דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שפתי ישנים: והרשות נתונה

אסתר אטינגר

16/11/2015

תקציר המאמר

הפגישות עם שלמה אבן גבירול במציאות הסוערת שלנו, פתאומיות ונפלאות. ויש בהן, באותן פגישות, משום יופי גדול, טלטלה וכאב ואף סיכוי לנחמה. המשוררת והסופרת אסתר אטינגר מספרת על פגישות אישיות עם אחד מגדולי המשוררים של "תור הזהב" בספרד, ועל פגישה אחת, מסתורית ומופלאה, של ש"י עגנון עם אבן גבירול, ביום בו נודע לו על רצח כל יהודי בוטשאש, עיר הולדתו.

לתקציר המלא

 

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

 

ברחוב אבן גבירול בירושלים, תלוי לוח שיש שחור הפונה לרחוב. על לוח השיש חרוט באותיות יפות שיר:

שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי     אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי וְגַם עַרְבִּי

לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל     כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל מַחְשְׁבוֹת לִבִּי

מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן     לַעְשׂוֹת וּמַה כֹּחַ רוּחִי בְּתוֹךְ קִרְבִּי

הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ עַל כֵּן     אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי

שירו של אבן גבירול הוא זה, ששמו, שלמה, עובר בראשי הבתים בהדגשה, באקרוסטיכון המלווה רבים משירי הקודש שלו , כסימן, כחתימה, כהוכחת בעלות וזכות יוצרים. ובקצה לוח השיש השחור חתום גם האיש שנידב אותו, קלונימוס קלמן ציטרנבאום, הנדבן בעל הרעיון הנפלא לחקוק שיר של אבן גבירול כך, על לוח הפונה לרחוב, שיש מי מעוברי האורח שעוצר ומתבונן וקורא בו. פתאום שיר שיוצא מרשות היחיד לרשות הרבים להוסיף לה יופי, משהו אחר, נופך, רוח.

השיר הזה, שהוא עצמו נועד להיות רשות - רשות ל"נשמת כל חי" בתפילה, הוא בין השירים שאני אוהבת במיוחד. שתי המילים הפותחות את השיר, "שחר אבקשך" הן בעיני מילים מהלכות קסם. קשה להסביר קסם. רבות גלגלתי על שפתי את הצירוף הזה, צמד מילים מואר...

ומהי רשות זו הפולשת לה פה, ברחוב אבן גבירול הירושלמי, לרשות הרבים? "רשות" היא נטילת רשות להתפלל. פיוט המשמש כפתיחה לתפילות מסוימות או לפיוטים אחרים. יש רשויות לקדיש, לברכו (לפני ברכו הפותח את ברכות היוצר בשחרית), לנשמת כל חי, לחתן ועוד. יש רשויות קצרות מאד, בייחוד רשויות לברכו ולנשמת, ויש רשויות ארוכות ומורכבות. הפיוט לעיל נמנה על סוג הרשויות הקצרות שנהגו לומר כפתיחה ל"נשמת" בתפילה, בעיקר בתפילות החגים. רשויותיו של אבן גבירול הן מפסגת הסוגה הזו.

שלמה אבן גבירול הוא מן הבולטים במשוררי "תור הזהב" בספרד, והוא יוצא דופן בין "שלושת הגדולים" של זמנו - שמואל הנגיד ור' יהודה הלוי, שהיו בעלי מעמד, ממון ושררה ואילו הוא היה עני וחולה, מדוכא ביסורים, סר רוח וזעף ועם זאת בעל יכולת כבירה להבקיע את יסוריו לכלל שירה גדולה. מחמת קוצר היריעה לא אזכיר את כתביו הפילוסופיים וגלגוליהם המיסתוריים והמופלאים.

