – מהקב"ה, ונותנה לטוב – לעם ישראל.
    • נֶטַע גַּן רָטֹב – אזכור לגן עדן.
    • אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לְטוֹב – אליהו הנביא מכונה 'זכור לטוב' במקורות רבים. למשל במסכת ברכות ג, ע"א: "תניא א"ר יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח".
    • מַה נָּעִים מַה טּוֹב – תיאור זה הלקוח מתהלים מיוחס במדרש למשה ואהרן: הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד (תהלים קלג, א).
    • מַטֵּה אַהֲרֹן צָמַח צָץ - על פי במדבר יז, כג: וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים, שם מתוארת פריחתו הנסית של מטה אהרן כאות לכך שהוא ובניו הם הראויים לכהונה. הפיוט עוסק בדמותו של אליהו הנביא, בהשתלשלות נשמתו, ובדמויות המקבילות לו והמייצגות את כוחו בעולם. המשורר מתחיל באהרון – אבי משפחת הכהונה, אליה משתייך גם אליהו הנביא.
    • הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ – בגדי הכהן הגדול מהודרים ומורכבים משמונה פריטי לבוש, ולא ארבעה, כבגדי כהן הדיוט. הביטוי הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ לקוח מישעיהו סג, א: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ. שם זהו תיאורו של האל וכאן של הכהן הגדול– המכהן בקודש, ומהווה ייצוג מסוים של האל.
    • זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר – עם ישראל משול לזית. השיבוץ מירמיהו יא, טז: זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ.
    • פִּרְיוֹ וְעֵצוֹ – גם הפרי וגם העץ יפים ונאים. הפרי מסמל את המטרה, הצאצאים, הפְּנים ואילו העץ מסמל את הדרך למטרה, הכלי, החלקים החיצוניים. יש פה רמז לחטא הארץ – שהוציאה עץ עושה פרי, שטעמו מצוי בפרי בלבד, ולא עץ פרי עושה פרי – שטעמו גם בעץ וגם. הכהן, לעומת זאת, תפארתו גם בגרעין הפנימי שלו וגם בחלקו החיצוני.
    • חָכְמָה מְפֹאָרָה בִכְלִי מְפֹאָר – שוב התאמה בין הכלי, החיצוניות, והפְּנים – גם החכמה וגם הכלי מפוארים. בניגוד לאגדתא המספרת על ר' יהושע שהיה מכוער, ובת הקיסר שואלת אותו כיצד תיתכן חכמה מפוארת בכלי מכוער, כמובא בבבלי (תענית ז, ע"א): "... אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. כדאמרה ליה ברתיה דקיסר [בת הקיסר] לרבי יהושע בן חנניה: אי, חכמה מפוארה בכלי מכוער! אמר לה: אביך רמי חמרא במני דפחרא..." [אביך שם יין בכלי חרס...].
    • נֵזֶר עַל רֹאשׁוֹ – ציץ הזהב על המצנפת של הכהן הגדול הוא ככתר, כנזר, על פי ויקרא ח, ט: וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. הביטוי נזר על ראשו לקוח מהאמור על הנזיר: כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ (במדבר ו, ז).
    • צוּר מוֹשִׁיעוֹ – הקב"ה.
    • אוֹר הִשְׁפִּיעוֹ – הקב"ה השפיע אור על אהרון, וניתן לפרש זאת גם כלפי אליהו.
    • אֲשֶׁר יְדָעוֹ – על פי האמור על משה בדברים לד, י: וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. באמצעות השימוש בביטוי זה, המעלה בזיכרון את משה ואת הקִרבה המיוחדת במינה בינו ובין הקב"ה, משווה המשורר בין אליהו למשה ומייחס אף לאליהו דרגת קרבה גבוהה לקב"ה.
    • בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ – על פי ההבטחה לפנחס בבמדבר כה, יג: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. במדרש מזוהה פנחס עם אליהו, כך למשל במדרש שוחר טוב, סג: "אמר ר' פנחס בשם ר' שמעון בן לקיש: הוא פנחס הוא אליהו זכור לטובה וברכה..." ובזוהר מסבירים את מהות הקשר ביניהם על שום ששניהם קנאו לה' (ראו זוהר חדש כרך ב [מגילות] מגילת רות דף מב עמוד א).
    • וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב – על פי המדרש (תנחומא ויקהל, סימן ז:), שלשה כתרים הם – כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות, ועוד כתר אחד, כתר שם טוב שהוא עולה על גביהן. המשורר משבח את פנחס שזכה לכתר תורה, כתר כהונה וגם לכתר שם טוב הגבוה מכולם.
    • סוֹד נֶפֶשׁ קְדֻשַּׁת אָדָם רִאשׁוֹן הוּא – על פי תורת הסוד נשמתו של אדם הראשון התלבשה באליהו, או אליהו הנביא נטל חלק מנשמתו של אדם הראשון. כך מופיע, למשל, בספר "מעולפת הספיר" (יום אחד עשרה, מז): "וכתב...למעלת אליהו ז"ל, סוד שנמצא בספר אדם הראשון וזה לשונו, בתולדות האדם יהא רוח שירד לעולם ויתלבש בגוף ואליהו שמו". ובספר "יערות דבש" (חלק שני, דרוש י): "וכבר נודע בכתבים כי אליהו היה מנובלות נשמת אדם קודם חטא, ולכך לא ראה מות ויחי לנצח".
    • יְצִיר כַּפָּיִם – האדם הראשון, שהוא יציר כפיו של הקב"ה.
    • אוֹרָהּ זָרַח עַל נָדָב וַאֲבִיהוּ – אורו של אהרון הכהן זרח על בניו, נדב ואביהו, שנשרפו באש הקדושה מתוך הלהט להתקרבות ולהתמזגות עם האלוהות. בזוהר (שמות דף כו עמוד ב; במדבר דף רטו עמוד ב) מוזכר כי פנחס תיקן את הפגם של נדב ואביהו, ופירוש ה"סולם" מסביר שבפנחס יש מנשמת נדב ואביהו ולכן יכול היה לתקן את חטאם. הקשר שבין נשמות נדב ואביהו, פנחס ואליהו הנביא מובא בספרי קבלה רבים, למשל בספר "תפארת שלמה" (פרשת שמיני): "אנא ה' הושיעה נא (תהלים קיח, כה), לפי המבואר בספרים בכתבי האריז"ל "בתיבת אנ"א ראשי תיבות אליהו נדב אביהו, כידוע פנחס זה אליהו שנתעבר בו נשמת נדב ואביהו".
    • סוֹד הָעֵינָיִם – העיניים מסמלות את הספירות נצח והוד, שנדב ואביהו מבטאים אותן.
    • תְּרֵי פַלְגֵי דְגוּפָא כְּאֶחָד הוּא נֶפֶשׁ שְׁנָיִם – על נדב ואביהו נאמר שהם נשמה אחת המפוצלת לשני גופים. כפי שמופיע למשל בספר תולדות יעקב יוסף (פרשת אחרי מות, א): "ונודע מה שכתוב בזוהר (אחרי נז ע"ב)... כי נדב ואביהו אינון תרי פלגי גופא...".
    • פְּאֵר חָבוּשׁ לְרֹאשָׁן כְמוֹ חָתָן – הציץ. על פי יחזקאל כד, יז: פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ.
