בר יוחאי יסוד עולם

בַּר יוֹחָאי יְסוֹד עוֹלָם, בּוֹ בָּחַר מֶלֶךְ עוֹלָם, בִּזְכוּתוֹ עוֹמֵד עוֹלָם, עַד בֹּא בֶּן דָּוִד מֶּלֶךְ - הפייטן פותח בהצהרה: 'רבי שמעון בר יוחאי הוא יסוד עולם', דהיינו, אחד מעמודי התווך של העולם כולו. מקור מושג זה, "יסוד עולם", בספר משלי, שם הוא מתייחד ככינוי לצדיק: "וצדיק יסוד עולם" (י, כה). בתלמוד (יומא לח, ע"ב; סוכה מה, ע"ב), ואף יותר מכך בתורת הסוד, נתפש רשב"י כ"צדיק יסוד עולם" בה"א הידיעה (ספר הזהר ח"א רנה, א), ואין פלא אפוא שהפייטן מדגיש זאת בפזמון החוזר. בזכות רשב"י, שבו בחר האל, ממשיך הפייטן, יעמוד העולם עד לביאת הגואל, משיח בן דוד ("בן דוד מלך").

אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ וְאַשְׁרֵי כָּל חֲבֵרָיו, אַשְׁרֵי הוֹגֵי אֲמָרָיו, מַעֲדַנֵּי הַמֶּלֶךְ - "אשרי חלקו" - משובח חלקו של רשב"י בעולם הבא (אשרי - מילת שבח ועידוד), "ואשרי כל חבריו" - בני חבורתו של רשב"י, שלמדו עמו את סודות הזהר (ראה: ספר הזהר, האידרא); מבורכים ומשובחים גם ההוגים בתורתו ("אמריו"), שהיא כ"מעדני המלך" - מובחרת ויקרה (הביטוי "מעדני מלך" הוא שיבוץ מבראשית מט, כ).

נִגְלָה לוֹ סוֹד הַנִטְמָן, אֲשֶׁר נִגְלָה לְהֵימָן, הוּא בְּבֵיתִי נֶאֱמָן, בְּכָל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ - לרשב"י התגלו סודות נסתרים ("סוד הנטמן"), אשר התגלו קודם לכן ל"הימן" - דמות מקראית עלומה הנזכרת בדברי הימים (א' ו, ח), ולפי התלמוד: אחד מכינויו של משה (בבא בתרא טו, ע"א). כלומר, לרשב"י נגלו סודות שנגלו למשה רבנו. הביטוי "הוא בביתי נאמן" נוצר בהשראת הביטוי המקראי שנאמר על משה: "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז). "גנזי המלך" - כינוי לתורת הסוד הגנוזה ומוסתרת אצל המלך (במקור: אוצר המלך שבו נשמרים דברי הערך שלו. שיבוץ ממגילת אסתר ג, ט).

יוֹם לִמְעָרָה בָּרָח, מִשָּׁם הָאוֹר לוֹ זָרָח, הֵצִיץ צִיץ וְגַם פָּרָח, וְגִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ - לפי המסופר בתלמוד (שבת לג, ע"ב), ברח רשב"י למערה יחד עם בנו יחידו אלעזר מפני הרומאים שרדפו אותם; לפי המסורת, באותה מערה התגלה לו ספר הזהר ("האור לו זרח"). "הציץ ציץ וגם פרח" - שיבוץ מפרשת מטה אהרן (במדבר יז, כג). פריחת מטה אהרן הייתה אות לכך שבו בחר ה' לכהונת עולם, ונראה שאף כאן הכוונה היא לכך שהאל בחר ברשב"י דווקא כאדם שיגלה את תורת הסוד; "וגידלו המלך" - במקור נאמר על המן שהמלך אחשוורוש העניק לו גדולה. כאן הכוונה היא לגדולה שהעניק האל לרשב"י, בשעה שנתן בידיו את ספר הזהר (מילים אלו הן שיבוץ נוסף ממגילת אסתר ה, יא, בהמשך לשיבוץ בסוף הבית הקודם שאף הוא מן המגילה. שיבוצים דומים יבואו גם בסופי רוב הבתים הבאים).