שלמה בן יהודה אבן גבירול נולד ב-1021 או 1022, במלאגה וגדל בסרגוסה, אליה כנראה נלקח בילדותו ושם מתו הוריו. כשרונו הגדול התגלה בגיל צעיר, ובהיותו בן שש עשרה בלבד התפרסם שמו כשכתב קינה על מותו של רב האי גאון בבבל. בגיל צעיר זה כתב כמה שירים, שהידוע שבהם מביע את הכרתו בייעודו ואת הערכתו העצמית הגדולה, גאוותו ותחושת נעוריו החולפים:

אֲנִי הַשַּׂר וְהַשִּׁיר לִי לְעֶבֶד

אֲנִי כִנּוֹר לְכָל שָׁרִים וְנוֹגְנִים

וְשִׁירִי כַּעֲטָרָה לַמְּלָכִים

וּמִגְבָּעוֹת בְּרָאשֵׁי הַסְּגָנִים

וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֶה שְׁנוֹתַי

וְלִבִּי בָן כְּלֵב בֶּן הַשְּׁמֹנִים

 

לגבירול היה בעיני עצמו יעוד נשגב כמשורר והוגה ותלמיד חכם, יעוד שנתקל במציאות המעליבה שבה היה שרוי, עוני, מחלה, בדידות, מציאות שהכריחה אותו להזדקק לחסדי נדיבים לכתוב להם, כמשורר חצר, שירי הלל וחנופה. השר הנדיב יקותיאל אבן חסאן שהיה לא רק עשיר ובעל השפעה אלא גם בעל זיקה לעניינים רוחניים, נטל את גבירול תחת חסותו וזה גמל לו בשירי תהילה וגם בשירי תלונה כאשר סבר שהאדון מזניח אותו. כאשר נרצח השר יקותיאל ב-1039, נשאר המשורר ללא פטרון. הוא חיבר קינות נפלאות על יקותיאל כגון זו המתחילה בשורה הבלתי נשכחת:

רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה

כְּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה....

וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר כְּאִלּוּ

בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה

 

אבן גבירול היה מנערותו קטן קומה וידוע חולי, דבר שעשוי להסביר את אופיו הכעסני והמסוכסך. הוא סבל כפי הנראה ממחלת עור קשה שמיררה את חייו ואף הרחיקה אותו מחברת אנשים. בשירים רבים הוא נותן ביטוי לכך:

כְּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה         וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָׁה

וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי   וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה

שְׁלֹשָׁה אֻסְפוּ עָלַי לְכַלּוֹת       שְׁאֵר גּוּפִי וְרוּחִי הָעֲנוּשָׁה

גְּדֹל עָוֹן וְרֹב מַכְאוֹב וּפֵרוּד     וּמִי יוּכַל עֲמֹד לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה

 

בלא משען, הסתכסך עם בני קהילתו. הוא בז להם והם לא סלחו לו על התנשאותו. בהיותו כבן עשרים וחמש, בשנת 1045, נאלץ לעזוב את סרגוסה ברוגז, ועל כך חיבר את השיר הפותח ב- "ניחר בקראי גרוני" ובו הוא מביע את כאבו וחרונו, ומפרט בלשון חריפה את רעתם של בני סרגוסה. הוא שם פעמיו לגרנדה אל ידיד הוריו ופטרונו החדש, המשורר השר שמואל הנגיד. בתחילה כנראה שררה ביניהם אידיליה ואבן גבירול הקדיש לנגיד שירי שבח רבים, אך אחר כך הורעו היחסים. קנאת משוררים ונפשו הרגזנית של אבן גבירול, שהעז לעקוץ בשיריו את איש חסדו על שירתו "הקרירה", גרמו לקרע ולאיבה ביניהם. אבן גבירול לא נמנע מלהפגין בכל הזדמנות את כשרונו השירי ואת כשרון האלתור שלו שפרח במשתאות היין, ובכך הוסיף להרגיז את מיטיבו עד שהגדיש את הסאה והנגיד שילח אותו מגרנדה. הוא נואש מיהודי ספרד וביקש לעלות לארץ ישראל או להעתיק את מקומו לבבל ולכן שם פעמיו לעיר החוף ולנסיה, שם קיווה למצוא נדיב שיבוא לעזרו. שם כנראה נפטר והוא כבן שלושים.