    • עֵת נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מֵרַבּוֹ בְּתַעֲלוּמוֹת, קַנָּאִים פּוֹגְעִים בּוֹ לִנְקוֹם נְקָמוֹת – בעת שהיו בני ישראל בשטים, החל העם לזנות אל בנות מואב. זמרי בן סלוא, שהיה נשיא בשבט שמעון, בא על מדינית (כזבי בת צור, שהיה מגדולי מדין) לעיני משה והעם פתח אהל מועד. מי שהגיב על הפגיעה הגסה במשה, בה' ובאהל מועד, היה פנחס הכהן שהרג את שניהם ברומח. המפרשים מסבירים כי באותם רגעים קשים נתעלמה ההלכה ממשה ולא ידע כיצד לנהוג. על פי המדרש (ילקוט שמעוני במדבר כה) אמר פנחס למשה: "אחי אבי אבא [משה, שאהרן אחיו היה אביו של פנחס] לא כך לימדתנו ברדתך מהר סיני, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו? אמר ליה, קרייינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא [אמר לו: מביא האגרת הוא שיבצעה]". פנחס מצוין לשבח על מעשהו על אף שלא חלק כבוד למשה רבו ופעל במקומו, ועל כך ממשיך ואומר המדרש: "כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב".
    • מִתַּחַת לְמַדָּיו חָגַר אֶת חַרְבּוֹ – פנחס, כמתואר בבמדבר כה, ז–ח: וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם.
    • יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ גַּם קִפֵּחַ אוֹיֵב מַדִּיחַ – פנחס הרג, קיפח, את זמרי, שבמעשהו יצא נגד ה' ועלול היה להדיח אחרים בעקבותיו. השיבוץ מישעיהו מב, יג: ה' כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר.
    • וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹר הִזְרִיחַ – מעשהו של פנחס הציל את ישראל. על פי במדבר כה י: וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.
    • אוֹר הִזְרִיחַ...שֶּׁהוּא טוֹב – זרח זו ספירת חסד, המכונה טוב. במעשהו זיכה את ישראל במידת החסד.
    • וְרוּחַ יְיָ נוֹסְסָה – רוח ה' האירה בו, שרתה עליו, השיבוץ מישעיהו נט, יט: וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם ה' וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ.
    • רְצוֹן אוֹר הַמְּנוֹרָה – הרצון מייצג את ספירת "כתר", הספירה הגבוהה ביותר – זהו החלק המזוכך שממנו מתחילה השתלשלות העולמות כולם. כך גם אור המנורה – החומר המזוכך היוצא מכלי הקודש. רצון אור המנורה הוא הנקודה המזוככת ביותר הן מלמעלה (ממקור הספירות) והן מלמטה (מהכלי המקודש). המשורר מתאר את רוח ה' המתנוססת על פנחס, כרצון אור המנורה.
    • זִיהְרָא עִלָּאָה דְאָדָם הָרִאשׁוֹן – החלק הגבוה בנפשו של האדם – יחידה, מתוך חמשת חלקי הנפש: נפש רוח נשמה, חיה ויחידה. אדם הראשון היה בעל נשמה שלמה, הכוללת את כל חמשת החלקים. זיהרא עילאה הוא אותו חלק של הנשמה שהיה לאדם הראשון טרם החטא, ועם החטא הסתלק חלק זה.
    • זִיהְרָא עִלָּאָה דְאָדָם הָרִאשׁוֹן בּוֹ נִתְעַבְּרָה - פנחס זכה לאחר מעשהו לחלק העליון ביותר של הנפש. בתורת הסוד ישנה הקבלה בין נשמות אדם הראשון, נדב ואביהו, פנחס ואליהו, כפי שמובא בספר הגלגולים (הקדמה לג): "והנה אליהו הנביא שהוא פנחס, היא נפש זיהרא עילאה דאדם, ולכן נתעברו בו נפש נדב ואביהוא במעשה זמרי..." –אלו נשמות השייכות לאותו שורש, או בחינות שונות של אותה נשמה.
    • אָז נִתְעַטַּר נִמְשַׁח בְּשֶׁמֶן שָׂשׂוֹן לוֹ לַעֲטָרָה – על פנחס נאמר שהוא "משוח מלחמה", שתפקידו להוציא את העם למלחמה. כמובא במסכת סוטה (מג, ע"ב): "וישלח אותם משה אלף למטה לצבא, אותם ואת פנחס. אותם אלו סנהדרין, פנחס זה משוח מלחמה".
