דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

תורת המקאם במוסיקה הערבית - חלק א'

רוני איש-רן

16/11/2015

תקציר המאמר

המקאם, כמרכיב מרכזי במסורת המוסיקלית המזרחית הנו אחד האלמנטים הבסיסיים והחיוניים לביצוע והבנת המוסיקה של עולם התפילה והפיוט בקהילות המזרח.
המאמר שלפנינו מציג את משפחות המקאמים השונות, בהתייחס למבנה הסולמות וחלוקתם הפנימית, להתנהגות המלודית האופיינית לכל מקאם, וכן להיבטים רגשיים ופונקציונליים כפי שהם קיימים במסורת הפיוט הספרדית-ירושלמית (חאלבית).

לתקציר המלא

למאמרים נוספים בנושא

תוכן:

חלק א' ​

הקדמה

מבוא

המקאם בפיוט ובתפילה

המרווחים בסולם המוסיקלי המזרחי

מבנה המקאם – תבניות ("אז'נאס")

משפחות המקאמת:

משפחת הראסט

משפחת  הביאת

משפחת  הסאבא

משפחת הסיגא

משפחת הנהוו'נד

משפחת הנגריז

חלק ב' 

משפחת החיג'אז

משפחת הכורד

מקאם הנאו'ה

משפחת העג'אם

 

חלק א' 


הקדמה

מאמר זה מתמקד בשני אספקטים הנמצאים בשני קצות החוויה המוסיקלית, אשר כל אחד מהם חיוני לקיומו של האחר וביחד הופכים אותה לשלמה: הפן הפיסיקלי-שכלי (סולמות, מרווחים וכיו"ב) מחד, והפן הרגשי-חווייתי מאידך.

הפן הראשון הוא המחקרי-מדעי והוא נכתב על סמך לימוד שיטתי של המוסיקה הערבית, תיאורטית ומעשית.

הפן השני, המנסה לאפיין את המקאמים השונים מבחינה רגשית, נכתב מתוך הכרות אישית חווייתית ובלתי אמצעית עם מסורת המוסיקה הערבית בכלל והתפילה והפיוט הספרדי-ירושלמי(חלאבי) בפרט. כל הנאמר כאן מתבסס על חוויית הדברים בשטח, הן כמאזין והן כמבצע. בכל הקשור להיבט הרגשי, הדברים מתבססים על התרשמות רבת שנים מן האינטראקציה שבין החומר המוסיקלי לבין קהל מאזיניו בבתי הכנסת ובסיטואציות אחרות – תגובות רגשיות כאלה ואחרות המבטאות באופן מיידי ובלתי אמצעי את תחושות המאזינים ביחס לחומר המוסיקלי תוך כדי ביצועו.

יש לזכור עם זאת כי הנאמר כאן מתייחס בעיקר למסורת המוסיקה הערבית ובתוך כך לקהילה הספרדית-ירושלמית-חלאבית. סביר להניח כי קיימות התייחסויות רגשיות שונות למקאם זה או אחר בקהילות היונקות ממסורות מוסיקליות שכנות – טורקיה,פרס ועוד.

רובד נוסף של המאמר הוא הניסיון להסביר את הקשר שבין מבנה הסולם והמרווחים שבו לבין התחושות שהוא מעורר, דהיינו הקשר שבין הפן הפיסיקלי לזה הרגשי. הפרשנות ברובד זה נשענת רובה ככולה על תובנות והתרשמויות אישיות, והיא מנסה לענות על צורך אישי ואוניברסלי לחבר בין חוויה מוסיקלית עמוקה לבין ידע תיאורטי רלוונטי. אני תקווה כי חיבור זה יתרום במשהו להרחבת הידע ולהעצמת החוויה.

 

מבוא

המונח "מקאם" (ברבים - מקאמים או מקאמאת) טומן בחובו משמעויות רבות, מוסיקליות וחוץ מוסיקליות, משמעויות אשר זוכות להתייחסויות שונות באיזורים שונים ובתקופות שונות (ראו בהרחבה במאמר "תרבות המקאם" מאת ד"ר אסיקה מרקס באתר זה).