טיבה של יצירה גדולה שהיא יפה לא לשעתה בלבד. פגישה ספרותית מרגשת ומיוחדת עם אבן גבירול ועם פיוטיו מתרחשת במאה העשרים. הפגישה הזאת מתרחשת אצל עגנון בסיפור "הסימן", סיפור שנמצא בקובץ "האש והעצים" וגם ב"עיר ומלואה", המוקדש לעיר מולדתו של עגנון, בוטשאש. הסיפור הזה, הנפלא, פותח בערב חג השבועות בשכונה ירושלמית. ביום הזה הגיעה למספר, עגנון, הידיעה המרה על חורבן עירו והשמדתם של בניה ובנותיה. המספר מנסה להדחיק את הידיעה הנוראה, שהרי החג בפתח ואסור להתאבל, אך ההכרה בדבר חורבן עירו ואנשיה רודפת אותו והוא נזכר בילדותו, באנשים, בבתי הכנסת ובבתי המדרש, וכל זאת תוך כדי קיום מצוות החג כהרגלו וכמנהגו. ירושלים בחג, בסופו של האביב ובראשית הקיץ, מתוארת במלוא תפארתה:

על קירות הבית מבחוץ זרחה החמה, ועל קירות הבית מבפנים תלינו ענפי ברוש ואורן ודפנא ופרחים, כל פרח נחמד וכל אשר בו ריח טוב לקחנו לפאר את ביתנו לחג השבועות (האש והעצים עמ' רפד).

 

ניכר ובולט הפער הגדול בין תיאורי הטבע הפסטורליים של החוץ הפורח, הבית ובית הכנסת הערוכים לחג, ובין תחושתו הפנימית של המספר לנוכח שמועת החורבן המרה, תחושה שהולכת וגוברת בלבו ככל שהוא שוקע בזכרונות על עירו, ומעלה מתוך נפשו ודמיונו תמונות ומעשים של אנשיה שבשבילו הם עדיין בין החיים, ואף מספר עליהם לבני ביתו. בלילה, כשהוא הולך לבית הכנסת כדי לומר "אזהרות" של אבן גבירול, מתגלה לפניו המשורר, "ראש משוררי הקודש", בחזיון מזעזע ומטלטל, במעין התגלות מיסטית, ומדבר עמו ואף עושה מעשה.   

הפגישה עם אבן גבירול אינה מקרית כלל וכלל. המספר נפגש בו עוד בילדותו המאושרת בעירו בוטשאש. הפגישה הזאת היא בצומת חשובה, צומת של שני פיוטים המוזכרים בסיפור: האחד "שחר אבקשך", הרשות לעיל, שמצא הילד בסידור ונרעש ממנה, והשני הוא "שְׁבִיָּה עניה", פיוט שנהג לשורר החזן הזקן בעיר לפני שחרבה.

פעם אחת הביא לי אבא סידור ומצאתי בו בקשה לר' שלמה אבן גבירול. קראתי והשתוממתי, אפשר צדיק שכזה שנכתב שמו בסידור, אפשר שאין השם מצוי לו בכל עת ובכל שעה שהוא אומר "שחר אבקשך צורי ומשגבי" ולא די שהצריכו השם לבקש אותו, אלא לאחר שמצא את השם נפלה עליו אימה ועמד נבהל שהרי הוא אומר "לפני גדולתך אעמוד ואבהל". על משכבי בלילות רואה הייתי את הצדיק הזה, כשהוא עומד ממיטתו בליל סועה וסער ...מתחזק הצדיק לבקש את השם. כיון שמצאו אימה נופלת עליו ...ימים רבים לא זז אותו צדיק מנגד עיני. פעמים נדמה לי כתינוק שמבקש את אביו ופעמים כגדול שכלתה רוחו מרוב ריצותיו אחר השם. ולסוף כשהוא מוצאו נבהל הוא מחמת גדולת השם. אחר ימים בא צער והוסיף צער (שם, עמ' רצב-רצג)

 

עגנון בוחר כאן במבטו של הילד כדי לפרש את הפיוט. ואולי יש כאן גם נקודת מבט אופיינית, אירונית במקצת? ומהו אותו "בא צער והוסיף צער"? הכוונה היא לפיוט השני שנזכר בסיפור, פיוט מסוג "גאולה", הנאמר לפני ברכת "גאל ישראל" שלפני תפילת שמונה עשרה, ונפתח בשורות:

שְׁבִיָּה עֲנִיָּה         בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה

לְקוּחָה לְאָמָה      לְאָמָה מִצְרִיָּה

מִיֹוֹם עֲזַבְתָּהּ        לְךָ הִיא צוֹפִיָּה

הָשֵׁב שְׁבוּתָהּ       רַב הָעֲלִילִיָּה...

