דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

פתוח סגור פתוח: בין 'שער פתח דודי' ו'שער אשר נסגר' לר' שלמה אבן גבירול

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

השער הוא מרכיב נפוץ בדימויים רבים של יחסי אדם ואלוהיו (במישור הפרטי-האוניברסלי), ושל יחסי כנסת ישראל ואלוהיה (במישור הלאומי); באופן פרדוכסלי, הוא מבטא בה בעת הן את אפשרות המפגש שבין הצדדים, והן את החמצת המפגש, את השיבה המאוחרת, את ההתדפקות על השער הנעול. אף ר' שלמה אבן גבירול עשה שימוש במוטיב השער; שניים משיריו – 'שער פתח דודי' ו'שער אשר נסגר' – נדונים על דרך ההשוואה במאמר שלהלן. המאמר מבקש להראות כי לשני השירים – שערים שונים.

לתקציר המלא

 

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 הפייטנות הנלווית לתפילת 'נעילה', התפילה החותמת את יום הכיפורים, מעניקה לבוש מילולי רב-רושם לתמונת שערי השמים ההולכים ונסגרים; היא מבקשת, על פי רוב, למתוח את הרגע, לפעור סדק צר שיותיר ערוץ חופשי ונקי מחסימות בין אדם ואלוהיו, בין ישראל ואביהם שבשמים. כך למשל פייט ר' אלעזר בירבי קליר: "שַׁעֲרֵי שְׁעַרִים הַקְּבוּעִים / מְהֵרַה תִפְתַּח לְאַחִים וְרֵעִים // שַׁעֲרֵי תְשׁוּבָה / מְהֵרָה תִפְתַּח לְחוֹלַת אַהֲבָה".[1] הבחירה בדימוי השער אינה מקרית: היא הולמת את התחושה האינטואיטיבית התופסת את יחסיהם של שני הצדדים זה לזה במושגים הלקוחים מעולם המרחב, מושגים המבליטים את הפער הלא-מגושר שבין 'הכא' [כאן], עולמם של בני האדם, עולם המעשה הארצי, ו'התם' [שם], עולם האלוהות השמיימי. השער, לפיכך, מייצג את אפשרות המפגש, שעה שהוא פתוח, אך באופן פרדוכסלי הוא מייצג גם את החמצת המפגש, שעה שהוא נעול. רעיון זה אינו ייחודי לתפילת נעילה, כמובן, וניתן למצוא לו ביטויים ספרותיים רבים; הפתח הנעול, למשל, הוא מוטיב מרכזי במגילת שיר השירים – "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו; קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל, פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי" (שיר השירים ה, ד-ו) – ויפה כוחו הן ברובד הפשט של המגילה, כשירת אהבה אנושית, והן ברובד האלגורי של המגילה, כשירת אהבה שבין כנסת ישראל ואלוהיה. במוקד דיוננו כאן יעמדו שני שירים מאת ר' שלמה אבן גבירול המשקפים דגמים שונים של התייחסות לשער ולשני עבריו.

'שער פתח דודי' ו'שער אשר נסגר' שייכים שניהם לסדרת פיוטי ה'רשות' [=פיוטי פתיחה לתפילות מסוימות או לפיוטים אחרים] הלא מוגדרים של אבן גבירול.[2] תבניתם הכללית דומה: שניהם מורכבים מארבעה טורים, ומשקלם זהה. גם בתכניהם ניכר דמיון רב: הדובר ניצב מול שער סגור, ומפציר באלוהיו לפתחו. כך תחילת השירים: "שַׁעַר פְּתַח דּוֹדִי / קוּמָה פְּתַח שַׁעַר", ומנגד: "שַׁעַר אֲשֶׁר נִסְגַּר / קוּמָה פְּתָחֵהוּ". עם זאת, השוואת שני השירים במלואם חושפת הבדלים משמעותיים בבניית דימוי השער ותפיסת היחסים הבין-מרחביים המתהווה על ידו.

'שער פתח דודי' מבטא מונולוג של דובר הנס מפני רודפיו, ומתדפק על שער סגור. עד לסיום השיר אין הדוד מתגלה, אין הוא חושף פניו, וודאי אינו פותח את השער. המתח בשיר מועצם על ידי הנתק בתקשורת: הדובר מבקש, מפציר ומתחנן, אך הכל חתום בפניו, הכל לא-נודע.[3] 'שער אשר נסגר', לעומת זאת, מבטא דיאלוג מפתיע המתקיים בין שני צדי השער, וזאת חרף העובדה שגם בו אין השער נפתח עד לסוף השיר: הדובר – וליתר דיוק: הדוברת, כנסת ישראל – משוחחת עם הקדוש ברוך הוא, ומבקשת כי ישלח לה את גואלה המשיח. הצורה משועבדת כאן לתוכן: השימוש במונולוג תואם את רוחו הנסערת וחסרת האונים של הדובר בפיוט הראשון, דובר בודד שאינו זוכה למענה, ממש כשם שהשימוש בדיאלוג תואם את רוחה השלווה למדי של הדוברת בפיוט השני – דוברת שיש מי שמקשיב לתפילתה ועונה לה.