במוסיקה הערבית מוכרים כיום קרוב למאה מקאמים. בתרבויות אחרות, כמו למשל הטורקית, מוכרים אף כמה מאות. המקאמים מחולקים למשפחות, כאשר בכל משפחה קיים מקאם היסוד, וממנו מסתעפים מספר מקאמים נוספים אשר מהווים את  מקאמי המשנה של כל משפחה.

להלן נסקור את משפחות המקאמים השונות תוך פירוט הווריאנטים השכיחים והשימושיים ביותר בכל משפחה, וכן נתמקד בהיבט הסולמי של המקאם תוך התייחסות להיבטים פונקציונאליים ורגשיים כפי שהם באים לידי ביטוי בחלק מהמסורות המוסיקליות של עולם הפיוט.

 

המקאם בפיוט ובתפילה

התייחסות ראשונה למונח המקאם בהקשר לעולם הפיוט, קיימת כבר בשיריו של ר' ישראל נג'ארה (א"י, המאה ה-16), אשר נהג לציין מעל למילות הפיוט את שם המקאם של הלחן לפיו נכתב. מתקופה זו ואילך השתרש נוהג זה בקרב רוב פייטני המזרח. בחלק מספרי הפיוטים שיצאו לאור מאוחר יותר ממוינים השירים לפרקים עפ"י שמות המקאמאת בהם הולחנו. בקהילות יהודי חאלב וספרד-ירושלים תפס המקאם עם השנים מקום מרכזי אף יותר, כאשר לכל שבת וחג נקבע מקאם בו יש להתפלל את תפילת השחרית, וכן מקאם קבוע לתפילות השבת הנוספות (רשימת המקאמים לשבתות השנה וימי החגים מופיעה בספרי הפיוטים). מקומו של המקאם כגורם מרכזי ומחייב בביצוע שירת הפיוטים והתפילות נשמר לאורך השנים, ובחלק מבתי הכנסת מקפידים על סדרים אלו עד היום.

 

המרווחים בסולם המוסיקלי המזרחי 

אחד המרכיבים היסודיים של המקאם הוא הסולם המוסיקלי אשר מהווה את השלד הפיסיקלי-אקוסטי שלו ואשר באמצעותו באים לידי ביטוי מהותו ויחודיותו של כל מקאם ומקאם.

הסולם המוסיקלי הוא רצף של  שמונה צלילים עוקבים בעלי ערכים אבסולוטיים הנמדדים בתדרים. בין שמונת צלילי הסולם קיימים שבעה מרווחים - המרחק בתדרים בין צליל לצליל (בתרבויות אחדות קיימים סולמות בעלי חמישה צלילים אך אלה אינם שכיחים במסורת המוסיקלית המזרחית).

הסולם המוסיקלי המזרחי מכיל שלושה גדלים עיקריים של מרווחים העשויים להופיע בין צליל לצליל: 1) טון שלם; 2) חצי טון; 3) שלושת רבעי טון. לגבי מרווח זה (שלושת רבעי טון) יש לציין כי קיים הבדל בין התיאוריה לפרקטיקה, שכן בפרקטיקה קיימים מרווחים נוספים הקטנים או הגדולים בשמינית טון ממרווח השלושת רבעי טון האבסולוטי. מרווחים אלה באים לידי ביטוי בשירה ובנגינה, באופן מודע או בלתי מודע, על ידי המבצעים, אולם בשיטת התיווי הערבית ההתייחסות למרווח ה-3/4 טון כוללת בתוכה גם את שאר המרווחים הקרובים אליו (בשיטת התיווי הטורקית נהוג לציין גם מרווחים אלה ע"י סימון מתאים).

שני  גדלים נוספים הם רבע טון וטון ורבע, אך הם כמעט ולא שימושיים בפרקטיקה.

המקאמים המופיעים בתרשימי התווים כתובים בסולמות בהם נהוג לנגן אותם עפ"י המסורת המוסיקלית הערבית (ראסט-דו, ביאת-רה וכיו"ב). יש לזכור כי עקרונית כל סולם יכול להיות מנוגן בכל צליל-גובה, לשם כך יש לחשב את מרווחי הסולם ולהעתיקם אל הגובה הנדרש.