 

ואם הפיוט "שחר אבקשך" נמצא לילד בכתב, בסידור, הרי הפיוט לעיל נשמע לו בנגינתו, בעל פה, מפי החזן הזקן בעירו.

מעשה פעם אחת בשבת שלאחר פסח השכמתי לבית המדרש הגדול. מצאתי את החזן הזקן כשהוא עומד על הבימה ומנענע קולו בשיר... הטיתי את אזני ושמעתי שהוא אומר "שביה עניה בארץ נכריה" וכו'. נצטערתי על אותה שבויה שהיא בצרה גדולה, כמו שרואים מקולו של החזן. והיה קצת קשה בעיני שאין הקדוש ברוך הוא ממהר להוציאה מבית השביה ואינו חס על אותו הזקן שעומד בקומה כפופה ומתחנן ומבקש עליה. ואף על אנשי עירי היה קשה לי שאין עושים כלום כדי לפדותה מן השביה... (שם, ההדגשות שלי, א. א.)

 

אבל עגנון חוזר לכתב, לסידור, ונוכח שהפיוט שהרעיש את ליבו וגרם לו לתהות ("קצת קשה"), גם הוא פרי עטו של גבירול, וזאת בשל האקרוסטיכון, הסימן, אותיות השם שלמה המודגשות בראש השורות. "קפץ לבי משמחה שידעתי בו שהוא ר' שלמה מן הסידור שלי". הילד כמו פוגש כאן ידיד משכבר, ומנכס אותו לעצמו בביטוי של אינטימיות, "ר' שלמה שלי". ואז מזכיר הוא את צערו הכפול, צער שני הפיוטים, אותו "בא צער והוסיף צער": "אבל נצטערתי על אותו צדיק, לא די לו צער עצמו שמבקש את השם ועומד נבהל לפניו, אלא שמצטער בצערה של שבויה זו..." (שם, עמ' רצג).

אם עגנון כורך יחד שני פיוטים אלה אולי כדאי ללכת בעקבותיו. אם נתבונן ב"שחר אבקשך" נראה שרשות זאת היא שיר שהחוויה הדתית, הצהרת האמונה, מופיעה בו במלוא עוצמתה.

השיר נפתח בציון זמן, בשחר, באותו זמן ביניים בין לילה ליום, שבו יוצאים מן הלילה העוטף את הכל בחשכתו, מאחיד את הכל, מטשטש את קווי המתאר של הבריאה והברואים, של החוץ, הפנים והנפש. השחר הוא הזמן המוליך לעבר הנבדלות של האור, היוצר את הדברים מחדש ומעניק להם נפח, צורה וגוף. בשעה הזו, בשחר המדמדם, בוחר המשורר לבקש את אלוהיו, כשהוא יוצא מאי הוודאות הלילית ועדיין אינו מגיע אל הזריחה במלואה, אל האור שיברר את הדברים, יבהירם ויבדיל אותם כפי שנבדלו מבראשית, אור מחושך, מים ממים, רקיע מרקיע. "מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבן. רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי" (ברכות משנה ב') כאשר אפשר כבר להבחין בגוונים המתחוללים באור החדש. 

צילום: יוחאי דה מלאך

ואל מי פונה המשורר בשעת יציאתו מעמימות הלילה, מאי ודאותו? הוא מחפש משען מוצק: "צורי ומשגבי". צור במובן של אלוה וגם כצור סלע שעליו יישען. גם שורת השיר כמו עומדת איתן על שתי המילים הללו, המוצקות, שנשענות על עיצורים חזקים לעומת "שחר אבקשך" שצליליו החוזרים האונומטופאיים, יש בהם רוך ותחנונים.

