דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שער פתח דודי - עיון בפיוט

רות זרביב הולצמן

16/11/2015

תקציר המאמר

נקודת המוצא של הפיוט היא של הסתר פנים, ריחוק, מציאות של חשכת הגלות. מתוך מקום זה משווע המשורר לפתיחת שער. לא מפלט מחפש המשורר, לא פתרון זמני, לא פתח צר - אלא שער רחב ידיים המאפשר קירבה.
מהו שער? ומהו השער לפתיחתו משווע המשורר?

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

הפיוט כולו הוא פניה של הרעיה לדוד, פניה של המשורר לבורא עולם, תוך תיאור סבלה של האומה היהודית "בחֲצוֹת לַיְלָה" - בשיא חשכת הגלות. הדוד מצידו לא משמיע קול, לא שולח שום איתות - ועל כן - הַקֵּץ אֲשֶׁר נֶחְתַּם הוֹסִיף עֲלֵי מַכְאוֹב.

המשורר מבקש מהדוד: "פְּתַח שַׁעַר". זו בקשה כללית, בדומה למצב בו אדם מצוי רחוק מלהשיג את רצונו, הוא לא מבקש משהו מוגדר ומפורט, אלא פונה בפניה כללית, בניסיון להתקרב לרצונו, ללא התעכבות על הפרטים.

נקודת המוצא של הפיוט היא של הסתר פנים, ריחוק, מציאות של חשכת הגלות. מתוך מקום זה משווע המשורר לפתיחת שער. לא מפלט מחפש המשורר, לא פתרון זמני, לא פתח צר - אלא שער רחב ידיים המאפשר קירבה.

מהו שער? ומהו השער לפתיחתו משווע המשורר?

השער הינו שער אלגורי לדימוי הפיזי שלו. שער מצוי בחומה - המפרידה בין מה שבתוכה למה שמחוצה לה, אך כאשר השער פתוח אותו מקום מאפשר חיבור בין שני צידי החומה, מאפשר מפגש ותקשורת, מעבר ממצב אחד למצב שני. אם כך שער משקף את נקודת המפגש במקום הפירוד. השער יכול להיות פתוח, סגור או אף נעול. אך גם שער נעול אינו דומה לחומה, עצם העובדה שהוא שער טומן בחובו את האפשרות להיפתח. לעיתים השער מהווה מחסום כל עוד לא עברנו אותו, וברגע שעברנו בעדו הוא מתפוגג כלא היה - כאותם שערים בסיפור "המשפט" של קפקא, שערים שהיו מצויים בדמיון. כל עוד לא מצליחים לפתוח אותם, כל עוד לא עברנו בעדם, יש להם קיום ממשי.

הדימוי של שער מצוי בביטויים רבים: שערי הלב - שער לתחושות; שערי שמים - שער לקשר עם בורא עולם, שער המאפשר חיבור בין שמים לארץ; שער הרחמים; שערי תפילה; שערי דמעה - אותם שערים המאפשרים את ההסתכלות על העולם בעיניים אנושיות וסלחניות ופותחים את הפתח של "לפנים משורת הדין", ומעבר להם, מן הצד השני - מצויים שערי המשפט, דרכם יכנס כל מה שמצוי בתוך הדין.

את כל אותם שערים מבקש המשורר לפתוח, להפוך לצינור תקשורת ופתח לגאולה, ולא להסתר והפרדה.

 

מקורות רבים מתארים שערים. לעיתים נעולים, לעיתים פתוחים:

 

...ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה, שנאמר (איכה ג, ח): גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר (תהלים לט, יג): שִׁמְעָה תְפִלָּתִי יְיָ וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרָשׁ (בבלי ברכות לב, ע"ב)

 

המשורר מתפלל שייפתחו השערים שננעלו. מתפלל על שערי תפילה. התפילה - המשמשת תחליף לעבודת הקודש במקדש - דווקא שעריה ננעלו בעת שחרב המקדש. על דרך זו, אולי פתיחתם של שערי תפילה היא היא המחזירה ובונה מחדש את המקדש החרב.