 

מבנה המקאם - תבניות ("אז'נאס")

הסולם המוסיקלי המזרחי נחלק לשני חלקים-תבניות: תחתון ועליון. קיימים שלושה סוגי תבניות כאלה: 1) טריקורד - רצף של שלושה צלילים; 2) טטראקורד - רצף של ארבעה צלילים; 3) פנטאקורד - רצף של חמישה צלילים. סולם המקאם הוא למעשה חיבור של שתי תבניות כאלה, כאשר התבנית התחתונה נחשבת ל"גזע" המקאם, דהיינו, המשפחה הרחבה אליה הוא משתייך, ואילו התבנית העליונה נחשבת ל"ענף", דהיינו, הווריאנט המסוים בתוך אותה משפחה.

בשפה הערבית נקראות תבניות אלו בשם "ז'ינס", או ברבים "אז'נאס".

להלן רשימת האז'נאס (התבניות) מהם מורכבים הסולמות המופיעים בהמשך המאמר, על המרווחים בין צליליהם.

 

טטראקורד עג'ם                                     ½ - 1  - 1

 

טטראקורד נהוו'נד                                    1-  ½ - 1

 

טטראקורד ראסט                                   ¾ - ¾ - 1

 

טטראקורד ביאת                                     1- ¾ - ¾

 

טטראקורד סאבא                                 ½ - ¾ - ¾

 

טטראקורד סאבא זמזמה                        ½ - 1 - ½

 

טטראקורד כורד                                     1 - 1 - ½

 

טטראקורד חיג'אז                              ½ - ½1 - ½

 

טריקורד סיגא                                             1 - ¾

 

פנטקורד נגריז                             ½ - ½1 - ½ - 1

 

ההבדל בין הסולמות או האז'נאס השונים, נובע מהמרווחים השונים בין הצלילים המרכיבים אותם. לכל ז'ינס יש שם וכן לכל צירוף של שני ז'ינסים היוצרים יחד סולם שלם - מקאם.

שמות האז'נאס והמקאמאת זהים בחלקם. לדוגמא, השם "ביאת" הוא שמו של טטראקורד וכן שמו של סולם שלם הנקרא אף הוא "ביאת", אשר מורכב מטטראקורד ביאת בחלקו התחתון וטטראקורד נהוונד בחלקו העליון (ראו להלן תרשים בפרק העוסק בביאת).

למעשה, כמעט כל ז'ינס יכול להופיע בחלקו התחתון של סולם מסוים כ"גזע" של הסולם ממשפחת המקאמת אליה הוא שייך, או להופיע בחלקו העליון של סולם, כאשר אז הוא קובע את הווריאנט הספציפי מתוך משפחת המקאמת של הטטראקורד התחתון.

 

שמות המקאמאת

המקורות לשמות המקאמאת רבים ומגוונים. ישנם מקאמאת הנקראים על שם אזור מסוים, מקאמאת אחרים נקראים על שם שליטים ומלכים בתקופות שונות ומקאמאת נוספים על שם צליל היסוד שלהם בשמו הערבי, הפרסי, או הטורקי. בנוסף לכך, מקבלים מקאמאת מסוימים שמות שונים בארצות שונות. כאן אתייחס לשמות המקאמאת על פי המקובל במסורת המוסיקלית הערבית (מצרים, סוריה, לבנון, ישראל, עירק). קיימת התאמה מסוימת בין המסורת הערבית והטורקית, אך לרוב לא ניתן ללמוד ממקאם בשמו הערבי על מקאם בעל שם זהה במסורות אחרות (טורקיה, פרס וצפון אפריקה) ולהפך.

 

משפחת  הראסט

מקאם ראסט נחשב למקאם מרכזי ויסודי מאד במסורת המוסיקלית המזרחית. הוא למעשה המקאם ממנו נגזרים ומסתעפים כל סולמות המקאמאת המזרחיים - סולמות הכוללים מרווחים של ¾ טון. מקאם ראסט פופולרי ועשיר מאד ביצירות בכל המסורות המוסיקליות המזרחיות. במסורת החלאבית-ירושלמית הוא נחשב לסולם שמח. נהוג להתפלל בו בשבתות בהן מתחילים חומש חדש (בסדר קריאת פרשת השבוע) ומנמקים זאת בשל קרבתו למילה "ראס" בערבית, שמשמעותה: ראש, תחילה, התחלה.

למקאם ראסט אף שמורה תפילה קבועה אותה מתפללים בו לאורך כל השנה והיא מנחה של שבת.

