דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שער הרחמים - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

בפיוט 'שער הרחמים' מרובים הם המוטיבים השאובים מעולם המקדש וירושלים – המזבח, בית הבחירה, שער הרחמים, ועוד; אלא שאופן שזירתם בין טורי השיר, מאפשר לראותם לא רק כביטוי לתפילה על חידוש העבודה במקדש, אלא גם כמשל לקשר קרוב ואינטימי יותר של עם ישראל עם אלוהיו, ולגאולה בכלל. המאמר שלהלן עוקב אחר תנועתו של הפיוט מן הקונקרטי-הממשי אל המופשט והסמלי, ומראה כיצד המוטיבים השונים שבו מתפרשים במובנם הרחב, תוך שהם נתלים בסיכויי ההתחדשות שיום ראש חודש מגלם בתוכו.

לתקציר המלא

 אל הפיוט: מילים, לחן וביצוע

 

סימן:          יהודה – החל מן המחרוזת הראשונה שלאחר ה'מדריך' [=טורי הפתיחה של הפיוט, הקובעים את חרוזו].

מבנה:   שיר סטרופי מעין אזורי [=שיר העשוי מחרוזות מחרוזות, המשלבות חריזה משתנה ממחרוזת למחרוזת בצד חריזה קבועה בחתימת כל המחרוזות], הכולל 'מדריך'.

משקל:       משקל הברתי-פונטי [=משקל שאינו מבחין בין יחידות הגייה ארוכות וקצרות, ורואה תנועות שווא וחטף כתנועות רגילות לכל דבר]. 5-7 הברות בכל צלע (לרוב: 6 הברות).

חריזה:     מערכת החריזה בשיר מורכבת. היא מבוססת על המבנה המעין-אזורי הרגיל, המשלב חריזה משתנה בין המחרוזות יחד עם חריזה קבועה בחתימתן, אך בנויה בתבנית מסורגת שבה החרוז המשתנה החותם את שני הטורים הראשונים בכל מחרוזת הופך להיות החרוז של הצלעות הראשונות בשני הטורים האחרונים שבכל מחרוזת. אם נייצג כמקובל כל חרוז באות מתחלפת מסדר אותיות האלף-בית, נקבל את הסכימה הבאה: תת / אב-אב-בת-בת / גד-גד-דת-דת / הו-הו-ות-ות / זח-זח-חת-חת / טי-טי-ית-ית.

 

'שער הרחמים' הוא פיוט לראש חודש המושר במנהג יהודי בבל, ואשר שימש גם בתפילת ראש חודש של יהודי תימן. שם המחבר חתום באקרוסטיכון בראשי המחרוזות – יהודה – אולם אין אנו יודעים מי הוא יהודה זה, היכן חי ואימתי; יש שייחסוהו לר' יהודה הלוי, מגדולי משוררי ספרד במאות ה-11-12,[1] אולם נראה שאין לכך כל סמך.

מוטיב בולט החוזר על עצמו כמה פעמים בפיוטנו הוא המזבח. נראה כי הפייטן אינו מתייחס בכך לנעשה על המזבח בראש חודש דווקא (קרבן מוסף של ראש חודש), אלא למזבח כסמל לקשר הקרוב שיכול להתקיים בין עם ישראל ואלוהיו במקדש. אולם אם נבחן את הופעותיו השונות של המוטיב בפיוט, נמצא כי במבט ראשון לפחות אין חזרתו נראית סדירה, אך בה במידה גם אינה נראית אקראית לגמרי: המילה "מִזְבֵּחַ" חותמת את המחרוזות הראשונה והשנייה, ומעוררת את ציפייתנו להישנותה בחתימת שלוש המחרוזות הבאות; אלא שציפייה זו אינה מתממשת, שכן המחרוזות השלישית והחמישית אינן מזכירות את המזבח כלל, והרביעית – מזכירה אותו בהטייה "נְזַבֵּחַ".

חזרה בלתי סדירה זו אומרת דרשני, ומאפשרת לבחון את תפקידו של המזבח בפיוט. כבר ציינו לעיל כי הפיוט אינו מתייחס לעבודת הקרבנות של ראש חודש דווקא, אף שלזו נודעה משמעות מיוחדת בתולדות התפילות לראש חודש ולערב ראש חודש, בעקבות מאמר הגמרא המציג את קרבן ראש חודש כקרבנו של הקדוש ברוך הוא עצמו המבקש כביכול לכפר על כך שמיעט את הלבנה (בבלי שבועות, ט ע"א).[2] על כך יש להוסיף, כי אף את המזבח יש לראות בפיוט בהקשרו הרחב יותר, כסמל לחידוש עבודת המקדש כולה, כפי שנאמר במפורש במחרוזת האחרונה, שכאמור אינה מזכירה את המזבח – "הָשֵׁב נָא שְׁכִינָה / לְבֵית הַבְּחִירָה"; השיר הנפתח במזבח, מסתיים בבית הבחירה כולו.

