דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שלום עליכם - עיון בפיוט

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

בזמר זה מברכים בני המשפחה את המלאכים עם כניסת המתפללים אל הבית, והוא מממש את הקשר בין השבת לבין הבית במובנו הרחב. קשר זה מתקיים הן במישור הצורני של הזמר, הן בתוכן העולה מההקשר הטקסטואלי שמתוכו צמח - האגדות שבמסכת שבת קיט ע"ב, אודות המלאכים המלווים את האדם במעבר המרחבי והזמני הזה. באחת האגדות מתקיים מעין מבחן שבו מתמקדים המלאכים בשלושה פריטים - הנר, השולחן והמטה, המייצגים את האשה או את הזוגיות. גון המבחן המלווה את השבים לביתם מבית הכנסת מיוצג בעיקר באמצעות דמותו של מלאך רע, המצפה לשעת המעידה של המשפחה או האשה, ואולם האלמנט המאיים שבנוכחות המלאך הרע ושבסיטואציה המבחנית אינו מודגש וחשוף, שכן השיר

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

זמר זה, שבו מברכים בני המשפחה את המלאכים עם כניסת המתפללים אל הבית, מממש בעיני את הקשר בין השבת לבין הבית במובנו הרחב.

קשר זה מתקיים הן במישור הצורני של הזמר, הן בתוכן העולה מההקשר הטקסטואלי שמתוכו צמח –

ואפתח בצורתו של השיר: שיר פשוט וקצר זה מכיל חזרות רבות, ומופיעים בו שני עיצורים בשכיחות גבוהה:  העיצור השפתי מ', והעיצור השוטף והמתגלגל – ל': – שלום עליכם מלאכי, ממלך מלכי המלכים.

הדחיסות המצלולית הזאת מעניקה לשיר שטף וזרימה – ה-ל', המשולבים בהמהום ראשוני – ה-מ'. העיצור M הוא העיצור הראשון שמשמיע התינוק, ועל כן הוא מופיע בשפות רבות כחלק מהמלה המייצגת את האם. החזרתיות והמצלול הזה יוצרים ברגע קריטי זה של פתח הסעודה הראשונה של השבת, של 'העברת' השבת מבית הכנסת אל הבית, אוירה של המהום ועמעום ההבחנות, של שביתה מההגדרות וכמעט גם מן המלים, ופנייה אל עולם ראשוני יותר. מעולמו המילולי של בית הכנסת וסידור התפילה, עולם המושתת על גרעינה של עדה – תפילה בציבור, אל רשות היחיד הביתית, על יחסי הגומלין הראשוניים השוררים בתוכה.

 

ההקשר התוכני שעל רקעו צמח הזמר הוא הגמרא במסכת שבת, שבה נאמר: 

תניא רבי יוסי בר יהודה אומר:

שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו

אחד טוב ואחד רע.

וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת

מלאך טוב אומר:

יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך,

ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו.

ואם לאו –

מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך,

ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.[1]

המלאכים הללו, המיוחדים ללווית האדם בזמן המעבר המסוים הזה ובמעבר המרחבי המסוים הזה – בין בית כנסת לבין הבית בליל שבת – הם מלאכים בוחנים. לצמד זה תפקידים קבועים מראש – סנגור וקטגור.

 

מלאכים אלו ממקדים את מבחנם בשלושה פריטים - הנר, השולחן והמטה. מה מייצג משולש זה?

אזכיר כאן שני הקשרים אחרים שמהם עולה משולש דומה:

על הפסוק

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ

וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה

וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה

וַיֶּאֱהָבֶהָ

וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ.[2]

אומר מדרש בראשית רבה:

כל ימים שהיתה שרה קיימת - היה ענן קשור על פתח אהלה,

כיון שמתה - פסק אותו ענן,

וכיון שבאת רבקה - חזר אותו ענן.[3]

...וכל ימים שהיתה שרה קיימת - היה ברכה משולחת בעיסה,

וכיון שמתה שרה - פסקה אותה הברכה,

כיון שבאת רבקה – חזרה.