מבחינת מרכזיותו במסורת המזרחית נחשב הראסט למקביל לסולם מז'ור במוסיקה המערבית (הם גם נשמעים דומים). ההבדל בין הסולמות בא לידי ביטוי בהנמכת  הצלילים השלישי והשביעי ברבע-טון בראסט ביחס למז'ור. ישנם חוקרים הטוענים כי שני הסולמות הם למעשה תולדה של סולם אחד אשר במהלך ההיסטוריה עבר תמורות במבנה הצלילי שלו, עד להתגבשות הראסט במזרח והמז'ור במערב.

חשוב לציין כי המקאם הזהה בסולמו למז'ור הוא דווקא עג'ם (ראה להלן), אך מידת מרכזיותו במוסיקה המזרחית פחותה ביחס לזו של הראסט.

 

 

 

 

 

 

 

 

מקאם דלנשין

כאשר הרה העליון הוא במול מתקבל טטראקורד סאבא וכאשר הוא בקאר מתקבל ביאת (על לַה)

 

 

 מקאם מאהוּר

מקאם מאהור זהה בסולמו למקאם ראסט, אולם מקבל שם שונה כתוצאה מהתנהגות מלודית שונה; במאהור רוב ההתרחשות המוסיקלית תתבצע מסביב לצליל האוקטבה (הצליל השמיני והאחרון בסולם) - מעליו ומתחתיו. לעיתים היצירה אף תסתיים בצליל זה ולא בצליל היסוד (הצליל הראשון בסולם) כמקובל.

 

משפחת הביאת

מקאם ביאת נחשב גם הוא לפופולרי ועשיר מאד במוסיקה הערבית. במקאם זה קיים הן רפרטואר רחב של שירים בעלי אופי עממי, המושרים בד"כ בשמחות, והן שירים ויצירות בעלי אופי אומנותי ומורכב. במסורת החלאבית-ירושלמית נהוג להתפלל בו בשבתות בהם מתקיימת שמחת הולדת בת (אולי בשל הקרבה הפונטית בת-ביאת). גם השירים הפופולריים יותר באירועים אלה מולחנים  במקאם ביאת - "יעלה יעלה"; "יפת עין"; נהוג להתפלל בביאת גם בחלק מימות החגים.

יש לציין כי הפופולריות של הווריאנטים השונים של המקאם משתנה ממסורת למסורת. בעוד שבמסורת הערבית מקאם ביאת (הראשי) הוא השימושי והפופולרי ביותר, במסורות אחרות כמו טורקיה, בבל ועוד, המקאם הפופולרי  ביותר הוא דווקא חוסייני. במסורת השירה הכורדית למשל, מקאם חוסייני הוא המקאם בו מושרים רוב השירים, כך גם לגבי נעימות התפילה בבתי הכנסת הכורדיים.

הווריאנטים הנוספים בד"כ עשירים פחות ביצירות אולם הם שימושיים מאד כאלמנט קישוטי-מגוון ביצירות המולחנות במקאם ביאת הראשי.

 

 

 

 

 

 

 

מקאם מוחייאר

במקאם מוחייאר נהוג לשהות לזמן מה מעל לצליל האוקטבה - רה העליון.

 

 

 

מקאם חוסייני

אחד המאפיינים של מקאם חוסייני הוא ההשתהות על הצליל לה (הצליל החמישי בסולם) והתנועה סביבו לאורך היצירה כאשר הוא משמש כצליל אתנחתא (תחנה). יצירות מסוימות אף מסתיימות בצליל זה.

כפי שניתן לראות, הסולמות של המקאמאת מוחייאר וחוסייני הם זהים. ההבדל ביניהם הוא באופן החלוקה לטטראקורדים - בעוד שבמוחייאר הסולם מתחלק מרה עד סול ומסול עד הרה הגבוה - מה שיוצר ראסט על סול, הרי שבחוסייני החלוקה היא מרה עד סול ומלה עד הרה העליון, מה שיוצר ביאת נוסף על הלה.

 

 

 

 

מקאם עוּשאק

מקאם עושאק זהה בסולמו לביאת המקורי, אולם התנהגותו מכתיבה ירידה אל מתחת לצליל הטוניקה - רה - עד לסול התחתון. הצליל סי משתנה לחצי במול וכך נוצר טטראקורד ראסט על הסול התחתון (לדוגמא: השיר ישראל נושע בה').