ניתן להמחיש את ההבדל בין שני הפיוטים באמצעות השוואת דרכם של שני הדוברים בתיאור הגאולה העתידה: ב'שער פתח דודי' עומד הדובר מול עתיד לא ידוע; עתידו חסום לפניו ממש כשער אליו הוא רוצה לפרוץ – "הַקֵּץ אֲשֶׁר נֶחְתַּם / הוֹסִיף עֲלֵי מַכְאוֹב // לִבִּי, וְאֵין מֵבִין לִי / וַאֲנִי בַעַר". לעומת זאת, ב'שער אשר נסגר' העתיד ידוע וברור, והדוברת מנסחת דבריה בביטחון מוחלט; אין לדוברת ספק בכך שהגאולה בוא תבוא, שתגיע העת בה ישוב האל לשכון האל בין הכרובים בקודש הקודשים – היא רק מבקשת להקדימה: "לְיוֹם בּוֹאֲךָ עָדַי / לָלִין בְּבֵין שָׁדַי // שָׁם רֵיחֲךָ הַטּוֹב / עָלַי תְּנִיחֵהוּ".

אולם הביטוי המשמעותי ביותר לפער שבין הפיוטים עולה מתוך זיקתו של כל אחד מהם למרחב, אותה זיקה בה פתחנו את עיוננו. 'שער פתח דודי' מעמיד לפנינו דובר רדוף, נרמס, מושפל, שהמוצא היחיד למצבו טמון בהסתופפות תחת כנפי השכינה – או במילים אחרות: בעזיבת המרחב בו הוא נתון, ובמעבר למרחב השני, החיצוני, ה'אחר', מרחבו של האל. "לִי לָעֲגָה שִׁפְחַת / אִמִּי, וְרָם לִבָּהּ // יַעַן שְׁמֹעַ אֵל / קוֹל צַעֲקַת נַעַר // מִנִּי חֲצוֹת לַיְלָה / פֶּרֶא רְדָפַנִי // אַחְרֵי אֲשֶׁר רָמַס / אוֹתִי חֲזִיר יַעַר"; כך, מן השפחה, מן הפרא ומחזיר היער – אל השער: השער אותו מבקש הדובר לפתוח אמור לאפשר לו תנועה מלמטה למעלה, מעולמו הארצי הסוער, לעולמו השמימי המגונן של האל. לעומת זאת, 'שער אשר נסגר' מעמיד לפנינו, כאמור, דוברת רגועה, בוטחת בעצמה, המבקשת כי השער ייפתח כדי שהצבי, אהובה היפה, יבוא אליה: "וּצְבִי אֲשֶׁר בָּרַח / אֵלַי שְׁלָחֵהוּ // הַהוּא יְפֵה עַיִן / אָדֹם וְטוֹב רֹאִי // רֵעִי וְדוֹדִי זֶה / קוּמָה מְשָׁחֵהוּ". התנועה בשיר זה, לפיכך, היא דווקא מלמעלה למטה, מסתר חביונו של האל, אל העולם האנושי הנגלה. פתיחת השער לא נועדה כדי לאפשר לדוברת להגיע אל האלוהים – היא הרי מדברת אתו אף מבעד לשער הסגור – אלא כדי לאפשר לאל ולמשיחו להגיע אליה.

שני הפיוטים שנבחנו כאן, שניהם פרי קולמוסו של פייטן אחד, מתארים את הגאולה כזמן של פריצת גבולות, כהתמזגות והתאחדות בין רחוקים; אך היכן היא הגאולה? היכן מתקיים המפגש המיוחל? – לשער של ר' שלמה אבן גבירול שני עברים: בשעת מצוקה ומשבר, השער נתפס כפתח לעולם טוב יותר; לא עכשיו, לא כאן. כדברי משורר התהלים במזמור כז (ב-ד): "בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ, אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ – אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ". בשעת רצון, לעומת זאת, טוב לו לפייטן במקומו; אך אין הוא יכול לשאת עוד את הפירוד, את הריחוק, ולפיכך מזמין אליו את יקיר נפשו – ברוח האמור בתהלים במזמור אחר, מזמור קא (א-ב): "חֶסֶד וּמִשְׁפָּט אָשִׁירָה, לְךָ ה' אֲזַמֵּרָה, אַשְׂכִּילָה בְּדֶרֶךְ תָּמִים – מָתַי תָּבוֹא אֵלָי? אֶתְהַלֵּךְ בְּתָם לְבָבִי בְּקֶרֶב בֵּיתִי".



[1]  הנוסח והניקוד על פי המחזור ליום הכיפורים, מהדורת דניאל גולדשמידט.

[2]  'לא-מוגדרים', משום שהניסיונות לזהות את הייעוד המקורי שלהם אינם יוצאים בדרך- כלל מידי השערה בעלמא. לשונם של פיוטים אלה אינה מרמזת באופן חד-משמעי על תפילה מוכרת מסוימת, או על מועד מוגדר במעגל השנה. לעניין זה השוו: עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים (מהדורה שנייה מורחבת: ירושלים, תשס"ח), עמ' 401; אהרן מירסקי, 'שיר הדוד והרעיה', בתוך: סיני, פז, א-ב (תש"מ), עמ' מא. מאמרו של מירסקי כולל ניתוח מקיף של 'שער פתח דודי' ולשונו, ובין השאר הוא משער גם כי מלכתחילה נכתב כרשות לפסח. אופיים הכללי והלא-מוגדר של שני הפיוטים הוא שמאפשר לקהילות שונות לשיר אותם בימינו בהזדמנויות שונות (וראו במדורי 'על הפיוט' לשני הפיוטים).

[3]  ישראל לוין, שלמה אבן גבירול – שירים, (תל-אביב, 2007), עמ' 194.