כל ימים שהיתה שרה קיימת - היה נר דולק מלילי שבת ועד לילי שבת,

וכיון שמתה - פסק אותו הנר,

וכיון שבאת רבקה – חזר.[4]

שלושה יסודות פסקו עם מות אמו של יצחק ונלוו אל רבקה עם היכנסה אל האוהל: הענן, הברכה המשולחת בעיסה והנר הדולק. יסודות אלו כולם הם סמלים נשיים:

הענן החופף על פתח האוהל מייצג את יחסי האישות, שהצניעות והכבוד שבהסתרה נאים להם;

הברכה המשולחת בעיסה קשורה מצד אחד לפוריות האשה – העיסה התופחת עשויה לסמל את בטנה של האשה ההרה, ומצד שני לתפקיד ההזנה של האם;

הנר הדלוק מלילי שבת ועד לילי שבת מייצג את השלום הטמון בבית והמאיר מתוכו, שהאשה נושאת, לפי המדרש הזה, באחריות לקיימו.

שלושה מרכיבים אלו מופיעים גם במשנה המופיעה בפרק 'במה מדליקין' מתוך מסכת שבת, והנאמרת לפי מנהגים אחדים בין תפילת קבלת שבת לבין תפילת ערבית בליל שבת:

עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בִּשְׁעַת לֵדָתָן, עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.[5]

עת הלידה היא נקודת מבחן נשית קשה. האשה היושבת על המשבר נדונה, לפי המשנה, על מה שנתפס כמרכז תפקודיה כנשים. ומרכז זה כולל את שלוש המצוות המאפיינות אותה כאשה. אף כאן חוזר אותו משולש: הענן הקשור באוהלן של האמהות, מסמל את הקפדתן בהלכות הנדה ואת טהרת חיי האישות הנוצרת מהקפדה זו; הברכה המשולחת בעיסה עשויה להיקשר בקיום המצווה של הפרשת חלה הנתפסת כאן כתפקיד נשי והנר הדלוק הוא תוצאת מעשה ההדלקה המוטל, לפי משנה זו, על האשה מדי כניסת שבת.

אם נשוב אפוא אל נקודת המוצא – האגדה על מלאכי השרת – כשאנו טעונים במקורות אלו, יסתבר כי המלאכים המלווים את האדם מבית כנסת אל ביתו באים לבחון את ביתו, זו אשתו, ואת יחסי הזוגיות המתקיימים בבית, המתגלמים בנר הדולק, בשולחן הערוך (העיסה) ובמיטה המוצעת (הלכות נידה).

 

בסקירה קצרה זו ראינו כיצד אופיו הצורני של הזמר הפשוט המהמהם ומרובה החזרות הזה משתלב באופי הביתי שמיוצג באגדת המוצא התלמודית שמתוכה נוצר השיר.

עם זאת חשוב להזכיר כי אגדה זו נושאת גוון של מבחן. את השבים לביתם מבית הכנסת מלווה גם דמותו של מלאך רע, המצפה לשעת המעידה של המשפחה או האשה. אף שהזמר מתייחס אל שני מלאכים, שניתן להתחקות אחר זהותם המקורית – אין הוא מעמיד את האלמנט המאיים שבנוכחות המלאך הרע ושבסיטואציה המבחנית באופן חשוף. המלאכים הם מלאכי שרת, מלאכי שלום, והם באים לברך את יושבי הבית. 

 

הפיוט וההקשר התלמודי

מן העיון באגדה המסוימת אודות שני המלאכים, שהולידה את הפיוט 'שלום עליכם' נעבור לבחון את ההקשר התלמודי האופף אגדה זו. בפיוט פונה השר אל בני לוויתו. מוטיב הליווי וההצטרפות הוא מוטיב מרכזי בכל ההקשר התלמודי שבו נטועה האגדה.

אבקש בזה לעיין בהקשר התלמודי ולבחון את המוטיב הזה. לאחר מכן ייבחן הקשר בין מוטיב הליווי והשיתוף לבין נסיבות השירה של הזמר – הכניסה אל הבית מבית הכנסת בליל השבת. לאחר עיון מפורט במימרות התלמודיות תהיה הקריאה החוזרת בזמר הפשוט הזה רוויה במטענים  נוספים.

 

האגדה מופיעה בתוך רצף של אגדות ומימרות במסכת שבת בתלמוד הבבלי. לנוחות הקוראים, התרגום לעברית מופיע בסוגריים רבועים, ופיסוקו נעשה על דעת הכותבת:

 

ר' זירא מהדר אזוזי זוזי דרבנן אמר ליה במטותא מינייכו לא תחללוניה.