 

 

 

מקאם ראהאוו'

המקאם זהה בסולמו לסולם ביאת, אולם בשונה מביאת ומשאר המקאמאת, במקאם ראהאוו' נהוג לסיים את היצירה בצליל השלישי בסולם - פַה, ולא בצליל היסוד - רֵה. העצירה על הצליל פַה יוצרת תחושה של עג'ם (לדוגמא: ארץ ורום בהבראם).

 

משפחת הסאבא

את מקאם סאבא ניתן לראות כנגזרת של מקאם ביאת. הטטראקורד התחתון של שני הסולמות (סאבא וביאת) כמעט זהה - שניהם מתחילים בשני מרווחים רצופים של ¾ טון, אך הצליל הרביעי בסולם סאבא מונמך בחצי טון (ביחס לביאת) ועקב שינוי זה משתנה גוון הטטראקורד וכל חלקו העליון של הסולם. שני המקאמים האלו מופיעים הרבה פעמים יחד במסגרת אותה יצירה או אלתור. במסורת הבבלית אף קיים  מקאם ספציפי המאפיין התנהגות זו (חילופי סאבא וביאת בשכיחות גבוהה במסגרת אותה יצירה) והוא נקרא: "מנסורי".

מקאם סאבא נחשב לייחודי ויוצא דופן הן מבחינת המבנה הצלילי שלו - הגוון שהוא יוצר - והן מבחינת האוירה אותה הוא משרה. הוא קל יחסית לזיהוי בשמיעה וקשה לבלבל בינו לבין מקאמת אחרים.

תופעה ייחודית למקאם זה, שלא קיימת באף מקאם-סולם אחר היא: מקאם סאבא מסתיים בצליל הספטימה הגדולה (חצי טון מתחת לצליל האוקטבה) ואינו משלים תחום של אוקטבה.(רה - רה במול).

מבחינה רגשית נחשב מקאם סאבא לאחד המקאמאת בעלי הגוון הנוגה ביותר, וזאת ניתן לתלות  במבנה הסולם ובאופן השתלבות הטטראקורדים השונים בו:

בהתבוננות בסולם ניתן לזהות שלושה טטראקורדים המשתלבים זה בזה לאורכו: סאבא (על הצליל רה); חיג'אז (על הצליל פה);  סאבא-זמזמא (על הצליל לה). שלושת הטטראקורדים האלו נחשבים כל אחד בפני עצמו לנוגים. השילוב של שלושתם יחד באותו סולם ובצפיפות כזו יוצר מצב בו בכל אזור בסולם בו ננוע או נשתהה, יתקבל גוון בעל אופי כללי דומה (אם כי עדיין שונה במקצת בשל המרווחים המשתנים מטטראקורד לטטראקורד), כך שהתנועה בסולם בין חלקיו השונים משמרת ואף מחדדת את הגוון המיוחד אותו יוצר הטטראקורד התחתון - סאבא (זאת בשונה מסולמות אחרים בהם התנועה בין חלקיו השונים של הסולם תגרום לשינויי גוון, לעיתים אף באופן קיצוני).

 יחד עם זאת, במסורת הירושלמית-חלאבית נהוג להשתמש בו דווקא באירועים משמחים כמו הולדת הבן ובר-מצווה (בערבית המילה "סאבי" פירושה בן ואולי ישנו קשר מסוים). גם בשבתות בהן מוזכר בפרשת השבוע עניין הברית נוהגים להתפלל במקאם סאבא כמו למשל פרשת "לך לך","פנחס" ועוד.

    

 

במקרה של מקאם סאבא קשה לדבר על "משפחה" שכן בנוסף לסולם הראשי (המוצג לעיל) קיימים רק שני וריאנטים נוספים, אך כמעט ולא נעשה בהם שימוש בפרקטיקה, ובודאי שלא כסולם ראשי עליו בנויה יצירה.

הווריאנטים הנוספים:

1. סאבא-זמזמה  - הצליל מי חצי במול משתנה למי במול.

2. סאבא-בוסליק - הצליל מי חצי במול משתנה למי בקאר.

