דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

תפילת הגשם - בתי אמהות ונשים

רות גן קגן

16/11/2015

תקציר המאמר

רות גן קגן מתכתבת עם פיוט תפילת הגשם ומחברת פיוט תפילת גשם משלה שבמרכזו עומדת זכות האמהות והנשים במקרא המקושרות למים.

לתקציר המלא

תפילת הגשם היא אחת מרגעי התפילה המיוחדים שאותם בחרו הורי להאדיר בפנינו הילדים. כבר בגיל חמש או שש ידענו שאבא או אמא יבואו לקרוא לנו ממשחקינו בחצר בית הכנסת ואנחנו נרוץ פנימה כדי לא להפסיד: את ברכת כוהנים תחת הטלית של אבא, את תקיעת השופר, את הכרזת "המלך" בימים הנוראים, את קריאת עשרת הדברות בשבועות ואת קריאת "זכור", את ברכת "מברכים החודש", את תפילת טל בפסח ואת תפילת הגשם בשמיני עצרת. וכך, גם אחרי שהצטרפתי לתפילה מתחילתה ועד סופה, נשאר בי רישומה של הציפייה לחוויה מיוחדת, לרגע קסום של טרנספורמציה.

מילות הסיום של התפילה שנשמעו כמו השבעה מכשפת,  ורעם ה"אמן" של הקהל הילכו עלי קסם:

לִבְרָכָה וְלֹא לִקְלָלָה 

לְחַיִּים וְלֹא לַמָּוֶת

לְשׂוֹבַע וְלֹא לְרָזוֹן

גם כילדה הרגשתי תחושת מחויבות עמוקה להישאר בבית הכנסת, ביום שבו התפילה מתארכת עד אין סוף,  ולהיות בתוך אלו שמבשרים את השינוי: הקב"ה כבר איננו מוריד הטל. ברגע זה, לאחר שהכרזנו זאת קבל עם ועדה, הוא הופך להיות משיב הרוח ומוריד הגשם.

כשגדלתי קצת בחנתי את עצמי בפענוח הרמזים שבתוך הפיוט: מי הם גיבורי הפיוט שאינם מוזכרים בשמם? מי הוא השר הבלול מאש ומים? ומה זה "נמו"?

וכשבגרתי התחלתי לשמוע את כאבו של הפייטן ואת דמעותיו החבויות בטקסט. את ההדהוד שלו עם כאבם של אבותינו שאת זכותם אנו מעלים לפני השם: את ההצלה מאש וממים, את שפיכת הדם כמים, זו שכמעט קרתה בעקידה וזו שלא פסקה משך כל תולדותינו. את המאבק, הצימאון, הריחוק וגם את ההבטחה ואת ההמתקה. גם הלחן שנהגנו לשיר את הפיוט לפיו היה מלא ערגה וכיסופים. לא רק לגשם אנו מתפללים, אלא לגאולה – "תפן כי נפשנו אפפו מים".

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ

זְכוֹר אָב נִמְשַׁךְ אַחֲרֶיךָ כַּמַּיִם

בֵּרַכְתּוֹ כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

גְּנַנְתּוֹ הִצַּלְתּוֹ מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם

דְּרַשְׁתּוֹ בְּזָרְעוֹ עַל כָּל מָיִם

בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם

 

זְכוֹר הַנּוֹלָד בִּבְשׂוֹרַת יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם

וְשַׂחְתָּ לְהוֹרוֹ לְשָׁחֲטוֹ לִשְׁפּוֹךְ דָּמוֹ כַּמַּיִם

זִהֵר גַּם הוּא לִשְׁפּוֹךְ לֵב כַּמַּיִם

חָפַר וּמָצָא בְּאֵרוֹת מָיִם

 

בְּצִדְקוֹ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם

 

זְכוֹר טָעַן מַקְלוֹ וְעָבַר יַרְדֵּן מַיִם

יִחַד לֵב וְגָל אֶבֶן מִפִּי בְאֵר מַיִם

כְּנֶאֱבַק לוֹ שַׂר בָּלוּל מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם

לָכֵן הִבְטַחְתּוֹ הֱיוֹת עִמּוֹ בָּאֵשׁ וּבַמָּיִם

בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם

 

זְכוֹר מָשׁוּי בְּתֵיבַת גּוֹמֶא מִן הַמַּיִם

נָמוּ דָלֹה דָלָה וְהִשְׁקָה צֹאן מַיִם

סְגוּלֶיךָ עֵת צָמְאוּ לְמַּיִם

עַל הַסֶּלַע הָךְ וַיֵּצְאוּ מָיִם

בְּצִדְקוֹ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם

 

זְכוֹר פְּקִיד שָׁתוֹת טוֹבֵל חָמֵשׁ טְבִילוֹת בַּמַּיִם

צוֹעֶה וּמַרְחִיץ כַּפָּיו בְּקִדּוּשׁ מַיִם

קוֹרֵא וּמַזֶּה טָהֳרַת מַיִם

רוּחַק מֵעַם פַּחַז כַּמָּיִם

בַּעֲבוּרוֹ אַל תִּמְנַע מָיִם

 