עוד שער נעול הוא שער הרחמים - שבעה שערים בחומת ירושלים, ואחד מתוכם הינו שער הרחמים - שער כפול וחתום על הדופן הדרומית של החומה. שער הרחמים הינו עוד שער שלפתיחתו מייחלים, פתיחה המסמלת את הגאולה. האגדה מספרת, שלעתיד לבוא, בשעה שיבוא משיח בן דוד, ייבקע השער, ודרכו יכנס המשיח למקום המקדש - שהוא המקום המשמש שער לתפילות האדם, שער המחבר בין ארץ לשמים, בין אדם לבוראו, עליו אמר יעקב אבינו בהקיצו מחלומו, שהוא "שער השמים": "וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם (בראשית כח, יז; מפרשים שונים מסבירים ששער השמים שם, הכוונה למקום המקדש, על אף שיעקב חלם את חלומו בבית אל).

 

שער הרחמים, המצוי באופן פיזי וממשי בחומות ירושלים, הוא גם משל וביטוי לשער הרחמים שאינו פיזי, שער לרחמי שמים: על שער זה נאמר במדרש תהלים מזמור ד, ג: אמר ליה שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי רחמים אינן ננעלין לעולם, שנאמר כַּייָ אֱלֹקֵינוּ בְּכָל-קָרְאֵנוּ אֵלָיו (דברים ד ז).

 

המשורר פותח אם כן את פיוטו בקריאה לפתיחת שער: שַׁעַר פְּתַח דּוֹדִי, קוּמָה פְּתַח שַׁעַר!

המשורר מצליח להכניס את הקורא לתחושה שהוא מצוי בתוך שער - המילה בשני קצות המשפט היא "שַׁעַר", המילה השניה משני קצות המשפט היא "פְּתַח"- כך יוצא שמשני קצותיה של השורה מצוי שַׁעַר ובתוכו מצויות המילים: "דּוֹדִי, קוּמָה". הדוד הוא הנועל את השער והוא הפותח אותו - פתיחה לה מייחל ר' שלמה אבן גבירול.

בגוף הפיוט מתאר המשורר את סבלות ישראל בגלות, תוך שימוש ביחסים בין שרה להגר שפחתה; בין יצחק ויעקב, הבנים המובחרים - לאחיהם, ישמעאל ועשו - אבות האיסלם והנצרות, השונאים ורודפים את ישראל בגלות. היחסים בין אבות האומה, בין הדמויות שמתוכם צומח עם ישראל, משמשים תבנית על פיה מתנהלת ההיסטוריה. היחסים שהתחילו בין הפרטים הבודדים - הניחו את היסוד ליחסים בין צאצאיהם במהלך ההיסטוריה, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים.

כך המשורר מתאר בה בעת, באותם ביטויים ממש, את היחסים בין הדמויות המרכזיות שהיו שותפות לבניה של האומות: האומה הישראלית מכאן והאומות הישמעאליות והעישויות מכאן, על פי המאורעות שהתרחשו באותה תקופה, וכפי ששיקוף של אותה התרחשות התקיים מאוחר יותר, לאורך ההיסטוריה ביחסים שבין האומות.

בבית השני פותח רשב"ג בתיאור סבלו של העם היהודי - ולא במקרה הוא פותח בחיכוך הראשון בהיסטוריה בין הניצים: הקושי הראשון בין שרה לשפחתה - הגר, הקושי הראשון בין אם האומה היהודית לאם האומה הישמעאלית: הגר המתנשאת על שרה, כשזו יולדת בן, ושרה נותרת עקרה:

לִי לָעֲגָה שִׁפְחַת אִמִּי, וְרָם לִבָּהּ - כפי שלעגה אז, לועגת לי היום. וכך התיאור בבראשית טז, א-ה:

 

וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְיָ מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי: וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים לְשֶׁבֶת אַבְרָם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה: וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ: וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְיָ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ

 

המשורר ממשיך להסביר את סיבת הלעג והבוז: יַעַן כִּי שְׁמֹעַ אֵל קוֹל צַעֲקַת נַעַר, כפי שמתואר בבראשית כא:

