פרשת בהעלותך

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר, ובה מאה שלושים ושישה פסוקים. הפרשה הקודמת, נשֹא, מסתיימת בחנוכת המזבח שבמשכן, ופרשתנו פותחת במצוות הדלקת המנורה במשכן והעלאת נר תמיד בידי אהרון. הפרשנים מסבירים את סמיכות שתי הפרשיות בכך שאהרן הצטער משום שבחנוכת המזבח כל נשיאי השבטים הקריבו קרבן לחנוכת המזבח, ורק הוא עצמו ושבט לוי לא הצטוו להקריב. מעשה המנורה הבא בתחילת הפרשה הוא עידוד ופיוס לאהרון הכהן, שכן קרבנות חנוכת המזבח הם חד־פעמיים ואילו העלאת המנורה היא מעשה שבכל יום. סיבה נוספת לסמיכות היא שלאחר הקמת המשכן, ימי המילואים וחנוכת המזבח, מגיע הזמן לקיום מצוות העלאת המנורה. מאחר שהוזכרה עבודת המשכן, באה מיד לאחר מכן פרשת טהרת הלוויים והנפתם כדי שיוכלו לשרת בקודש במשכן.

פרשתנו נאמרת בחודש ניסן בשנה השנייה לצאת בני ישראל ממצרים. התורה מורה שיש לציין את חג הפסח במדבר, ואין צורך לחכות לכניסה לארץ ישראל כדי לקיימה. פסח זה נקרא "פסח מדבר" והוא היחיד שחגגו בני ישראל במדבר. מתוך קיום ראשוני זה פנו למשה ואהרון אנשים שהיו טמאים ולא יכלו להביא את קרבן פסח במועדו, בבקשה שיתאפשר להם לקיים את הקרבן לאחר שייטהרו. משה מפנה את שאלתם לקב"ה, המורה לטמאים לקיים פסח שני ביום הארבע עשרה לחודש אייר. מקרה זה אחד המקרים הבודדים שבו ציווי הקב"ה בא בתגובה לבקשת אנשים.

לאחר מכן מגיע תיאור כללי של מסעות בני ישראל במדבר, שבו ניתנת הוראה כיצד יהיה סדר נסיעת המחנות הקבוע כאשר עוזבים מקום חניה ויוצאים שוב לדרך, בכל תקופת המסעות. בתוך תיאור זה באה מצוות עשיית חצוצרות הכסף ששימשו כדי להודיע על יציאה לדרך, קריאה להתכנסות של העדה ושל הנשיאים, בשעת מלחמה ובשעת הקרבת הקרבנות.

כאן מגיעה פרשה ייחודית "ויהי בנסוע הארון", המוכרת לכולנו מהוצאת ספר התורה בבתי הכנסת, הכוללת שני פסוקים ושמונים וחמש אותיות בלבד וזכתה למעמד מיוחד. היא נתייחדה בכך שבראשה ובסופה יש שני סימנים מיוחדים הדומים לאות נו"ן הפוכה. אותיות אלה נכתבות במרווח היוצר נראות ברורה של פרשה העומדת בפני עצמה. במסכת שבת בתלמוד הבבלי מתייחסים לפסוקים אלה כספר חשוב בפני עצמו, שמחלק את ספר במדבר לשלושה ספרים נפרדים. עד כאן הספר עסק בבניית המשכן ובנעשה בו ליד הר סיני. מיד אחרי שני פסוקים אלה מתחיל סיפור התלאות במסעות, בסיפור הקורות אותם בתבערה וקברות התאווה ומסות מריבות ותלונות בני ישראל נגד ה' שהוציאם ממצרים למדבר.

הפרשה מסתיימת בביקורת של מרים ואהרון על משה. דווקא מול ביקורת זו, ה' אומר על משה דברי שבח ומציין את מעלתו מכל יצורי האנוש כאאדם וכנביא. מרים, שפתחה בלשון הרע, נענשה על כך בצרעת, ומשה הענוותן מתפלל עליה תפילה קצרה לרפואתה. העם חונה ממסעיו שבעת ימים עד שמרים נרפאת, ואז ממשיך במסעיו.