יָצַק מַיִם אַשְׁרֵיהוּ, עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ, כָּל סוֹד נִפְלָא הוֹרָהוּ, כִּי כֵן צִוָּה הַמֶּלֶךְ - לפי המקובל, את ספר ה זהר למד רשב"י מפי אליהו הנביא (תיקוני זהר, הקדמה, דף א, ע"א). "יצק מים... על ידי אליהו" - קרי, שירת את אליהו הנביא כפי שתלמיד משרת את רבו. המילים "יצק מים" מרמזות לאלישע, תלמידו של אליהו, שיצק בפועל מים על ידי רבו, כאשר הכוונה היא לכך "שהיה משרתו והתבודד עמו בכל עת" (פירוש המצודות למלכים ב' ג, יא). במערה שבה התבודדו יחד אליהו, רשב"י ואלעזר בנו, הם למדו את כל הסודות הנפלאים והטמירים שגילה להם אליהו, "כי כן ציוה המלך" עליו ללמדו. כאמור, גם בית זה מסתיים בשיבוץ המבוסס על ביטוי ממגילת אסתר (ג, ב).

עֲבוֹדָה זוֹ תְּפִלָּה, הִיא הָעֹלָה לְמָעְלָה, אֶת סוֹדוֹתֶיהָ גִלָּה, כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ - "עבודה זו תפילה" - על פי המשנה במסכת אבות (א, ב); התפילה, שעליה עומד העולם יחד עם התורה וגמילות החסדים, עולה היא למעלה, לפני האל (הביטוי "העולה למעלה" מבוסס על קהלת ג, כא). ייתכן שהפייטן רומז כאן לאמור בתלמוד שרשב"י ובנו עסקו במערה בלימוד התורה, אך לא הזניחו גם את התפילה (שבת לג, ע"ב). את סודות התפילה שגילה במערה העביר רשב"י לתלמידיו ובני חבורתו (והם מפוזרים במקומות שונים בספרות הזהר) - כי כך ציווה לו האל, שיגלה ("כי כן יִסד המלך". גם בית זה מסתיים בשיבוץ מן המגילה: אסתר א, ח).

קְדֻשַּׁת שַׁבָּת קֹדֶשׁ וְסוֹד מוֹעֵד וָחֹדֶשׁ, גִּלָּה וְגַם סוֹד קַדִּישׁ, בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ - סודות הזהר מקיפים את כל חלקי התורה ומצוותיה - ובהם מצוות השבת, המועדים וראש החודש; גם את סוד תפילת הקדיש גילה רשב"י בזהר (תיקוני זהר, הקדמה, דף יג, ע"א). מילות הסיום של הבית, "ברב עם הדרת מלך", הן שיבוץ ממשלי (יד, כח) שמשמעותו המקורית: 'כשלמלך יש עם רב שעליו הוא מולך, זה הדרו וכבודו', והתפרשה בידי חז"ל כקביעה שעשיית מצווה יחד עם קהל גדול היא הדר וכבוד לאל (ברכות נג, ע"א ועוד). אכן, לא ברור האם כוונת הפייטן לומר שרשב"י גילה סודות אלו ברוב עם, או שיש לעשות מצוות אלו - הנזכרות בתחילת הבית - ברוב עם.

בְּרָכוֹת בְּסוֹד נִפְלָא, גִּלָּה אוֹתָם וְהִפְלָא, הַכֹּל לְעַטֵּר כַּלָּה, אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ - בין הסודות שגילה רשב"י לפי הפייטן מצוי גם סודן של הברכות - ברכות התפילה, ברכות הנהנין, ברכות המצוות ושאר הברכות שנהוג לומר לפי המסורת (הסודות מפוזרים במקומות שונים בספרות הזהר). לפי הזהר, עשיית המצוות מתוך כוונות מסוימות מתקנת את השכינה ("מעטרת את הכלה"), שהיא ה"ייצוג הנקבי" של האלוהות, ומתוך כך מקרבת את הגאולה. העיטורים, הנזכרים גם כ"קישוטי הכלה" או "תיקוני הכלה", הם "תכשיטים ולבושים" מטפיזיים הנבראים מעשיית המצוות מתוך אותן כוונות; אם הכלה היא עם ישראל, או הייצוג השמיימי של העם המכונה "כנסת ישראל", "קישוטי הכלה" המטפיזיים (שהם עשיית המצוות בכוונות מסוימות) מבליטים את יופיה של כנסת ישראל ואת רצונה לשאת חן בעיני האל, כפי שקישוטים פיזיים מבליטים את יופייה של הכלה ואת רצונה למצוא חן בעיני בעלה (ראה: זהר ח"ב דף רה, ע"א-ב). אותה כלה האמורה מעוטרת כדי לבוא "אל בית המלך", שהוא האל, כלומר: להתייחד איתו באהבה (שיבוץ ממגילת אסתר ב, ח).