אבן גבירול מוסיף ומציין את הזמן - "שחרי וערבי", את החזרה הנצחית שחר וערב של התפילה המעוגנת בזמנים קצובים, תלויי אור וחושך. אבל בבית השני הפניה בגוף שני, מתוך קירבה, אינה מכחישה את הנבדלות המתעוררת עם האור, את המרחק הקיים בין האדם לאלוהיו, מרחק שידיעתו, ההכרה בו, נכרכת כאן בבהלה. "לפני גדולתך אעמוד ואבהל", הבהלה מפני אותו פער המבדיל בין גדולת השם לבין מידתו המוגבלת של האדם. הגדולה האלוהית האינסופית מתבטאת כאן באותה עין צופיה שדבר אינו נעלם ממנה, במבט עד נבכי המחשבה הנסתרים "כי עינך תראה כל מחשבות לבי".

צילום: יוחאי דה מלאך

ואז, שואל המשורר, ספק את עצמו, ספק את נמענו הרם והנישא - "מה זה אשר יוכל הלב הלשון לעשות..." מה יכול הוא, האדם, לעשות? המשורר כולל בתוך השאלה גם חלק מן התשובה. לאדם ניתנו כלים רבי חשיבות, הלב והלשון ובכלים הללו הלב, הרגש וכלי מבטאם, המילים, טמון כוח רב. גם לאדם שמעצם בריאתו הוא חסר, מוגבל, ניתנו שפע וכוח יצירה שהרי "ותחסרהו מעט מאלוקים".

התשובה שנותן המשורר היא "זמרת אנוש", היכולת להלל את גדולת הבורא בכלים האנושיים, במעשה היצירה של האדם. זוהי ההקדשה של המשורר שנותן את תמצית הוויתו, כשרונו, להודייה והלל למי שנתן בו את "נשמת אלוה". כל עוד הנשמה, המתנה האלוהית, קיימת בקרבו, הוא ילך בכוחה זה כדי להלל את השם ולו רק ביכולות האנושיות שהוענקו לו. היכולת האנושית ניזונה ממתנת אלוה וחוזרת אליו כשיר, כייעודו של המשורר. יתירה מזו, במעשה היצירה של האדם יש כביכול משום עשיית טוב, מציאת חן בעיני יוצר הכל, "כי לך תיטב זמרת אנוש".

השיר שנפתח במילה המציינת זמן, השחר, גם מסתיים בזמן, אותו זמן הקצוב לכל בן אנוש עלי אדמות "בעוד תהיה נשמת אלוה בי", זמן שמשכו העלום, הבלתי נודע מראש, נועד להלל את השם מתוך ידיעת אפסותו וזמניותו של האדם, מתוך עמדה של ענווה, אך גם מתוך הכרת ערכו וערך הכלים שהוענקו לו. השיר שנפתח בשחר, בזמן שאינו יום ואינו לילה שעליו נאמר "צא ולמד", מתבהר בהמשכו ומוביל לסיומו הייעודי שיש בו מן ההקדשה וההשבעה: "אודך כל עוד נשמת אלוה בי" - מעין שבועה של המשורר, להקריב את כשרונו הפיוטי להלל את ה', כי לכך נועד מעשה היצירה. בפיוט מודגשת גם "ההטבה" שזמרת אנוש יכולה לגרום לאלוקים, לעשות לו נחת. מעין טובה הדדית. זה שיר אמונה נשגב, שלם. לא פלא שעגנון בצר לו, בספק שהוא מטיל בכוחה ובתועלתה של אפשרות היצירה, בתפקידו כיוצר שנועד להלל את השם, פונה למשורר שהצהרת האמונה שלו היא שלמה ורבת כוח.

האם אפשר להלל את השם לעת כזאת? הרי לעומת השיר הראשון נמצא גם הפיוט השני המוזכר בסיפור, הוא "שביה עניה", פיוט מסוג גאולה, המקונן על צרות ישראל בגלות, והוא כעין כף מאזניים כבדה במיוחד כנגד שיר האמונה וההקדשה התמה.