 

וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע: וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם: וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם: קוּמִי שְׂאִי אֶת הַנַּעַר וְהַחֲזִיקִי אֶת יָדֵךְ בּוֹ כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימֶנּוּ: וַיִּפְקַח אֱלֹהִים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר: וַיְהִי אֱלֹהִים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת

 

ניתן להסביר את הסיבתיות הזו בשני אופנים: כיוון ששמע האל את צעקתו של ישמעאל, ישנו קיום לאותו ישמעאל וצאצאיו. אך כיוון נוסף טמון בקשר שרואים הפרשנים בין עינויה של הגר על ידי שרה ובין שמיעת האל את צעקת הנער - הקב"ה שמע את צעקת הנער מכיוון ששרה עינתה את שפחתה. אותו עינוי הוליד את הישרדותו של ישמעאל. כפי שמפרש בעל הטורים על בראשית כא, י: "גרש את האמה הזאת ואת בנה; ואז תגרש הלץ, ובשביל שגרשה שרה להגר מביתה נענשה ונשתעבדו בניה והוצרכו להתגרש משם". שוב, היחסים הבסיסיים בין הגיבורים הבונים את בניין האומה - הם שיתנו פתח לקורות האומה. והפעם התנהגותה של שרה והביקורת על כך הן שהולידו את העינוי שכנגד.

 

בבית הבא ממשיך רשב"ג לתאר את קורות עם ישראל בגלות - העם שעובר מידיו של בני עשו לידיו של בני ישמעאל:

פֶּרֶא רְדָפַנִי - הוא ישמעאל - עליו נאמר בבראשית טז:

 

וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְיָ הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע יְיָ אֶל עָנְיֵךְ: וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן

 

ישמעאל בעולם מיוצגים על ידי האיסלם, שרשב"ג חי תחת שליטתם - לכן בשירו הוא מתאר את המצב כרגע, בזמן שאותו פרא רודף - בחֲצוֹת לַיְלָה - בעיצומה של חשכת הגלות - אַחְרֵי אֲשֶׁר רָמַס אוֹתִי חֲזִיר יַעַר.

 

חזיר היער הוא עשיו, על פי המדרש בבראשית רבה, פרשה סה:

 

יכרסמנה חזיר מיער… אלא מה חזיר הזה בשעה שהוא רובץ הוא מפשיט את טלפיו לומר שאני טהור כך מלכות הזאת הרשעה גוזלת וחומסת נראת כאלו מצעת את הבימה, כך עשיו כל ארבעים שנה צד נשי אנשים ומענה אותם וכיון שהגיע לארבעים שנה דימה עצמו לאביו, אמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה אף אני נושא אשה בן ארבעים שנה הה"ד ויהי עשיו בן ארבעים שנה

 

ממלכת רומי מייצגת בהיסטוריה את בני עשיו. לאחר סבלם של היהודים תחת עול רומי, עברו לסבול תחת כיבוש האיסלם.

 

בבית הראשון פותח המשורר ברצון לפתיחת שער, ובבית האחרון הוא חותם בכאב על הקץ החתום - על עת סוף הצרות וזמן הגאולה החתומים וסתומים ממנו: הַקֵּץ אֲשֶׁר נֶחְתַּם הוֹסִיף עֲלֵי מַכְאוֹב.

המשורר בוחר להשתמש במילה נחתם ולא נסתם. מילה זו בעלת כפל משמעויות:

מחד גיסא - חתום, סתום, לא גלוי. ומאידך גיסא - חתום, טבוע, מצוי בבסיס ההויה, בבחינת אותו חותם האמור בשיר השירים (ח, ו): שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ.

בדרך זו מבכה המשורר על כך שהקץ נחתם, שאינו יודע את עת קץ הגלות וזמן הגאולה, אך בה בעת יודע שמובטח לנו שהקץ מצוי, חתום במציאות. כך מסיים המשורר מתוך עצב וכאב, אך עצב שבתוכו חבויה הבטחה ותקווה.