זְכוֹר שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים שֶׁהֶעֱבַרְתָּ בְּגִזְרַת מַיִם

שֶׁהִמְתַּקְתָּ לָמוֹ מְרִירוּת מַיִם

תּוֹלְדוֹתָם נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם

תֵּפֶן כִּי נַפְשֵׁנוּ אָפְפוּ מָיִם

בְּצִדְקָם חוֹן חַשְׁרַת מָיִם

 

 

אינני זוכרת מתי התחלתי לשמוע את קול האמהות בתוכי. אבל נדמה לי שמרים הייתה הראשונה. מרים שכל חייה, אפילו שְמה, אפופי מים. אם בזכותה של מרים זכינו למים במדבר, איך לא נזכיר אותנו כשאנו מתפללים לחסד מים? במשך כמה שנים הבשילה בתוכי הידיעה שגם זכות אמותינו עומדת לנו בכל שנה ושנה כשאנו מתפללים לגשם, ורק המילים לבטא זכות זאת עוד חסרות.

מעודי לא כתבתי פיוט ואף לא שירה. לפני ארבע שנים, בערב שמיני עצרת, ישבתי  בתפילה בגינה ומילות הבתים הנוספים לתפילת הגשם התחילו דוחקות לצאת. בתי האמהות והנשים נכתבו כבנות זוג לבתי הפיוט המקורי. כמוהם הם אינם מזכירים את שמות האמהות, ובכל שורה מוצפנים רמזים מן המקרא ומן המדרש הקושרים את הדמות למים, אם מים של ממש ואם כמטאפורה (אמנם שלא כמותם, מחמת קוצר ידי, אין שורות הבתים הנוספים סדורות לפי האלף בית). כמו בבתים המקוריים יש כאן עצב וסבל וגם תקווה והבטחה, והעיקר - ניתן לשיר את הבתים האלה בלחן של הפיוט המסורתי.

מיום כתיבתו זוכה הפיוט לחיים משל עצמו, שמעתי על כמה בתי כנסיות שמשלבים אותו בתפילת הגשם – אם בקריאת הבתים לסירוגין ואם בקריאת בתי האמהות בפני עצמן כשהם מקדימים לפניהם "אלוהינו ואלוהי אמותינו".

אין זה מקומי לפתוח ולפרש את רמזי הפיוט. כפייטנית לשעה באתי להצפין ולא לגלות. ואני מתפללת שזכות אבות ואמהות תעמוד לנו ושנזכה לשנה גשומה וברוכה.

 

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אִמּוֹתֵינוּ

 

זְכוֹר אֵם בְּרוּחַ קֹדֶשׁ סוֹכָה כַּמַּיִם

צְחוֹקָהּ מִתְגַּלְגֵּל כְּפַלְגֵי מַיִם

אֹרַח כַּנָּשִׁים הֵשַׁבְתָ לָהּ כַּמַּיִם

בָּנִים הֵנִיקָה כְּשֶׁפַע מַיִם

בַּעֲבוּרָהּ אַל תִּמְנַע מָיִם

 

זְכוֹר יוֹצֵאת לְעֵת עֶרֶב לִשְׁאוֹב מַיִם

חֶסֶד מִכַּדָהּ זוֹרֵם כַּמַּיִם

בְּשָׁמְעָה הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם

שָׁאֲבָה עַד כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתוֹת מַיִם

בְּצִדְקָהּ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם

 

זְכוֹר רוֹעָה בָּאָה עִם הַצֹּאן אֶל  פִּי בְּאֵר מַיִם

נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים מְבַכָּה כַּמַּיִם

אֲחוֹתָהּ עֵינֶיהָ רַכּוֹת מִדִמְעוֹת מַיִם

רַחְמָהּ פָּתַחְתָּ כְּנַחַל מַיִם

בַּעֲבוּרָן אַל תִּמְנַע מָיִם

 

זְכוֹר נִצֶּבֶת בֵּין קְנֵי סוּף עַל יְאוֹר מַיִם

לְנוֹלָדִים פּוֹעָה לְהַצִּילָם מֵחֶשְׁכַּת מַיִם

בְּתֹף וּמָחוֹל שָׁרָה עַל יַם הַמַּיִם

בִּזְכוּתָהּ חוֹלַלְתָ מַתְּנַת בְּאֵר מָיִם

בְּצִדְקָהּ חוֹן חַשְׁרַת מָיִם

 

זְכוֹר יוֹשֶׁבֶת תַּחַת תּוֹמֶר בְּהַר אֶפְרַיִם

בְּשִׁירָתָהּ אֶרֶץ  רָעָשָׁה, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם 

הַכּוֹכָבִים בִּמְסִלּוֹתָם נִלְחֲמוּ מִן שָׁמַיִם

תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים חָלָב נָתְנָה בִּמְקוֹם מַיִם

בַּעֲבוּרָן אַל תִּמְנַע מָיִם

 

רות גן קגן

 

 

רות גן קגן היא מחברת שותפה של הספר "קרבת אלהים-על תיקון עולם ועל תיקון הלב" (2006)