    • זוֹ תוֹרָה זוֹ שְׂכָרָהּ – בזכות קנאותו של פנחס לשם ה' זכה לכך שהכהונה תהיה לו ולזרעו עד עולם. מילים אלו לקוחות מתמיהתו של משה על סופו של ר' עקיבא, כמתואר במסכת מנחות (כט, ע"ב): "בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו, רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו, אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות... אמר לפניו, רבונו של עולם, הראיתני תורתו – הראֵני שכרו. אמר לו חזור [לאחוריך]. חזר לאחוריו. ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו, רבש"ע, זו תורה וזו שכרה?". בגמרא נאמר ביטוי זה כשאלה וכאן בפיוט בתור קביעה.
    • סַחְרָהּ – מסביב.
    • וְהָיָה סַחְרָהּ קֹדֶשׁ – התורה קדושה ומוקפת בקדושה.
    • וְרָחוֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ – התורה יקרה מפנינים. על פי משלי לא, י: אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ.
    • כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב – התורה היא כשמן טוב. על פי הנאמר על אהרון הכהן בתהלים קלג, ב: כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו.
    • דְּבַר יְיָ יָשָׁר בֶּאֱמוּנָה כָל מַעֲשֵׂהוּ – ה' לא מקפח שכרם של צדיקים. על פי תהלים לג, ד: כִּי יָשָׁר דְּבַר ה' וְכָל מַעֲשֵׂהוּ בֶּאֱמוּנָה. השימוש במילה אמונה מתקשר ליושר בענייני שכר במקורות רבים. למשל במדרש רות רבא פתיחתא: "זה הקב"ה שנוהג עמהם במדת יושר בעולם הזה ונותן שכרם שלם לעתיד, כאומן העושה מלאכה באמונה אצל בעל הבית".
    • בִּרְאוֹתוֹ צַדִיק עוֹבֵד נֶאֱמָנָה – זהו פנחס המקנא לאל.
    • הֶעֱרָה לַמָּוֶת נַפְשׁוֹ נִתְקַנָּא – פנחס סיכן את נפשו בכך שהרג את זמרי והמדיינית.
    • לְצוּר מַחְסֵהוּ – כינויים לאל. צור מלשון חוזק; מחסהו – מלשון מחסה ומגן.
    • שְׁנֵי בְנֵי אַהֲרֹן הֵאִירוּ בוֹ – נשמות נדב ואביהו שייכות לנשמת פנחס. קיים קשר מהותי פנימי ועמוק בין נשמת פנחס לנשמות נדב ואביהו – בקנאותם וברצונם לדבוק בקודש בכל מחיר.
    • חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל – זו הנשמה. ביצירת אדם הראשון נאמר (בראשית ב, ז): וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים – ומסבירים שהאל נתן את הנשמה לאדם ממנו ממש. השיבוץ מאיוב לא, ב: וּמֶה חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל.
    • הַמֻּפְלֶא וְהַמְּכֻסֶּה – הנשמה מופלאה ומוסתרת.
    • זָכוּר בּוֹ שְׁמוֹ הַטּוֹב – בתוך שמו של אליהו מוזכרים שמותיו של האל: אליהו, אליהו, אליהו.
    • עוֹשֶׂה וּמְעַשֶּׂה – הביטוי עושה ומעשה מוזכר בגמרא בהקשר לצדקה (בבא בתרא ט, ע"א): "ואמר רב אסי שקולה צדקה כנגד כל המצוות... אמר ר' אלעזר, גדול המְעַשֶּׂה יותר מן העושה". העושה הוא נותן הצדקה, והמעשה הוא הגורם לאחרים שיתנו צדקה. אליהו הנביא, במעשהו בהר הכרמל, גרם לעם ישראל להאמין בה'.
