דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שני זיתים - אמנות השיר

יהושע גרנט

16/11/2015

תקציר המאמר

סקירה תמציתית של אמנות השיר ב'שני זיתים', פיוט לר' שלמה אבן גבירול שנאמר בשבת חנוכה בכמה מנהגות אירופיים.

לתקציר המלא

אל הפיוט: מילים, לחן וביצוע

 

תבנית:   שיר מעין אזורי

משקל:   הברתי-דקדוקי (ההברות המלאות נמנות, להוציא שוואים וחטפים)

סימן:     'שלמה' בראשי המחרוזות וכן בראשי טוריה של מחרוזת הפתיחה  

 

'שני זיתים' לר' שלמה אבן גבירול[1] הנו מאורה, כלומר פיוט שנאמר בסוף הברכה הראשונה המקדימה את קריאת שמע של שחרית, הנחתמת בברכת 'יוצר המאורות'.

עיקר עניינו של הפיוט בקשה לגאולת ציון ובעיקר להשבת עבודת בית המקדש על כנה, והוא מעוגן בחזונו של זכריה הנביא הכלול בפרק ד' בספר זכריה, כאמור מפורשות במחרוזת השניה: 'זְכֹר מַרְאָה / אֲשֶׁר רָאָה / זְכַרְיָהוּ בְּעִיר בָּבֶל'. כך נפתח הפיוט בלשון 'שְׁנֵי זֵיתִים / נִכְרָתִים / בְּגַן נָעוּל יַצְהִירוּ', שביסודה תיאור המנורה העומד במרכזו של אותו פרק נבואה: 'והנה מנורת זהב... ושנים זיתים עליה' (זכריה ד, ב). הנרות והמנורה מופיעים גם בהמשך: 'מוּל מְנוֹרָה / הַטְּהוֹרָה / כְּמוֹ נֵרוֹת יַזְהִירוּ'; 'הֵן בְּמַחֲנֶה / אֶל מוּל פְּנֵי / הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ' (טור זה משמש כרפרין, וכך הוא נסמך לסופה של כל מחרוזת ואף חותם את הפיוט – ראו על כך להלן); 'וְהַנֵּרוֹת / בִּמְנוֹרוֹת / בְּנֵי אַהֲרֹן יַבְעִירוּ'.

לא ייפלא אפוא כי הפיוט שימש במנהגות אירופיים (אשכנז, רומניא) בתור מאורה לשבת חנוכה, שבה נקרא הפרק הנזכר מספר זכריה במסגרת ההפטרה. אומנם, מלבד הזיקה האמיצה לנבואת המנורה של זכריה, והמקום המרכזי הניתן מתוך כך למנורה ולנרות בתיאורי המקדש, אין ראיה מפורשת בגוף הפיוט להיותו מיועד מתחילה לשבת חנוכה דווקא; יש לציין כי מתוך נבואת זכריה לקוחה גם ההפטרה לשבת פרשת בהעלותך בעדות השונות, ופיוטנו עשוי היה להתאים מאוד להיאמר בשבת זו.

מבחינת התבנית, לפנינו שיר מעין אזורי, שקול במשקל ההברתי-דקדוקי ומגוון למדי בחריזתו. כל מחרוזת ממחרוזותיו מכילה שלושה חרוזים: שניים מהם מתחלפים ממחרוזת למחרוזת ואחד קבוע לאורך כל השיר, הוא החרוז המעין אזורי שבו נחתמות המחרוזות כולן. המחרוזות, הארוכות יחסית, אינן שוות במדוקדק בהיקפן: בכל מחרוזת כלולים בין חמישה לשמונה טורים. כל טור כזה נחלק לשלוש צלעיות: שתי הראשונות קצרות, בנות שלוש הברות כל אחת, ושתיהן נחרזות בחרוז המתחלף הראשון (א); השלישית ארוכה, בת שש הברות, והיא נחרזת בחרוז המתחלף השני (ב). אבל בטור האחרון בכל מחרוזת נחתמת הצלעית השלישית שבסופו  בחרוז המעין אזורי, הקבוע לאורך כל הפיוט (ג, והוא החרוז '–רוּ'):

 

– א / – א / –– ב

– א / – א / –– ב

(...)

– א / – א / –– ג

 

 כנהוג, נבדלת מחרוזת הפתיחה, הקצרה יחסית, מן המחרוזות הסדירות: בעיצובה בכלל (היא  כוללת בראשי טוריה שלה את חתימת השם 'שלמה' במלואה, נוסף להופעתו בראשי הטורים הפותחים את כלל ארבע מחרוזות הפיוט) ובחריזתה בפרט. בה יש שני חרוזים בלבד: חרוז מתחלף בסופי הצלעיות הקצרות והחרוז המעין אזורי שבו נחתמים הטורים כולם; אחרון טוריה אינו נבדל אפוא בחריזתו מקודמיו:

 

– א / – א / –– ג

– א / – א / –– ג

(...)

– א / – א / –– ג

 

הטור האחרון שבמחרוזת זו ('הֵן בְּמַחֲנֶה / אֶל מוּל פְּנֵי / הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ') שימש כרפרין, פזמון חוזר, לאורך הפיוט כולו, כשהוא נחרז בטורהּ האחרון של כל מחרוזת (ג-ג), וכך מחלץ אותו מבידודו הצלילי. מתוך כך גם נחתם השיר כולו בלשון 'אור', כנהוג בפיוטי המאורה: מעין לשונה של ברכת 'יוצר המאורות' שבה הם נקשרים.

 



[1] ש. 1960 באוצר השירה והפיוט לדווידזון; נדפס אצל: דב ירדן, שירי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול, ירושלים תש"ם, ב, עמ' 482 – 484.