דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

תפילה לאל חי

אביה הכהן

16/11/2015

תקציר המאמר

אביה הכהן כותב על הפיוט צמאה נפשי, שכמו שירת התהלים, מלכד בתוכו את תפילת האדם האישית ואת תפילתו של העם. הוא נוסע בזכרונו אל הפיוט מאז שמע אותו לראשונה בלחן מרוקאי ועד לניגון היֶקי אותו שמע מפי חותנו, הרב פרופ' מרדכי ברויאר זצ"ל, שהקפיד לשיר את הפיוט בזמנים מיוחדים.

לתקציר המלא

 

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

בילדותי, לפני קרוב לשלושים שנה, התארחתי בביתו של הרב הספרדי של שדרות לסעודת שבת בשבת פרשת חיי שרה. שם שמעתי לראשונה את הפיוט 'אל אחד בראני' שכתבו ר' אברהם אבן עזרא. הרב שר את הפיוט בניגון מרוקאי ואני שגדלתי בירושלים בבית אשכנזי נחשפתי לראשונה, באותה התקופה, לעולם הפיוט של עדות המזרח. לימים נשאתי לאישה את אשתי אלישבע, בתו של הרב מרדכי ברויאר זצ"ל, ובביתו שמעתי את הפיוט במנגינה יֶקית. חותני הגדול הרב ברויאר, שהיה נינו של הרב שמשון רפאל הירש, המשיך את מסורת אבותיו המפוארת והקפיד שלא לשיר את הפיוט בכל שבת אלא רק במועדים ובחגים, כדי שלא יֵיעשה הקודש הרגל וחולין. כך, הפיוט 'אל אחד בראני' ומנגינתו מזכירים לי את קדושת החגים ואת יופיים. גם בסעודות חג הפורים, שארכו שעות ארוכות עד שעות הלילה המאוחרות של מוצאי פורים, היה חותני שר את הפיוט כמה וכמה פעמים, כל פעם במנגינה אחרת. שירת חותני הייתה מלאת רגש של דבקות ומתיקותה הייתה חלק מקדושת החג.

שנה טובה, באדיבות אוסף משפחת גרוס

עוד לפני שלומדים ומבינים את הפיוט לעומקו, בולטת המילה 'חי' החוזרת בתוך הבתים ובחתימתם והיא מנגנת את מנגינת החיים והצימאון לאל חי. המילים כמו מהלכות על השומע קסם של חיוניות ושל השתוקקות וערגה לאלוהות, ומביאות בכנפי צליליהן רצון לתפילה לאל חי. תחושת הצימאון לאל חי הייתה תחושתי כששמעתי את הפיוט עוד לפני שהעמקתי בו, ותחושה זו משכתני לעיין בו ולהבינו. 

משפט הפתיחה של הפיוט לקוח מתהלים (מב, ב-ג): כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי. הקורא את המזמור חש כביכול במוחש את הגעגוע לאלוהים כגעגוע של איל הצמא למים. בין המזמור בתהלים לבין הפיוט נוצר פער: בתהלים המשורר בורח ונרדף והוא נמצא בגלות באֶרֶץ יַרְדֵּן וְחֶרְמוֹנִים ושם הוא מתגעגע לבית אלוהים שבירושלים, ואילו הפיוט מצייר את גלות האדם באשר הוא אדם בעולם הגשמי והשברירי, ודווקא גלות האדם מביאה אותו לגעגוע אל מעבר לגשמי.

       מתוך 'תשובות רבי עקיבא אגר', וורשה, פולין, 1834, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

הפייטן חתם את שמו בראשי מחרוזות הפיוט שהרי הן מיוסדות על אקרוסטיכון המביא את אותיות אברהם אבן עזרא, הוא ר' אברהם אבן עזרא - פייטן פורה וחשוב, פרשן המקרא, איש אשכולות. הפיוט מיועד לתפילת 'נשמת כל חי' שבאה בשבתות ובחגים בסוף 'פסוקי דזמרא'. הפייטן רומז על ייעודו זה של הפיוט בסוף הפיוט ובאמצעות בית שחלק ממילותיו מקשרות את המתפללים לתפילת 'נשמת כל חי': 