לא לחינם מזכיר עגנון דווקא שני פיוטים אלה בסיפורו. חוקרים שהתייחסו לסיפור "הסימן" רואים בו ביטוי ללבטיו של עגנון כיוצר, לשאלת יעודו של היוצר לנוכח החורבן, האם יצירת האמנות יש בכוחה לבטא את אפס קצה של השואה? ואולי יש לידום, כפי שסבר ההוגה תיאודור אדורנו בזמנו, בשל חוסר היכולת של האמנות לעמוד בפני מציאות נוראה כל כך? עגנון, המספר, מופיע בסיפור כאדם ירא שמים שאינו מטיח דברים כלפי מעלה אלא כדורות של יהודים נענים לפניו, ממשיך בריטואלים הקבועים ללא פקפוק, ורק חוזר על אותו "קצת קשה" מרוסן, בלשון המעטה, כאילו הוא עוסק בסוגיה קשה בגמרא ולא בשאלה תהומית ונוקבת: "מחשבה גדולה היתה לו לחי העולמים שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה וחיים, מכל מקום קצת קשה, שברא נגדנו מיני בני אדם שנוטלים ממנו את חיינו בשביל שאנו שומרים את תורתו" (שם, עמ' שב).

 אך השאלה שאינה נשאלת לנוכח החורבן של העם הנבחר, העם שלו ניתנה התורה, מרחפת בחלל דווקא ביום מתן תורה! האם יש בכוחו של הסופר לתת ביטוי למצוקה, לכאב, לשבר הנורא? האם הוא ראוי לכך ומסוגל להיות שליח ציבור, להגיע לדרגתם של "משוררי הקודש" שהיו "סרסורים טובים בין ליבותיהם של ישראל ובין אביהם שבשמים ...ובייחוד שירי רבנו שלמה אבן גבירול נוחו נפש" (שם, עמ' רצב )?

השאלות הללו משוטטות בחלל הסיפור ובין שורותיו עד ההתגלות המופלאה של אבן גבירול, שלפניו עומד המספר ביראה ובשפלות רוח:

חזרתי אצל ספרי וקראתי במצוות השם, כדרך שאני נוהג כל השנים בלילי שבועות שאני קורא במצוות השם שפייט רבנו שלמה נוחו נפש... נפתחו דלתות ארון הקודש וראיתי כמראה דמות איש עומד וראשו מונח בין ספרי התורה ושמעתי קול יוצא מתוך הארון ובין בדי עצי החיים. הבטתי במחזורי וראיתי שאותיות הקול היוצא מבין בדי עצי החיים נחקקות והולכות במחזורי. והאותיות אותיות מצוות השם, כסדר שיסד רבנו שלמה בן גבירול נוחו נפש. והאיש אשר ראיתי בראשונה בין ספרי התורה עומד עלי, תוארו כתואר מלך (שם, עמ' שח).

 

והאיש, רק אחר כך נודע, הוא המשורר אבן גבירול שמדבר עם המספר:

 לא פה אל פה דיבר בי. מחשבה במחשבה נחקקה, ממחשבת קודשו במחשבתי אני. וכל מילות הדיבור נתגלפו בסימנים של אותיות, והאותיות נתחברו למילים והמילים עשו את הדברים... (שם, עמ' שז-שט).

 

עגנון מדבר עם אבן גבירול ונזכר בשני הפיוטים, "שחר אבקשך" ו"שביה עניה" כפולי הצער, ואף שר במנגינה הזכורה לו מאז את הפיוט השני, ומיד פורץ בבכי. "ראה רבנו שלמה ושאל אותי על שום מה אתה בוכה? עניתי ואמרתי לו, בוכה אני על עירי שכל היהודים שהיו שם נהרגו. נתעטפו עיניו וראיתי שמשך עליו צערה של עירי" (שם, עמ' שיא).