אוֹת בְּרִית צִיצִת וְאוֹת, תְּפִלִּין הַנּוֹרָאוֹת, הִוָּה בָּהֶם נִפְלָאוֹת, חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ - בבית זה עוסק הפייטן בשתי מצוות שנקראו "אות" בלשון המקרא: ברית המילה (בראשית יז ט-יב) והתפילין (שמות יג, ט). לא ברור מדוע גם הציצית נקראת כאן אות, אף על פי שאין אזכור קודם לכך במקרא או בחז"ל. התפילין מכונים כאן "הנוראות" מלשון "מורא", ע"פ הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י) שנדרש בידי חז"ל כעוסק בתפילין: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ותניא: רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש" (בבלי ברכות ו, ע"א), ואף נעשו בהם "נפלאות" לחכם המכונה "אלישע בעל כנפיים", שהיה בן תקופתו של רשב"י (ראה: שבת מט, ע"א; קל, ע"א). מצוות-אותות אלו מוצאות "חן בעיני המלך" (שיבוץ מאסתר ה, ח).

בְּסוֹד הַסּוֹפֵר חָתַם, אוֹת בְּרִית טָמוּן נִסְתָּם, הַכֹּל בַּזֹּהַר נֶחְתַּם, בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ - רשב"י, מחבר הזהר ("הסופר"), הטמין בספרו סודות מסודות שונים, ובהם גם סוד "אות ברית" - שמתייחד בזהר כשם למצוות המילה בפרט ולפרישות המינית בכלל. הסודות כתובים בזהר, אך הם סתומים (חתומים) באמצעות טבעת המלך שהיא, ככל הנראה, הלשון הסתומה שבה נכתב הזהר (אשר מחד גיסא היא ארמית שונה מן הארמית הרגילה, ומאידך גיסא היא לשון של משלים ודימויים). חותם המלך שימש בעבר לשם חתימת מכתבים מעיני זרים באמצעות בולות חרס או שעווה שעליהן היה מטביע המלך את סימנו, וכדי לקרוא את המכתב היה צריך הקורא לשבור את החותם. גם המילים "נחתם בטבעת המלך" הן שיבוץ מאסתר (ח, ח).

יַחַד כָּל מִצְוֹת תּוֹרָה, גִּלָּה סוֹדָם וְהוֹרָה, הַכֹּל נֶחְתַּם בִּבְרִירָה, בְּחוֹתָם הַמֶּלֶךְ - רשב"י גילה את סודות כל המצוות יחד והורה אותם לבני חבורתו, כאמור לעיל, אך "הכֹל נחתם בברירה", כלומר הוסתר באמצעות לשונו הסודית של הזהר, שהיא "חותם המלך" - מלכו של עולם, האל (שוב יש כאן שיבוץ ממגילת אסתר ח, ח).

חִבַּר כָּל הָעוֹלָמוֹת, וְיִחֵד כָּל הַשֵּׁמוֹת, וְתִקֵּן הַנְּשָׁמוֹת, לָבוֹא אֶל בֵּית הַמֶּלֶךְ - הפייטן ממשיך ומונה שבחיו של רשב"י, שהצליח 'לחבר את כל העולמות', העליונים והתחתונים, 'לייחד את כל השמות', דהיינו לאחד את כל גילויי האלוהות המתבטאים בשמות השונים של האל (זהר ח"א דף יח, ע"ב), 'ולתקן את הנשמות', נשמות בני האדם, ובזכות כך אפשר להם לבוא ולהיכנס אל "בית המלך" - מלכו של עולם, דהיינו: "גן העדן" ("גנתא דעדן". זהר ח"ב דף צח, ע"ב). גם מילות הסיום של בית זה הן שיבוץ מאסתר (ב, ח).

צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ, חֶסֶד וֶאֱמֶת דָּבְקוּ, עַל יָדוֹ נִתְמַתָּקוּ, וְנָחָה חֲמַת הַמֶּלֶך - פתיחת הבית מבוססת על פסוק בתהלים: "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" (פה, יא). אכן, בעוד בפסוק המקורי המפגש הקוסמי בין המידות השונות וצדדי המציאות השונים מתרחש מעצמו, הפייטן מטיל את האחריות להם על רשב"י, כמי שבזכותו הכול קורה, כאשר בזהר עצמו תפקיד זה הוא תפקידם של הצדיקים בכלל "שיודעים את אורחות התורה" ומצליחים לאחד את צדדי המציאות והאל (זהר ח"ב דף רנח, ע"ב). מכל מקום, לפי הפיוט, על ידו של רשב"י דווקא 'מתמתקים' צדדי המציאות השונים, כלומר, הצדדים המרים והקשים של המציאות נעשים מתוקים וטובים וסר מהם הדין והקושי, ומתוך כך "נחה חמת המלך" - האל, כשהעולם מגיע לתיקונו (המילים "נחה חמת המלך" הם בהשראת האמור באסתר ז, י).