אֶקּוֹד עַל אַפִּי     וְאֶפְרוֹשׂ לְךָ כַּפִּי

עֵת אֶפְתַּח פִּי     בְּנִשְׁמַת כָּל חָי

ראשי המחרוזות מיוסדות על שמו של אבן עזרא, אולם יש התקדמות תכנית מבית לבית. הפיוט פותח בפרקי התבוננות על החיים ועל ערכם ורק בתי סוף הפיוט הם תפילה. משמע מהלכו של הפיוט הוא שההתבוננות בחיים מביאה את האדם לאלוהיו, ובבתי הסיום שהם בבחינת השיא של הפיוט פונה המתפלל לאלוהיו בתפילה. מבנה זה של פיוט המסתיים בתפילה מיוסד על ההיגיון הפנימי של הפיוט עצמו, אולם הוא מיוסד גם על מסורת עתיקה שיסודה בתפילת המקרא. כך לדוגמא מגילת איכה מוקדשת לקינה על החורבן, אולם הפרק האחרון במגילה הוא כולו תפילה לקב"ה. זהו גם המבנה של הפרקים א–ב במגילת איכה. הפרקים א וְ-ב פותחים בקינה ורק בפסוקים האחרונים המקונן פונה לאלוהיו בתפילה. כך, שירת ימי הביניים בשעתה הייתה שירה חדשה שכמותה לא הייתה בישראל, אולם היא גם המשיכה מסורות עתיקות של שירת ישראל. כך בפיוט שלפנינו - פרקי ההתבוננות מיוסדים על סדר הגיוני. הם פותחים בבריאת העולם והאדם, לאחר מכן עוברים לנתינת התורה לבני יעקב נִינֵי תָם, ולאחר מכן עובר המשורר לדבר על אפסות החיים ושבריריותם. בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי הוא מקום המוות המאיים והמפחיד ודווקא הוא נותן לאדם את הרצון ואת ההשתוקקות לחיים.

מִי זֶה יִצְטַדַּק     נִמְשַׁל לְאָבָק דָּק

אֶמֶת כִּי לֹא יִצְדַּק     לְפָנֶיךָ כָּל חָי

בְּלֵב יֵצֶר חָשׁוּב     כִּדְמוּת חֲמַת עַכְשׁוּב

וְאֵיכָכָה יָשׁוּב        הַבָּשָׂר הֶחָי

החיים נמשלים לאבק חסר משמעות והניגוד שבין הגשמיות לרוח הפלאית הוא מפלאי הבריאה. והנה דווקא השבריריות של החיים מביאה את האדם לצימאון לאלוהים חיים וצימאון זה הוא שנותן משמעות וערך לחיים.

התפילה שבסוף הפיוט אינה תפילה אישית, אלא לאומית. השפחה הנואמת היא הנצרות הטוענת שבנה הוא ההמשך האמיתי של היהדות, ואילו את היהודים והיהדות עזב ה', שהרי בעיני הנוצרים היהדות היא בבחינת דת מתה. על כך מתפלל אבן עזרא שתבוא הגאולה ואז כולם יראו שדווקא בן הגברת, דהיינו שרה, הוא החי והיהדות ממשיכה וחיה. שורות השיר הללו מילאו את לב חותני זצ"ל התרגשות עזה; הוא, שנולד בגרמניה וברח עם משפחתו מאימת היטלר לארץ ישראל, תקומת ישראל בארצו הייתה בעיניו תשובת הקב"ה לשפחה הנואמת. בכל פעם שחותני היה שר בית זה, הדמעות מילאו את עיניו.

        תהילים, תל אביב, ארץ ישראל, 1944, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

כך, הפיוט מתחיל במעגל האדם וממשיך אל מעגל הלאום וכמו שירת תהילים העתיקה המעגלים מתלכדים לשירה הרמונית לאל חי.

אביה הכהן

 אביה הכהן מלמד בישיבת עין צורים ובמוסדות גבוהים נוספים.  ספרו - תפלה לאל חי: מסע הנפש במזמורי תהלים, מציע התבוננות מיוחדת במזמורי התהלים.