[ר' זירא היה מחזר אחרי זוגות זוגות של חכמים. אמר להם: בבקשה מכם, אל תחללוה.]

 

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] רבי יהושע בן לוי:

אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר 'ויכולו',

דאמר רב המנונא:

כל המתפלל בערב שבת ואומר 'ויכולו' - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית,

שנאמר 'ויכולו' - אל תקרי 'ויכולו', אלא 'ויכלו'.[6]

אמר רבי אלעזר:

מניין שהדיבור כמעשה?

שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו".

 

אמר רב חסדא אמר מר עוקבא:

כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו –

שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו

ואומרים לו: "וסר עונך וחטאתך תכופר".

 

תניא רבי יוסי בר יהודה אומר:

שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו

אחד טוב ואחד רע.

וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת

מלאך טוב אומר:

יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך,

ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו.

ואם לאו –

מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך,

ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו.[7]

 

רצף תלמודי זה מורכב מארבע יחידות:

אגדת חכמים אודות ר' זירא;

מימרה הלכתית המתייחסת לערב שבת, הקשורה לרעיון השותפות במעשה בראשית;

ג. ו-ד.   שתי אגדות אודות תפקידיהם השונים של המלאכים בערב שבת.

 

מעבר לכך שכל הרצף הזה, המופיע במסכת שבת, עוסק בשבת, וששלוש מתוך ארבע היחידות שבו מתייחסות באופן ממוקד לערב שבת, אבקש להראות את השתרשרותו של עניין תוכני נוסף ברצף הזה, באמצעות קריאה דייקנית בכל אחת מן היחידות.

האגדה המיניאטורית הפותחת את הרצף מתמיהה: מדוע נוזף ר' זירא דווקא בזוגות של חכמים שלא לחלל את השבת?

על שאלה זו משיב רש"י בפירושו למלים אלו:

כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה מחזר אחריהם,

ואומר להם במטותא מנכון [בבקשה מכם] לכו והתעסקו בעונג שבת, ולא תחללוניה [ולא תחללוה] לבטל תענוגים.

מהו חילול השבת של תלמידי חכמים?

תלמידי החכמים היו הולכים זוגות זוגות, כלומר בחברותות, וממשיכים לעסוק באותו עניין שבו עסקו בימות החול. לפי הבנתו של רש"י, היה בכך משום חילול שבת. אין מדובר כאן בחילול שבת 'הלכתי', הפרת הלכותיה של שבת. בכגון דא כנראה לא היה ר' זירא חושד דווקא בחכמים. ואולם, לפי התפיסה הנועזת שמגלם רש"י, עבור אלו שמלאכתם כל השבוע בלימוד התורה בחברותא, ניתנה שבת כדי לשבות ממלאכה זו ולהתענג. הוא מצפה מהם לנטוש את בני הזוג שלהם ללימוד ולפנות אל זוגיות אחרת. את העונג שאליו אולי התמכרו של העיסוק בתורה, שהיא אילת אהבים ויעלת חן, עליהם להמיר בשבת באהבה בתענוגים שונים.

מהו העונג שאותו מעדיף ר' זירא בשבת על פני תלמוד תורה?

שתי אפשרויות בדבר:

עונג הגוף –

תענוגי בשר ודגים וכל מטעמים: האכילה והשתיה ותשמיש המיטה שבהם מתענגת השבת. לפי אפשרות זו מפנה אותם ר' זירא מתענוגי הרוח והשכל אל תענוגי הגוף, ומהזוגיות עם החברותא אל אהבת איש ואשה.

העונג על ה' –

ר' צדוק הכהן מלובלין מציע כי חטאם של זוגות תלמידי החכמים אינו בהיותם שרויים בעולמות רוח. להיפך – בהמשיכם את הדיבור בתורה בחברותות, הם ממשיכים לעסוק בצדדיה הלשוניים, האינטלקטואליים, ומשום כך – החיצוניים-יחסית של התורה.[8] לדידו, שבת ניתנה לתלמידי חכמים כדי שיפסיקו מן הדיבור בתורה ומן הפניה החוצה, אל בני אדם אחרים, הכרוכה בו, ומן הפשרה שבשימוש בשפה המתקשרת, אל קשב פנימי. רק בשתיקה מדיבורי התורה תוכל התורה לחלחל פנימה ולהתקדם לעבר גרעינה הפנימי של נפש הלומד. רק כך יוכל הלומד להתאחד עם נותנה של התורה. זהו העונג של תלמידי החכמים המתאפשר בשבת.