 

 

 

 

 

 

משפחת הסיגא 

מקורו של השם סיגא בשפה הפרסית ופירושו - הצליל השלישי: סי = שלוש גא = צליל (שלישי ביחס לצליל דו - בפרסית: יאקא - שהוא הצליל הראשון בסולם הערבי הבסיסי הנקרא ראסט).

מקאם סיגא אף הוא מרכזי מאד במסורת המוסיקלית המזרחית לגווניה השונים. הוא המקאם היחיד אשר צליל היסוד שלו הוא חצי במול. מקאם סיגא משופע בסולמות ובווריאנטים שונים (כאן מוצגים הבסיסיים והשימושיים ביותר). קיימים וריאנטים נוספים המשמשים כקישוט בלבד במסגרת יצירות המבוססות על הווריאנטים הבסיסיים. נוסף על כך, חלק מן המקאמים המוצגים כאן מקבלים שמות שונים כאשר הם מנוגנים בסולם נמוך יותר, דהיינו כאשר צליל היסוד שלהם הוא סי חצי במול (ברוב המקרים מנוגן מקאם סיגא על מי חצי במול, כפי שמופיע כאן, או על סי חצי במול הנמוך ממנו בקוורטה). באשר לשכיחות הווריאנטים השונים - ניתן לומר כי מקאם סיגא הראשי הוא הפחות שימושי ביניהם - את ה"בכורה" במשפחה זו מקבל דווקא מקאם כוזאם המשופע ביצירות. המקאמים עיראק ובוסטניגר נפוצים מאד במוסיקה העירקית אך שימושיים גם במסורות אחרות. במסורת התפילה והפיוט הירושלמי-חלאבי נחשב מקאם סיגא לדומיננטי מאד - נוסח הקריאה בתורה הספרדי-ירושלמי הוא במקאם סיגא, כך שחלק נכבד מתפילת השבת מתבצע באופן קבוע במקאם זה, כאשר נוספות לכך גם השבתות בהן מתפללים במקאם סיגא, על פי סדר המקאמאת הקבוע לפרשיות השבוע. נוסף על כך - בחנוכה, בפורים וביום א' של פסח וסוכות נוהגים להתפלל במקאם זה.

ברבים מבתי הכנסת המזרחיים משמש מקאם סיגא לתפילה גם בימות החול, אף שהשימוש בו נעשה לאו דווקא באופן מודע (שכן לא כל מי שמחזן בימות החול מודע לעניין המקאם), אלא יותר כמוטיב מלודי השגור בפיהם של העוברים לפני התיבה ומשמש להם כבסיס לאמירת-שירת התפילה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משפחת הנהוו'נד

מקאם נהוו'נד זהה בסולמו לסולם מינור במוסיקה המערבית, כאשר  נהוו'נד קטן מקביל למינור טבעי,  ונהוו'נד גדול - למינור הרמוני. הוא נקרא כך על שם אזור בצפון פרס. במסורת המוסיקלית הטורקית הוא מפותח מאוד הן מבחינת כמות המקאמת הנמנים על משפחה זו והן מבחינת הרפרטואר. במסורת זו קיימים וריאנטים נוספים של המקאם - הם זהים מבחינת המרווחים לשני הווריאנטים המוצגים כאן, אך שונים בגובה הסולם ובהתנהגות המלודית המוכתבת לכל מקאם ומקאם ולפיכך גם מקבלים שמות שונים - לדוגמא: כאשר נהוו'נד קטן מנוגן על צליל סול הנמוך הוא נקרא "פארח-פאזה"; כאשר נהוו'נד גדול ינוגן על סול הנמוך הוא נקרא "סולטני-יאקא".

במסורות המוסיקה הערבית מקאם נהוו'נד בצורתו זו היה כנראה פחות פופולרי מאשר בזו הטורקית, לפחות עד ראשית המאה העשרים. במסורת הערבית, המקאם השכיח המזכיר ביותר את נהוו'נד הוא נאווה (ראו להלן).

