דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

תפילת הטל - עיון בפיוט טל תן לרצות

הרב עוזי קלכהיים

16/11/2015

תקציר המאמר

בקריאתו של הרב עוזי קלכהיים ז"ל בפיוט הטל של ר' אלעזר הקליר, המשמש כהכרזה על השינוי מהזכרת "משיב הרוח ומוריד הגשם" ל"מוריד הטל", מדגיש הכותב את משאלתו העמוקה של הפייטן שה' יהפוך את פניו, מיחס של הסתר פנים שאפיין את יחסו של אלוקים לישראל בגלות, אל יחס של מאור פנים ורצייה – הן כלפי העם הן כלפי ארץ ישראל וירושלים.

לתקציר המלא

מוקדש לעלוי נשמת

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

אל הפיוט – מילים, לחן וביצוע

תוכן

 

פיוט טל

 

אימתי מתחילין להזכיר תפילת טל?

נאמר במשנה (תענית א, ב):

העובר לפני התיבה ביום טוב הראשון של פסח, הראשון מזכיר,

כלומר שליח ציבור העובר לפני התיבה בשחרית, עדיין מזכיר "משיב הרוח ומוריד הגשם".

            האחרון אינו מזכיר –

שליח ציבור של מוסף אינו מזכיר גשם אלא טל. מכאן ואילך בכל ימות הקיץ ועד לתפילת מוסף בשמיני עצרת מזכירים בתפילה את הטל. כהקדמה להתחלת התפילה על הטל, נוהגים בקהילות רבות לומר פיוט על טל לפני תפילת מוסף, המשמש כהכרזה על ברכת הטל. בהלכה נקבע שיש צורך בהכרזה, לפני שהציבור יזכיר.

וכה לשון השולחן ערוך (אורח חיים קיד, ב):

"אסור להזכיר הגשם, עד שיכריז הש"ץ".

והוסיף הרמ"א:

ויש אומרים שקודם שמתחילין מוסף, מכריז השמש: "משיב הרוח ומוריד הגשם" כדי שהציבור יזכירו בתפילתן וכן נוהגין.

הבה נתבונן בפיוט טל של ר' אלעזר הקליר, אחד מהמפורסמים שבפייטנים הקדמונים, שהחשיבוהו בעלי התוספות כאחד התנאים (תוספות חגיגה יג, ע"א ד"ה ורגלי). אף כי רבים קבעו שזמנו במאה השביעית. בשם האר"י נמסר, שנשמתו משורש ר' אלעזר ב"ר שמעון, וזהו מעין צירוף מאחד של שתי הדעות.

 

פתיחה וסיום

בתלמוד נאמר:

כל פרשה שהייתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי".

ובעלי התוספות העירו (ברכות י, ע"א ובתוספות שם, ד"ה כל):

לאו דוקא פתח באשרי וסיים באשרי, אלא חתימה מעין הפתיחה, כמו "תהלה", שפתח "תְּהִלָּה לְדָוִד" וסיים "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי", וכן ב"הַלְלוּיָהּ".

הפתיחה והסיום השווים מהווים ביטוי לעניין המרכזי של המזמור או של הפרשה. בדרך זו ניגש להתבונן בפיוט:

אֱ-לֹהֵינוּ וֵא-לֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ:

 

טַל תֵּן לִרְצוֹת אַרְצָךְ. שִׁיתֵנוּ בְרָכָה בְּדִיצָךְ. רוֹב דָגָן וְתִירוֹשׁ בְּהַפְרִיצָךְ. קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצָךְ. בְּטַל:

טַל צַוֵּה שָׁנָה טוֹבָה וּמְעֻטֶרֶת. פְּרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת. עִיר כְּסֻּכָּה נוֹתֶרֶת. שִׂימָהּ בְּיָדְךָ עֲטֶרֶת. בְּטַל:

טַל נוֹפֵף עֲלֵי אֶרֶץ בְּרוּכָה. מִמֶּגֶד שָׁמַיִם שַׂבְּעֵנוּ בְרָכָה. לְהָאִיר מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה. כַּנָה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה. בְּטַל:

טַל יַעֲסִיס צוּף הָרִים. טְעֵם בִּמְאוֹדֶךָ מֻבְחָרִים. חֲנוּנֶיךָ חַלֵץ מִמַסְגֵרִים. זִמְרָה נַנְעִים וְקוֹל נָרִים. בְּטַל:

טַל וָשׂוֹבַע מַלֵּא אֲסָמֵינוּ. הֲכָעֵת תְּחַדֵּשׁ יָמֵינוּ. דוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ. גַּן רָוֶה שִׂימֵנוּ. בְּטַל:

טַל בּוֹ תְבָרֵךְ מָזוֹן. בְּמַשְׁמַנֵּינוּ אַל יְהִי רָזוֹן. אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן. אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן. בְּטַל:

שָׁאַתָּה הוּא ה' אֱ-לֹהֵינוּ מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַטָּל:

לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה. אמן:

לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת. אמן:

לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן. אמן:

 
מתוך מחזור נירנברג, גרמניה, 1331

באדיבות ד"ר דוד וימימה יסלזון ובית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 

אפשר לומר שמילת המפתח של הפיוט, הפותחת והסוגרת אותו, היא השורש ר,צ,ה, והוא המרמז על תמצית הפיוט. מאז חורבן בית המקדש חש העם את מימושם של דברי ה' "וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם" (דברים לז, יא), ריחוק ונידוי. מחמת אותה גערה א-לוהית על ישראל מורגשת הקללה גם בארץ. על כן, עורג המשורר לסליחה וריצוי, הן לארץ אשר לקתה, והן לעם הסובל והמתייסר בגלותו, המצפה להארת פנים כימים הראשונים, בעת שברכת ה' התגלתה על העם והארץ.

פתיחת הפיוט מתייחסת לארץ –

טַל תֵּן לִרְצוֹת אַרְצָךְ

והיא נסמכת על הכתוב: "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ, שַׁבְתָּ שְבִות יַעֲקֹב" (תהלים פה, ב). במזמור זה חוזרת הבקשה לסילוק חרון אף ה' מעמו ונחלתו - "וְהָפֵר כַּעַסְךָ עִמָּנוּ, הַלְעוֹלָם תֶּאֱנַף בָּנוּ, תִּמְשֹׁךְ אַפְּךָ לְדֹר וָדֹר" (שם, שם, ה-ו), ועולות המשאלות: "הַרְאֵנוּ ה' חַסְדֶּךָ... לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ... וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ" (שם, שם, ח-יג). זהו גם הנושא המרכזי של הפיוט - הכמיהה לחידוש ימים כקדם. הפייטן מעורר בתפילתו תקוות חיים חדשה לארץ ולעם.

 

השורש ר,צ,ה נמצא גם בחתימת הפיוט, ופה מובלטת האומה -

אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן - בְּטַל

התואר 'איומה' מתייחס לאומה (בתוספת י'), והוא מופיע בבקשה לרחם על האומה המכונה כך בשיר השירים: "אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת" (שיר השירים ו, ד). האומה אשר אותה הוציא ה' ממצרים - "גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ" (תהילים פ, ט), וכן "וַיַּסַּע כַּצֹּאן עַמּוֹ" (שם עח, נב), מתרפקת על דודה בבקשה שיזכור לה את חסד נעוריה ושיפיק לה רצון, שתהא רצויה ומקובלת לפני המקום ושלא תהיה דחויה ועזובה כמו בימי גלותה.

 

מתוך ברכת המזון, פרג, 1740, באדיבות אוסף משפחת גרוס,  תל אביב

 