 

מעניין שהמשך הרצף התלמודי מפתח את שתי האפשרויות הללו:

מימרתו ההלכתית של רבא המחייב אפילו יחיד לומר בערב שבת את פרשת "ויכולו", המספרת על שביתת הקב"ה ממלאכתו בשבת הראשונה, לאחר בריאת העולם. כורכת בעקבותיה דיון תיאולוגי מעניין.

הקביעה ההלכתית נשענת על כך שאמירת פסוקים אלו הם מעשה שיש בו משום מתן עדות. עם כניסת השבת מעידים ישראל כי הקב"ה הוא בורא העולם, והוא ששבת ממלאכה ביום השביעי. ואולם לפי ההלכה נדרשים לפחות שני עדים כדי שעדותם תהיה תקפה. בכל זאת יחיד יכול להעיד את עדות 'ויכולו', משום שהוא נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית. כאן מדובר בתנועה דיאלקטית: לפי דברי רב המנונא, פעולת הדיבור שבאמירת 'ויכולו' אינה רק מעשה של עדות, כלומר דיבור המדווח אודות המציאות, אלא היא נתפסת גם כפעולת דיבור יוצרת. באמצעות מילות העדות פועל האדם להשלמת מלאכת בריאת העולם. אזכורו של ר' אליעזר שהדיבור כמעשה נכונה הן בהקשר המאמרות שבהם כונן הא-ל את העולם, הן בהקשר של דיבורו של האדם מדי שבת. האדם אינו רק אחד מן הברואים, בחינת 'ויכולו' השמים והארץ... והאדם, אלא הוא גם מן הבוראים, בחינת 'ויכלו' – אלקים והאדם שותפו.

 

לפי מימרות אלו, את השותפות בין זוגות החכמים המשוחחים בתורה, ממירה בשבת שותפותו של האדם עם הא-ל. דווקא ברגע השביתה ממלאכה מתקיימת פעילות משמעותית זו של האדם. כביכול בפיו נדברת עדות בלבד, אך בדיבור זה טמון כוח יוצר הרה עולם.

 

דמיון בולט לעין קיים בין שתי האגדות המסיימות את הרצף: שתיהן מדברות בזוגות מלאכים, ושתיהן כנראה מדברות על ההקשר של תפילת ליל שבת ואחריה.

 

אגדת המלאכים הראשונה נשזרת יפה מיד לאחר המימרות על "ויכולו", שכן מלאכים אלו מגיבים אל אמירת "ויכולו".

מיהם המלאכים הראשונים? אלו אינם כנראה מלאכי שבת מיוחדים, אלא הם "מלאכי השרת המלוין לו לאדם" בכל אשר יפנה, תמיד.[9] עם כניסת השבת וכלילת נפשו של המתפלל עם יתר מעידי 'ויכולו' מטהרים אותו מלאכים אלו. למרות הרוח החיובית העולה מהמימרה, מזכיר פסוק ישעיהו שבפיהם של המלאכים "וסר עונך וחטאתך תכופר" קיומו של עוון, שבו כנראה נזדהמה הנפש במהלך ימי החול.

 

לעומת מלאכים מטהרים אלו, מופיעים שני המלאכים שבדברי ר' יוסי בר יהודה, כמלאכים מיוחדים, בעלי פונקציות מסומנות מראש: אחד טוב ואחד רע. מרמז המזכיר עוון שכופר, כאן עולה גורם המבחן אל קדמת הבמה. בכניסה אל השבת יש משום מבחן קשה, מבחן הקשור במצב לימינלי, מצב מעבר בזמן ובמקום. שבת אינה רק הרפיה. בחדילה ממעש ומשליטה כרוך גם חוסר אונים מסוים. החרדה לנטוש את עולם המעשה ולהעביר את המבט אל ההוויה כשהיא לעצמה, מתוארת כאן כמבחן. המבט הצופה אל ההוויה הוא מבט שופט.