עגנון מתבונן בהערצה ובחרדת קודש באבן גבירול המסוגל לכתוב הצהרת אמונה חזקה ואישית וגם לשפוך דמעות על מצוקת בני עמו. רק משורר במדרגתו של אבן גבירול מסוגל לכך. ועגנון? האם יכול הוא להגיע למדרגה זו? הרי שרוי הוא ברוב טובה, בשכונה ירושלמית פורחת, לעומת המשורר המיוסר והנענה, הכותב מתוך פצעיו הבוערים ואמונתו נשארת צרופה. אצל עגנון יש עיכוב, אותו "קצת קשה" שיש בו משום פכחון ופגם באמונה. ולכן מי שראוי יותר מכל לכתוב את שיר ההנצחה והבכיה על עירו הוא מחבר "שחר אבקשך" ו"שביה עניה", שיר ההקדשה והאמונה ושיר הקינה על צרות עם ישראל.

ואז, באותה פגישה מופלאה של עגנון עם אבן גבירול לפני ארון הקודש, מחבר אבן גבירול שיר לזכר עירו של המספר, בוטשאש, והאקרוסטיכון, הסימן של השיר, הוא שמה של העיר החרבה שאבן גבירול מציב לה יד בשירו.

שוב פעם ריחש בשפתיו. הטיתי אזני ושמעתי שדיבר בשיר, שכל שורה בו מתחילה באות אחת מאותיות שם עירי. וידעתי שסימן עשה לו המשורר לעירי בשיר שעשה לה בחרוזים שקולים ונאים בלשון הקודש (שם, עמ' שיא).

 

עגנון משנן את שיר הזכרון הנפלא, אך כשהוא ניעור מהפגישה השיר נמחק, ואין הוא מסוגל לזוכרו:

 סמרה שערת בשרי ונמס לבי ונתבטלתי ממציאותי והייתי כאילו איני. ואילולי זכר השיר הייתי ככל בני עירי אשר אבדו ואשר מתו ביד עם נבל ומנואץ אשר ניאצו את עמי מהיות עוד גוי. אך מחמת גבורת השיר נשמטה נפשי ממני... ואם אני איני זוכר את דברי השיר כי נשמטה נפשי מחמת גבורת השיר, השיר מתנגן בשמי מעלה בשירי משוררי הקודש אשר יאהב השם (שם, עמ' שיב).

לא רק שהוא מפקיד את מלאכת שיר הקינה וההנצחה בידי "משורר הקודש" אלא שאין הוא מסוגל לזוכרו. "ועתה אל מי אפנה ומי יגיד לי את דברי השיר..." (שם).

מדוע אין עגנון יכול לזכור את השיר? לא רק מסיבה טכנית של אבדן זכרון אותו מחזה, כפי שיעוף חלום, אלא משום שאולי אין עדיין אפשרות לכתוב שיר בר קיימא מעין זה. אי יכולתו של עגנון לזכור את שיר ההנצחה, את "הסימן", נובעת מהרגשת חולשה ורפיון לנוכח "גבורת השיר". מבחינת שלמות האמונה, ובעיקר, מבחינת יכולת ההזדהות עם הכאב והאימה, אין הוא יכול להגיע למדרגתו של אבן גבירול. לכן מפקיד הוא את היצירה ביד "משורר הקודש" ושולח אותה לשמים, שם תהיה גנוזה.

שאלת היצירה לנוכח השואה נשארת פתוחה, שתוקה, אין אונים, גנוזה. אמנם עגנון הציב יד לעירו - אך לעירו החיה, אנשיה ומעשיה, ולא כתב כמעט על החורבן עצמו במובן של "ספרות שואה", כפי שאנו מכירים אותה.

כך נקשר שלמה אבן גבירול לזמננו בקשר דם, תרתי משמע. הפגישות עימו במציאות הסוערת שלנו, פתאומיות ונפלאות, בקבצי שירתו, קודש וחול, לנוכח לוח השיש עם "שחר אבקשך" בירושלים, או בפגישה מיסטית כפי שאירע לעגנון. ויש בהן, באותן פגישות, משום יופי גדול, טלטלה וכאב, ואף סיכוי לנחמה, כי "זמרת אנוש", למרות הכל, לובשת ופושטת צורה. ונמשכת.