את התופעה של פתיחה וסיום באותו ביטוי מצאנו כבר בשירת הים – בפתיחה נאמר "סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם" (שמות טו, א), ובסיום "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם" (שם, שם, יט), וכתב ר' אברהם אבן עזרא (בפירושו לשמות טו, יט) שאין זה סיפור דברים, אלא גם זה מן השירה. המשפט הסוגר את השירה מעין פתיחתה סוגר מעגל, ללמדנו כי השירה היא נצחית, השירה פורצת מעבר לרגע ההתרחשות שבתוך הזמן. המשפט החוזר מציין את לב השירה ועיקרה, את מפלת מצרים, שהסוס וגם רוכבו טבעו בים. שעל אף החיל והעוצמה של מצרים, מיטב הכוח הלוחם המצרי, רכב בחור, אבד בים. ובאותה עת ממש הלכו בני ישראל ביבשה בתוך הים. זהו תורף הנס והשירה (ראו פירוש אבן עזרא לשמות יד, כט). ואם נשוב אל הפיוט - לעומת חרון האף השולט בחיי הגלות, כאן קם ועולה הרצון. זוהי מלת המפתח שנועדה לציין את המשאלה לחידוש הברית בין העם והארץ, על ידי בורא העולם "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ" (מלאכי ג, יב).

 

תקומת הארץ

בשני הבתים הראשונים אנו נפגשים במשאלה לתקומת הארץ, הבאה למלוא הגילוי בירושלים, המקודשת מכוחה של כל ארץ ישראל.

קוֹמֵם עִיר בָּהּ חֶפְצְךָ,

על משקל הפסוק  

כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ... כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל (ישעיה סב, ד)

ביטוי זה מבליט את החפץ והרצון הא-לוהי באותה העיר, שהיא מחוז החפץ, אשר מפני החטאים נהפכה להיות

עִיר כְּסֻכָּה נוֹתֶרֶת

כלומרעיר שנתרוקנה מיושביה, כדברי הנביא:

וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם, כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה (ישעיה א, ח).

תיאורים עצובים אלה של הנביא המחישו את מה שצפוי לעיר שתתרוקן מבניה: היא תדמה לסוכת השומרים הבודדת והשוממה שלאחר תקופת הבציר, ככרם הריק והעלוב לעומת החיים ששקקו בו לפני כן. לדאבון לבנו, כך אמנם אירע לירושלים בימי גלותנו, ולכן באה הבקשה להשיב את הבנים אל שולחן אביהם. גורלה של העיר תלוי אפוא בגורלו של העם. לאורך כל הדורות שיקפה העיר את מעמדו של העם. מצבה של ירושלים נגזר ממצבה של האומה. רק כשהחלו דרכי ציון האבלות להתמלא בבניה שהחלו לשוב ולמלאה, רק אז יצאה ירושלים משוממותה.

הגדה של פסח, פרג,1894, באדיבות אוסף משפחת גרוס,  תל אביב

 

גאולת ישראל

בשני הבתים הבאים בפיוט אנו עוסקים בגורל העם, ובאה התחינה והמשאלה לגאולתו –

לְהָאִיר מִתּוֹך החֲשֵׁכָה, כַּנָּה אַחֲרֶיךָ מְשׁוּכָה

יש צורך להביא את האורה והשמחה לכנסת ישראל. הכנה, הנטיעה, היא כינוי לכנסת ישראל, כפי שנאמר

וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ (תהלים פ, טז)

הנמשכת אחרי ה' ומתגעגעת אליו –

מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה (שיר השירים א, ד).

וכן בבית הרביעי –

חֲנוּנֶיךָ חַלֵּץ מִמַּסְגֵּרִים

על דרך הפסוק -

לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר (ישעיה מב, ז).

ישראל, שהם חנונים על ידך, ה', חלץ אותם ממסגרים, מגלותם.

 

בבית החמישי והששי תפילה וציפייה לעתיד. לעומת הגאולות הקודמות, שהיה אחריהן שעבוד, באה הבקשה לעתיד, לגאולה שתהיה קיימת לעד, ולא כיולדת שמתעברת ויולדת.

דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ, גַּן רָוֶה שׂימֵנוּ.

עמים רבים הם צאצאים לעמים קדמונים. הם משתייכים לגזע ולמשפחה המסוימת או לשבט, אבל לא קיימת ביניהם כל זיקה תרבותית רוחנית. והנביא הבטיח לעם ישראל –

כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם (ישעיהו סו, כב),

צאצאי ישראל יתקיימו לא רק גופנית. גם תרבותם ומורשתם תישמר, זהו מובנו של השם - הזיקה התרבותית. על כן בפיוט הבקשה כפולה, שיעמיד שמנו וישימנו כגן רוה, שתמיד נימצא בחיי פריחה. שיציבותנו תינק מן היציבות הא-לוהית: "דּוֹד כְּעֶרְכְּךָ הַעֲמֵד שְׁמֵנוּ".