במעגלים המתרחבים והולכים מן המזבח הממשי, הקונקרטי, אל המזבח כסמל וכמשל, משתלב היטב גם ה'מדריך' [=טורי הפתיחה] של הפיוט: "שַׁעַר הָרַחֲמִים לְעַם בָּךְ בּוֹטֵחַ / בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה יִפָּתֵחַ"; יש להניח כי כוונת הפייטן אינה רק לרמוז לאגדה הידועה על 'שער הרחמים' הפיזי – אותו שער בחומות ירושלים, העתיד להיפתח בבוא הגאולה – אלא גם לשער רחמי שמים, דרכו אמורות כביכול תפילות ישראל לעבור ולהגיע לפני הקדוש ברוך הוא – אותו 'שער' המוכר מתפילת נעילה ביום הכיפורים: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר / בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר / כִּי פָנָה יוֹם".

מאלף בהקשר זה חילוף הנוסח המופיע בסידור התימני – תכלאל – 'עץ חיים': תחת הנוסח שלפנינו בחתימת המחרוזת השנייה – "פֶּשַׁע וַעֲבֵרָה / הֱיֵה נָא סוֹלֵחַ // שְׁעֵה נָא עֲתִירָה / בְּקֶרֶב הַמִּזְבֵּחַ", המייחל לכך שתפילת ישראל ("עֲתִירָה") הנאמרת אצל המזבח תהא נשמעת על ידי האל, מופיע ב'תכלאל' הנוסח הבא: "פֶּשַׁע וַעֲבֵרָה / הֱיֵה נָא סוֹלֵחַ // שְׁעֵה נָא עֲתִירָה / כְּקָרְבַּן הַמִּזְבֵּחַ". על פי נוסח זה הפייטן מתפלל לכך שעתירתם של ישראל תישמע – כבר כעת, באין מקדש – כשם שקרבנם התקבל בזמן שבית המקדש היה קיים.[3]

והנה, דומה שיותר מכל מעידה על כך דווקא המחרוזת היחידה בה אין המזבח ובית המקדש נזכרים כלל – המחרוזת השלישית של הפיוט:

 

וְעַד אָן עַמְּךָ     יִהְיוּ בֵין צָרִים

חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ     עַל רְשָׁעִים אַכְזָרִים

אַדִּיר אַדִּירִים      אַל נָא יִהְיוּ לָבֶטַח

גְּאֻלָּה לָעִבְרִים     הֱיֵה נָא שׁוֹלֵחַ

 

מחרוזת זו, המופיעה במרכז הפיוט, אינה נבדלת מן המחרוזות האחרות רק בהיעדר המזבח ובית המקדש ממנה, אלא גם בלשונה הנרגשת: היא פותחת בשאלה – היחידה בשיר כולו – "וְעַד אָן עַמְּךָ / יִהְיוּ בֵין צָרִים?", שאלה שיש בה כמעט הטחה כלפי שמיא; ואת הקדוש ברוך הוא היא מכנה "אַדִּיר אַדִּירִים", וכמו זועקת ותמהה מדוע עוצמתו הרבה של האל אינה עומדת לימין עמו. מרכזיותה של המחרוזת, כמו גם חריגותה המסוימת בין שאר מחרוזות פיוטנו, תומכת בקריאה שהוצעה כאן, הרואה את הפיוט שלפנינו כתפילה ששורשיה נעוצים אמנם בהשבת בית המקדש ועבודתו בעתיד הרחוק, אך נופה מגיע אל הגאולה במובנה הרחב, המיוחלת בעתיד הקרוב – "גְּאֻלָּה לָעִבְרִים / הֱיֵה נָא שׁוֹלֵחַ" – גאולה שאינה מתמצה כמובן רק בהשכנת השכינה בבית הבחירה. כך, תוך שהוא נשען על יום ראש החודש כזמן של התחדשות, מתכתב פיוטנו עם ברכת 'רצה', הברכה המרכזית על חידוש העבודה בירושלים, הנאמרת שלוש פעמים בכל יום בתפילת עמידה – "רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִילָּתָם, וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ" – ברכה הכורכת כפיוטנו את חידוש העבודה במקדש בפרט עם קבלת תפילת ישראל בכלל.

 



[1]  כך הדבר בתכלאל [ = הסידור התימני] 'עץ חיים', חלק א', תחת הכותרת 'תפילת ראשי חודשים'.