כאן, כפי שפותח למעלה, נבחן הקשרבין איש ואשתו. את שותפות החברותא המתקיימת בבית המדרש ממירה האהבה הביתית שבין איש ואשה, שהיא מוקד מרכזי במעבר אל השבת.

 

מכל הרצף הזה אומרת השבת ליווי וזוגיות: כך עולה מן הרצף הזה שבראשיתו מופיעים זוגות זוגות (פעמיים!) של תלמידי חכמים ובסופו שני זוגות של מלאכים. המלאכים הם בני לוויה לאדם, והאדם – שותף לאלקים. אף שותפות בזמן מופיעה כאן, שכן איחוליהם המסיימים של המלאכים הם "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך", כלומר אופי השבת הבאה יילווה אל אופיה של השבת הנוכחית", ואף במענה 'אמן' מפיו של המלאך השני, בעל כורחו, חוזר מוטיב זה של שותפות והצטרפות.

מוטיב זה הוא גם המוטיב המרכזי של הזמר 'שלום עליכם'. בצורתו של הזמר הוא משתקף בחזרות הרבות שבין בתיו ושבתוכם ובמצלול. ובתוכנו - המלאכים באים ממלך מלכי המלכים, שם הם מהווים הפמליא המלווה את הא-ל וכשליחיו, ועתה הם בני לוויתם של מקבלי השבת בביתם. השרים את הזמר מבקשים מהמלאכים שפע טוב על ביתם, וכך – דרך בני הלוויה המלאכיים – ילֻוו אף הם בברכה המגוננת.

ההזדקקות לבני לוויה נובעת מהלימינליות שבמעמד ומחששות הנלווים אל מעבר זה. במובן זה דומה המעבר אל השבת, מעבר שהוא חיובי ביסודו, אך נכרכות בו תחושות מבחן מעוררות חרדה, אל המעבר מתקופת הרווקות אל הנישואין. כניסת השבת מתחוללת ברשות הרבים של הזמן הקוסמי, והיא חוזרת ונשנית באופן מחזורי. לעומתה, מתרחש המעבר אל הזוגיות בזירה האישית, כחלק מסיפורו של הפרט, ולרוב – באופן חד-פעמי. אף במעבר זה נתלות תקוות חיוביות של בנין, ואף אותו מלווים חששות. ביום החתונה נוהגים ששושבינים מלווים את החתן ואת הכלה ובעדות שונות הם נזהרים שלא ללכת לבד, וביותר – בהליכתם אל החופה, הם מלווים בהוריהם. עם הצעידה אל מוקדה של השבת – השבת שבבית, ועם הצעידה אל הקמת הבית, נדרש ליווי. הליווי אף בשעות שמחה אלו מהווה הגנה מן הפחדים הכרוכים בהתערטלות מהזהות הקודמת, קודם שמתלבשים בזהות החדשה.


 [1]  בבלי, שבת קיט ע"ב.

[2]  בראשית כד, סז.

[3] כאן דולג המשפט: "כל ימים שהיתה שרה קיימת - היו דלתות פתוחות לרווחה, וכיון שמתה שרה - פסקה אותה הרוחה, וכיון שבאת רבקה - חזרה אותה הרוחה." משפט זה מייחס את מידת הכנסת האורחים לשרה ולרבקה. אך אין מידה זו ייחודית לנשים הללו, והיא מופיעה באותו ציור של דלתות האוהל הפתוחות לרווחה גם לגבי אברהם. (ר' בראשית רבה מח, ח; שם, ט; אבות דרבי נתן, נוסחא א, פרק ז).

[4]  בראשית רבה ס, טז.

 [5] משנה מסכת שבת ב, ו.

[6]  המלה 'ויכֻלו' מופיעה בכתיב חסר. בכך יכול הדרשן לדרוש בה כאילו היא מנוקדת 'ויכַלו' – בצורה האקטיבית. ואז הגורם המכלה אינו אלקים בלבד. שותף לו האדם.

 [7]  בבלי, שבת קיט ע"א-ע"ב.

[8]  ר' למשל ר' צדוק הכהן מלובלין, עמלה של תורה [ב].

[9]  ר' למשל ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב יד ע"ב; בבלי ברכות ס ע"ב. ור' דיונו של א"א אורבך, חז"ל פרקי אמונות ודעות, עמ' 138-139.