בסדר המקאמים לשבתות השנה על פי המסורת הירושלמית-חלאבית מופיע מקאם נהוו'נד רק פעם אחת לאורך כל השנה, אולם בפועל נוהגים להתפלל בו במהלך השנה, בדרך כלל בשבתות שבהן יש להתפלל במקאם נאוו'ה. מעבר לכך, הפרק בספר הפיוטים החלאבי העוסק במקאם נהוו'נד הוא נרחב ומכיל רשימה ארוכה של פיוטים במקאם זה, אך רובם הם כאלה שהולחנו במהלך המאה העשרים ע"י מלחינים מצריים, ע"י רחמים עמאר בישראל, או לחנים השאולים מהמוסיקה הטורקית. במסורת המוסיקה הבבלית כמעט ולא קיימות יצירות במקאם נהוו'נד.

 

 

 

מקאם נהוו'נד כביר (גדול)

הכינוי "גדול" מתווסף לשם המקאם על שום המרווח של טון וחצי בין הצליל השישי לשביעי (לה במול - סי בקאר), שהוא גדול ביחס למרווח המקביל (1 טון) בסולם הנהוו'נד הקטן.

 

 

מקאם נהוו'נד מוֹרַסַעְ (סַמְבוּלַה)

מקאם נהוו'נד מורסע כמעט ואינו מתפקד כמקאם בפני עצמו אלא כווריאנט קישוטי ביצירות במקאם נהוו'נד -  גדול או קטן. ואכן "מורסע" פירושו בערבית - מקושט. בדרך כלל השימוש בו ייעשה במשפטי סיום של פרק-חטיבה ביצירה המולחנת או במוואל-תקסים. הוא מובא כאן מפני שהוא די שכיח כקישוט, ומצוי ביצירות רבות במקאם נהוו'נד. השימוש בו יוצר גוון מלנכולי - משהו ומעמיק את המינוריות שממילא מאפיינת את מקאם נהוו'נד, זאת בין השאר כתוצאה מהיווצרות הטטראקורדים סאבא-זמזמא על הצליל השני בסולם-רה וחיג'אז על הצליל הרביעי בסולם - פה (לגבי מאפייניהם הרגשיים של סאבא וחיג'אז ראו בפרקים העוסקים בהם).

 

משפחת הנגריז

משמעות המילה נגריז בפרסית היא "יום יפה". מקאם נגריז מונה אמנם שלושה או ארבעה סולמות שונים, אך ביחס למקאמת אחרים מתפקד מעט מאד כמקאם עצמאי. קיימות אמנם יצירות ווקאליות ואינסטרומנטליות במקאם (בעיקר בנגריז ובנאווה את'ר), אך מספרן מועט מאד יחסית. לעומת זאת, המקאם על סולמותיו השונים, שימושי מאד כמקאם מעֲבַר קישוטי במסגרת יצירות במקאמאת אחרים, בעיקר בנהוו'נד, ראסט ועג'ם. גם במסגרת יצירה באחד הווריאנטים של נגריז, ייעשה שימוש בווריאנטים האחרים כאלמנט מקשט בחלקים שונים ביצירה. פנטאקורד נגריז שימושי גם במסורות התפילה והניגון בקרב קהילות יוצאי מזרח אירופה.

מקאם נגריז נחשב למיוחד משתי סיבות: א. בשל המבנה הצלילי שלו וחלוקתו הפנימית - ניתן לראות כי שורש המקאם בנוי מרצף של חמשה צלילים (פנטאקורד) דבר שלא קיים במקאמים אחרים; ב. בשל התחושה שהוא יוצר אצל השומע. המאזין הבלתי מיומן שיפגוש בנגריז לראשונה עשוי לחוש בלבול - משהו שנע בין חיג'אז לנהוו'נד (ניתן לראות בתרשים הסולם, כי עצירה על הצליל השני בסולם - רה - יוצרת טטראקורד חיג'אז, ואילו הירידה אל צליל היסוד - דו - יוצרת רצף של שלושה צלילים הזהים לאלו המרכיבים את רובו של טטראקורד נהוו'נד). עבור מאזין מנוסה לעומת זאת, המסוגל להבחין בנגריז כיחידה בעלת גוון עצמאי, תהיה זו תמיד הפתעה נעימה לפגוש בגוון המיוחד והנדיר-משהו, הפתעה שבדרך כלל גם תלווה בתגובה רגשית כלשהי - סוג של אנחה, חיוך...

 

 

 

 


להמשך המאמר ראו: תורת המקאם במוסיקה הערבית - חלק ב' ​

 ​