יִחֵד אֶת הַשְּׁכִינָה, קִשְּׁטָהּ וֶהֶכִינָהּ, כָּל מַעֲשָׂיו אֱמוּנָה, טוֹב בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ - ייחוד השכינה, קישוטה והכנתה הם עשיית המצוות מתוך כוונות קבליות ייחודיות מתוך רצון לתקן את המציאות כולה (ראה לעיל וכן בזהר ח"ב דף רה, ע"א-ב). רשב"י עסק בכך, וכל מעשיו היו מתוך "אמונה" (דהיינו: נעשים מתוך נאמנות ועקביות. ) ולכן טובים "בעיני המלך" - האל (ביטוי זה מבוסס על אסתר ה, ח).

רְאוּ יוֹם פְּטִירָתוֹ, הוּא נִקְרָא חֲתֻנָּתוֹ, בּוֹ נִכְנַס לְחֻפָּתוֹ, גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ - הפייטן קורא לשומעים להתבונן ביום ההילולה של רשב"י שאותו הם חוגגים ונזכר בחלק הזהר הנקרא "אדרא זוטא"; יום ההילולה הוא, לפי דעות אחדות, יום פטירתו של רשב"י ולפי אחרות יום חתונתו. בין כך ובין כך, לפי הפייטן, יום ההילולה של רשב"י הוא היום שבו הוא "נכנס לחופתו" - קרי גן העדן או העולם הבא (ראה: בבלי בבא בתרא עו, ע"א), שהיא "גינת ביתן המלך", מלכו של עולם (שיבוץ מאסתר א, ה).

אֶת קוֹל שִׂמְחָה וְרִנָּה, נִשְׁמַע בִּשְׁמֵי מְעֹנָה, צְאֶינָה גַם רְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן הַמֶּלֶךְ - קול השמחה והשירה הנשמעים בהילולת הרשב"י נשמעים גם בשמים ("מעונה" - כינוי למעון ומושב האל. ראה: דברים לג, כז); "צאינה גם ראינה" - הפסוק המקורי שעליו מבוסס סיום הבית הוא: "צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג, יא). פסוק זה עוסק בשמחת חתונתו של שלמה המלך (ולפי המדרש - במתן תורה, יום ה'חתונה' של עם ישראל עם התורה. בבלי תענית כו, ע"ב), והוא שובץ כאן אפוא כהמשך לנאמר בבית הקודם, שיום ההילולה של רשב"י הוא היום שבו נכנס לחופתו. באופן מעניין, עד עתה הכינוי "מלך" בפיוט הופנה כלפי האל, ומעתה הוא מופנה כלפי רשב"י, שהוא המלך.

חֶדְוָה וְשִׂמְחָה רַבָּה, שַׁעֲשׁוּעַ וְאַהֲבָה, עֵת בֹּא לָעוֹלָם הַבָּא, אֶל תּוֹךְ חֲצַר הַמֶּלֶךְ - הבאים להילולה כאילו זוכים ובאים אל העולם הבא, מקום העדן הרוחני, ולכן אופפים אותם רגשות של חדווה ושמחה, על אשר הם באים "אל תוך" מקום קבורתו של רשב"י, המכונה כאן "חצר המלך" (בהשראת אסתר ה, א: "חצר בית המלך").

זֶה הַיּוֹם לַ"ג לָעֹמֶר, נְהַלֵּל בּוֹ נְזַמֵּר, עַל קָדוֹשׁ זֶה יֵאָמֵר, שִׁירוּ שִׁיר אֶל הַמֶּלֶךְ - הפייטן קורא לשומעים להלל ולזמר לכבוד רשב"י ביום ההילולה (החל ביום ה-33 לספירת העומר הוא "ל"ג לעומר"), והוא שב ומדגיש שהשירים המושרים מוקדשים ל"קדוש" שהוא גם "המלך" - רשב"י.

קוֹלִי יֶעֱרַב לְךָ כְּמוֹ שַׁי לְפָנֶיךָ, קַדֵּשׁ בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ, מַהֵר לְמִקְדַּשׁ הַמֶּלֶךְ - כאן פונה הפייטן ישירות לאל ומבקש ששיריו יערבו לו כמו היו מנחה וקרבן (ראה: תהלים עו, יב), ובזכות שירת השבחים יזכה בנו בכורו של האל, עם ישראל (שמות ד, כב), לקדושה מיוחדת (בהקשר זה: לגאולה וקיבוץ נדחים) ואף ייבנה המקדש, הוא "מקדש המלך".