 

בחתימת הפיוט באה לביטוי המשאלה לזכות ולראות במאור פני ה' -

אֲיֻמָה אֲשֶׁר הִסַּעְתָּ כַצֹּאן, אָנָא תָּפֵק לָהּ רָצוֹן - בְּטַל ".

זאת האומה, אשר הסעת כצאן ממצרים, נא הושיעם על ידי גילוי רצונך, להצילנו מן הגויים, ולגואלנו אחרית כראשית.

הגדה של פסח, פרג,1894, באדיבות אוסף משפחת גרוס,  תל אביב 

מבנה פיוט טל בנוי על פי סדר: תשר"ק. לא לשם שעשוע הוא בא בהיפוך סדר הא-ב, אלא לשם ההארה המגיעה מן הסוף, מן האחרית, כלפי ההתחלה. (ראו מהר"ל מפראג, בספרו 'נצח ישראל' פרק מב, השווה גם ל'אשרי' הבנוי מא-ב כפי הסדר, וכן לברכות מא' עד ת', לעומת הקללות שהן היפוך הסדר מו' עד ה').

פיוט טל, מתוך מחזור וורמס ,גרמניה, 1272, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 

גם על הפיוט המפורסם הנאמר בתפילת מוסף של שבת, "תִּכַּנְתָּ שבת", המיוסד אף הוא בסדר תשר"ק פירשו הראשונים:

לכך מיוסד באלפא ביתא זו תשר"ק, לפי שהיא נשמעת על הגאולה, והגאולה בזכות שבת. (מחזור ויטרי, סימן קכט)

וכן כתב ה'טור' (אורח חיים סימן רפו):

על שם הגאולה, דכתיב: 'אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם'" (זכריה י, ח). (עיין בביאור הבית יוסף שם)

אם בכל המועדים אנו זוכים להשראה מכוח העבר, השולח אור קדום אל ההווה, והחוזר להאיר בכל עת שהמעגל השנתי חוזר לאותה נקודה, הרי שכאן מדובר על הארה הבאה מכוחו של העתיד. כשם שיציאת מצרים הטביעה חותמה על היציאה מהגלויות שבאו לאחריה, שואב עם ישראל תקווה גם בעת צרה בהווה גם מגאולת העתיד. בסדר האלפא-ביתי הרגיל אנו צועדים מן העבר אל העתיד, אל אחרית הימים. בהיפוך הסדר מקרינה האחרית על ההווה. והעיד בונה את החיים וממלא אותם בציפייה ובתקווה.

כך מוסברת גם האגדה התלמודית על הרַחַם. ציפור זו שורקת 'שרקרק, שרקרק', והיא המבשרת את בואו של משיח. ההסבר מסתמך על דרשת הפסוק: "אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם" (זכריה י, ח). סדר האותיות של השורש ש,ר,ק פונה מן הסוף אל ההתחלה. כשהציפור תעמוד על הארץ ולא תעוף עוד באוויר או תקפץ על הענפים, יהיה בכך סימן שהציפיות והתקוות מופקעות מערטילאיותן והן מתממשות ונאחזות באדמה. כשעל רגבי האדמה של ארץ ישראל יעלה מרבד הקסם הירוק, כשהרי ישראל ישאו ענף ופרי, סימן הוא כי הגיעה העת לגאולתם של ישראל. השריקה תביא לקיבוץ הגלויות עם בניין ירושלים "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהלים קמז, ב). אז לא תישאר עוד העיר שוממה מבלי בניה, כסוכה בכרם, אלא תתמלא בצאן אדם.

מתוך 'ספר משל קדמוני', באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 

מתוך הספר 'ארץ מול שמים; מדרשי גשם ארץ-ישראליים' של הרב עוזי קלכהיים, ירושלים תשס"ד.