    • אֱזוֹרוֹ מוֹכִיחַ – אזור הוא חגורה. אזורו של אליהו היה סימן ההיכר שלו, כמתואר במלכים ב א, ח: אִישׁ בַּעַל שֵׂעָר וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו וַיּאמַר אֵלִיָּה הַתִּשְׁבִּי הוּא.
    • בֵּין מַלְאָכִים וּנְבִיאִים הַנּוֹרָאִים – אליהו מושווה למשה רבנו, ושניהם למלאכים. שניהם לא אוכלים ושותים במשך ארבעים יום ולילה, מגיעים להר (משה להר סיני ואליהו להר חורב – הוא הר סיני) ושם זוכים להתגלות. כך כתוב על אליהו במלכים א יט, ח–ט: וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב: וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ. אליהו לא מת, אלא עולה בסערה השמימה: וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם (מלכים ב ב, יא).
    • שְּׁרָפִים – מלאכים.
    • גַּם מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת הַשְּׁרָפִים – משה ואליהו מושווים לשרפים, למלאכים. הלשון על פי "קדושת יוצר" בתפילת שחרית: וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ בְּרַעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂאִים לְעֻמַּת הַשְּׂרָפִים לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּחִים וְאוֹמְרִים...
    • עַל הָהָר הַטּוֹב – הוא הר המוריה, מקום בית המקדש. משה מבקש מה' לראות את הארץ מרחוק, כמתואר בדברים ג, כה: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. המשורר ממשיך את ההשוואה בין משה ואליהו באמצעות השימוש בביטוי "הָהָר הַטּוֹב", המקושר עם משה.
    • חִישׁ – מהר.
    • צוּרִי – כינוי לאל, מלשון חוזק.
    • יוֹם בְּשׂוֹרַת אֵלִיָהוּ לִפְנֵי בוֹא יוֹם יְיָ הַנּוֹרָא – יום בשורת הגאולה. אליהו עתיד לבשר את בואו של המשיח, כדברי נבואתו של מלאכי (ג, כג): "הִנֵּה אָנֹכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא". וכך מובא למשל במדרש פסיקתא רבתי (פרשה לה): "בשעה שהקב"ה גואל את ישראל, קודם שלשה ימים שיבא משיח בא אליהו... שנאמר הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום".
    • הוּא אָרְחִי יְיַשֵּׁר – אליהו יישר את דרכי וינחה אותי בדרך הישר. הביטוי 'אורח יושר' מופיע כמה פעמים בתנ"ך, למשל בתהלים כז, יא: הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי.
    • מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים בַּיּוֹם הַהוּא רַגְלֵי מְבַשֵּׂר – תיאור יום הגאולה והבשורה עליה. על פי נבואת הנחמה בישעיהו נב, ז: מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה אֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִך.
    • קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָא – תיאור בואו של הדוד, הגואל, ביום הגאולה. על פי שיר השירים ב, ח: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת.
    • דָּגוּל מֵרְבָבָה – ניכר ובולט (כמו דגל) ביופיו גם בין רבבות. על פי תיאורו של הדוד בשיר השירים ה, י: דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה.
    • הִנְחִילָנוּ אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה – על פי ההבטחה של הקב"ה לעם ישראל: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה (שמות ג, ח).
    • לֹא תֶחְסַר כָּל טוֹב – על פי לשון הברכה לעם ישראל: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל (דברים ח, ז).
    • עֶזְרָה בְצָרוֹת – על פי האגדה, אליהו הנביא מתגלה באופן נסי בעת צרה ומושיט עזרה. על פי הנאמר על ה' בתהלים מו, ב: אֱלֹהִים לָנוּ מַחֲסֶה וָעֹז עֶזְרָה בְצָרוֹת נִמְצָא מְאֹד.
    • כְּטַלְלֵי אוֹרוֹת – על פי דברי ישעיהו הרומזים לתחיית המתים: יִחְיוּ מֵתֶיךָ נְבֵלָתִי יְקוּמוּן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שֹׁכְנֵי עָפָר כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל. אליהו הוא כטל המחייה את המתים, ורומז כאן שוב לגאולה העתידה אותה יבשר אליהו.
