• לְפֶלַח הָרִמּוֹן אֲדַמֶּה רַקָּתֵךְ – רקתה, לחיה, של הרעיה היא אדומה ולבנה כפלח רימון, ע"פ דברי הדוד לרעיה בשיר השירים ד, ג; ו, ז: "... כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. • כְּגוֹבַהּ הָאַרְמוֹן גְּבוֹהָה קוֹמָתֵךְ – כשם שהארמון גבוה ומתנוסס למרחוק ביופיו והדרו, כך גם הרעיה בין הבנות. עפ"י שיר השירים ז, ח: " זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר..." • וּמוֹר עִם קִנָּמוֹן יְפִיחוּן מִבֵּיתֵךְ – ביתה של הרעיה אפוף בבשמים ומפיץ ריח טוב. • צְבִיָּה – צביה הוא כינוי לרעיה. ע"פ שיר השירים, שם אחד הדימויים הוא צבי (לדוד) וצביה (לרעיה). • עֵינֶיהָ לְלִבִּי אָסָרוּ – עינייך רעייתי, שבו את ליבי. עפ"י דברי הדוד לרעיה, שאינו יכול לשאת את מבט עיניה של הרעיה המלהיב אותו: הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי (שיר השירים ו, ה). • לְעֵינֵי הַיּוֹנִים אֲדַמֶּה עֵינֶיהָ – עיני הכלה מדומות לעיני יונים, עפ"י שיר השירים (א, טו; ד, א): הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים. • כְּמוֹ חוּט הַשָּׁנִים דְּמוּת שִׂפְתוֹתֶיהָ – צבען של השפתיים אדום כאותו חוט שטווה תולעת השני. עפ"י שיר השירים ד, ג: כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. • לְיָפְיָהּ עָם עוֹנִים יְבוֹרַךְ צוּרֶהָ – למראה יופיה מברך ומשבח הקהל את הבורא, הקב"ה. • דְּבָרָהּ שָׁמַעְתִּי וְקוֹלָהּ הֶעָרֵב עֲדֵי עָפָר שַׁחְתִּי – בבתים הבאים מתאר המשורר את האהוב המבקש את אהובתו וזו מתחמקת ממנו. כאן הוא מתאר כיצד קולה הערב שבה את לבו ואהבתו עד כדי כך שהוא מרגיש שפוף ושפל קומה. הלשון עפ"י באהבתו ע"פ תהלים מד, כו: כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ. • וּבַלֵּב אֵשׁ צוֹרֵב – לבו בוער באש האהבה שאי אפשר לכבותה. כמתואר בשיר השירים, ח, ו–ז: עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה... רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה: מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ. • וְכַמֵּת נִרְדַּמְתִּי – האהוב מרגיש כמת כיוון שאהבתו לא נענית. • וְהִנֵּה קוֹל עָרֵב יְדִידִי הִתְאַפַּק – אהובתו בקולה הערב קוראת לו להתאפק ולכבוש את רגשותיו. • וְרַחְמַי נִכְמָרוּ – אהבתי יוקדת וצורבת בקרבי. רחמי כאן במשמעות של אהבה, כפי הלשון הארמית (ועיינו ברש"י להושע יא, ח למילים "נכמרו ניחומי" וכן רש"י לתהלים יח, ב, למילה: "ארחמך"). וברובד משמעות נוסף כאן, הקב"ה כביכול אומר לכנסת ישראל, הריני רוצה לגאלך, נכמרו רחמי, גברו געגועי, אך עלי להתאפק, שעוד לא הגיעה עת הגאולה. וכאן הדהוד לסיפור יוסף ואחיו (בראשית מג, ל–לא): וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק. גם יוסף התאפק וכבש את רחמיו לאחיו בנימין, ולא נגלה לאחיו עד אשר הגיעה השעה. • לְבָנָה כַּסַּהַר מְאִירָה כַחַמָּה – יופיה של האהובה זוהר ומאירה כשמש וכירח, בעקבות שיר השירים ו, י: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת. • מְדַלֶּגֶת מֵהַר אֱלֵי גִּבְעָה רָמָה – האהובה חמקמקה והאהוב בעצם צריך לרדוף אחריה כדי להשיגה. עפ"י הלשון בה מתואר דווקא הדוד בשיר השירים (ב, ח): קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת. • אֲנִי אַרְבֶּה מֹהַר תְּנוּ לִי הָעַלְמָה – האהוב מוכן להרבות במוהר עבור הכלה ובלבד שיזכה באהובתו. • לְבָבִי עִם רוּחִי בְּיָדָהּ נֶחְבָּרוּ – רק לה שכלי ורגשותי נתונים. • חֲבַצֶּלֶת שָׁרוֹן וְשׁוֹשַׁנַּת עֵמֶק – עפ"י שיר השירים ב, א: אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. • נְטוּיַת הַגָּרוֹן – בשיר השירים (ד, ד) מהלל הדוד את הרעיה ואומר: כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת, וגם: צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן (שם ז, ה), ואילו ישעיהו הנביא מוכיח את בנות ציון ההולכות בקומה זקופה וגאה מדי: יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן (ג, טז). כך משבח המשורר מצד אחד ומצד שני מבקר את האהובה על גאוותה וריחוקה ממנו. וְעָלַי תִּתְחַמַּק – האהובה מתחמקת מהאוהב המחזר אחריה. הלשון עפ"י ירמיהו לא, כא: עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה. שם מוכיח הקב"ה, הדוד, את כנסת ישראל. שיר השירים כולו עומד בסימן ההתחמקות ההדדית בין הדוד לרעיה: קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי... פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי (שיר השירים ה, ב; ו). • וְתָבִיא הֶחָרוֹן לְלִבִּי הַנָּמַק – בחמקמקותה מסבה האהובה צער לליבו המיוסר של האוהב. • רְטִיָּה הָבִיאוּ לְמַכָּתִי זוֹרוּ – הביאו תחבושת ומרפא וחבשו את פצעי לבבי.
|