    • הַמַּעְתִּיר – המתפלל, היינו הפייטן.
    • יִרְצֶה נִיבִי – יקבל את דברי, את שירי ותפילתי.
    • כָּתוּב וְחָרוּת – המשורר מבקש שתפילתו תהיה רצויה ומקובלת כדברי התורה, עליה נאמר (שמות לב, טז) כתוב וחרות: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.
    • אִשֵׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ – תפילתי תתקבל כקורבן הנשרף באש ועולה לריח ניחוח.
    • פְּקַח–קוֹחַ – במשמעות של לפתוח, לפקוח, על פי ישעיהו סא, א: רוּחַ ה' אלוהים עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ. ורד"ק על אתר מפרש: "שתי מלות ועניינם מלה אחת, ופירוש פתוח המאסר, ויש לפרשו כענין שתי מלות ושיקראו לאסירים פְּקַח, רוצה לומר שיפתחו ממאסרם, וכן יקראו להם קוֹחַ, שרשו לקח, ר"ל שילקחו מהגלות".
    • יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ – האל, בורא העולם. השיבוץ מעמוס ד, יג: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ...
    • רַב מְחוֹלֵל – האל עושה כל. השיבוץ ממשלי כו, י: רַב מְחוֹלֵל כֹּל וְשֹׂכֵר כְּסִיל וְשֹׂכֵר עֹבְרִים.
    • לְבַעַל הַחֹטֶם אֲנִי מִתְפַּלֵּל – על פי המסופר במסכת תענית (כט, ע"א): "תניא, כשחרב טורנוסרופוס הרשע את ההיכל נגזרה גזרה על רבן גמליאל להריגה. בא אדון אחד ועמד בבית המדרש ואמר, בעל החוטם מתבקש, בעל החוטם מתבקש". כינויו של רבן גמליאל ע"י הרומאים כ"בעל החוטם", הפך לכינוי לתלמידי חכמים. המשורר מתפלל לחכמים שיבקשו רחמים. במקומות נוספים מכנים צדיקים שונים כ"בעל החוטם" כגון ר' יצחק, ונשיא. ובספר יונת אלם, מב, מובא סיפורו של רבן גמליאל והתפילה לתלמידי חכמים: "ואמר רב המנונא לבעל החוטם אני מתפלל כי הנה השרשת החוטם בסוף המצח למעלה מבין העינים הוא סוד ת"ת [תפארת] שהוא בעל החוטם בעלה דמטרוניתא ומזה יובן באמרם על ר"ג בעל החוטם מתבקש כמה רב גובריה של אותו צדיק לעורר רחמי שמים בגובהי מרומים". על פי תורת הקבלה החוטם מסמל את ספירת תפארת.
    • אוֹר מֶלֶך מָשִׁיחַ יִזְרַח כְּהֵילֵל – המשורר מתפלל לבואו של משיח, שאורו יזרח ככוכב השחר. הֵילֵל הוא שם פיוטי לכוכב השחר בישעיהו (יד, יב): אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם.
    • נֶגֶד הָעַמִּים – אורו של עם ישראל יאיר לכל העמים ובכך ימלא את יעודו להיות אור לגויים.
    • עָלֵינוּ חַסְדּוֹ יִגְבַּר – על פי תהלים קיז ב: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ וֶאֱמֶת ה' לְעוֹלָם הַלְלוּיָה.
    • וְתִנַּשֵּׂא מַלְכוּת יִחוּדוֹ – אז, לעתיד לבוא, תשלוט מלכותו היחידה של המלך היחיד. על פי נבואת בלעם (במדבר כד, ז): וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ.
    • עַל הָהָר הַטּוֹב – הוא הר המוריה, מקום המקדש.


יודעים עוד על הפריט? זיהיתם טעות?