דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שיר המעלות בשוב ה' - עיון בפיוט

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

במאות השנים האחרונות נוהגים יהודי אשכנז לשיר את מזמור תהלים קכו, 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון', בכל סעודות השבת, לפני ברכת המזון. בקרב רבים מיהודי גרמניה מקובל עד ימינו להוסיף לאחר המזמור לקט של ארבעה פסוקים אחרים מתהלים. במבט ראשון עשויה תוספת זו להתמיה, שכן קשה לזהות קשר ברור בינה ובין המזמור אליו היא נספחת, מה גם שבניגוד אליו אין מקורה במזמור אחד, אלא בשלושה מזמורים שונים; המאמר שלהלן מבקש להציע התבוננות אחרת בתוספת זו, ומתוך בחינה מדוקדקת של מבנה הפסוקים ואריגתם יחד, הוא מתחקה אחר הגיונו הפנימי האפשרי של המנהג האמור.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

מזמור תהלים קכו – "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" – נכנס בימינו לסדר התפילה של יום העצמאות, וקהילות רבות נוהגות לשיר אותו במועד זה במנגינת 'התקוה'. זיווגו של המזמור ליום העצמאות מסתבר מאוד מתוכנו, המדבר בגאולת ישראל וירושלים,[1] ומתאר את תחושת השמחה וההפתעה שנפלה, או שעתידה ליפול, בחלקם של הנגאלים. מסיבה זו בדיוק נהגו קהילות אשכנז במאות השנים האחרונות לשיר את המזמור מדי סעודת שבת, לפני ברכת המזון – כפי שעולה מדברי ר' ישעיה הלוי הורוויץ (המאות ה- 16-17), בעל ספר 'שני לוחות הברית' (המכונה על פי ראשי תיבותיו: השל"ה), המצוטטים על ידי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (ה'חפץ חיים', המאות ה- 19-20), בחיבורו 'משנה ברורה': "כתב של"ה שבכל סעודה יאמר 'על נהרות בבל' (תהלים קלז), ובשבת וכן בימים שאין אומרים בהם תחנון יאמר 'שיר המעלות בשוב ד'' וגו' (תהלים קכו). והעיקר שידע מה קאמר [=שיבין האדם מה הוא אומר] ואחר כונת הלב הן הדברים" (שם, סעיף קטן יא).[2]

שני מזמורי התהלים הנזכרים בדברי השל"ה משקפים עמדות נפשיות הפוכות ביחס לחורבן, עליו, כדברי ר' יוסף קארו, בעל ה'שולחן ערוך' "ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג"[3] (אורח חיים, סימן א, סעיף ג),: 'על נהרות בבל' (תהלים קלז) הוא שיר גלות מובהק, מלא יגון – "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן, עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ; כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן – אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?" – ולעומתו, 'שיר המעלות בשוב ה'' הוא כאמור שיר גאולה, פדות ותקווה. משום כך נבחר הראשון לימות החול, בהם הדאגה רווחת ומותרת, והשני לשבתות וימים טובים, האסורים בצער.[4]

יהודי גרמניה נוהגים להוסיף על אמירת מזמור 'שיר המעלות' פסוקים נוספים, המושרים באותה מנגינה, כדלהלן:[5]

מנהג רוב קהילות אשכנז

תהלים קכו

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים

אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה

אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה

הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים

שׁוּבָה ה' אֶת שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב

הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ

הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו

 

התוספת במנהג יהודי גרמניה

תהלים קמה, כא            תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד

תהלים קטו, יח            וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ

תהלים קו, א-ב            (הַלְלוּיָהּ) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

            מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ

 

במבט ראשון עשוי מנהגם של בני גרמניה להתמיה, וזאת משני טעמים לפחות: ראשית, אם אמירת 'שיר המעלות' נועדה להזכיר לסועדים את החורבן – גם אם אמנם מתוך תחושת גאולה אופטימית – מה עניינם של הפסוקים הנוספים, העוסקים בשבח האל ותהלתו? שנית, בעוד 'שיר המעלות' כשלעצמו נראה כיחידה ספרותית אורגנית ושלמה – שלמות התורמת ודאי ליופיו הרב – התוספת עליו נראית לכאורה כגיבוב מקרי של פסוקים משלושה מקורות שונים.

את דברינו להלן נייחד להצעת מבט שני על תוספת זו; לא נעסוק בתולדותיה ובנסיבות התהוותה, כי אם בהיבטים הספרותיים-מבניים שלה.

תחילה יש להודות, שאכן אין תוספת זו מסייעת להנכחתו של זכר החורבן; אך אפשר שדווקא משום כך צורפה לכאן – שכן מזמור 'שיר המעלות' כשלעצמו מנותק בהקשרו מברכת המזון, וחסר תוכן של ברכה. על רקע זה, יתכן שאמירת התוספת – ובתוכה ההכרזה: "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ" – נועדה לתווך ולגשר בין מזמור קכו לברכת המזון.

מלבד זאת, עיון מעמיק יותר בעיצובה של התוספת מאפשר להתחקות אחר הגיונה הפנימי. מה שנראה היה כצירוף של שלושה מקורות שונים ונפרדים, מורכב, לאמיתו של דבר, רק משני מקורות; שכן שני הפסוקים הראשונים – "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (תהלים קמה, כא) ו"וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ" (תהלים קטו, יח) – הלקוחים אמנם כל אחד ממזמור אחר, מוכרים בצורתם זו מן התפילה של כל יום: אין זו אלא חתימת 'אשרי' – מזמור תהלים קמה – הנאמר פעמיים בתפילת שחרית, ופעם אחת בתפילת מנחה. חתימה זו מורכבת מן הפסוק האחרון המקורי של המזמור ("תְּהִלַּת..."), בצירוף פסוק ממקום אחר ("וַאֲנַחְנוּ...") – צירוף קדום למדי, שנועד לשרשר את אמירת 'אשרי' למזמורי התהלים הבאים אחריה בחטיבת 'פסוקי דזמרא' שבתפילת שחרית: כדי לסיים גם את 'אשרי' במילים "הַלְלוּ יָהּ", המסיימות את כל המזמורים הנאמרים לאחריה (תהלים קמו-קנ), נוצרה סיומת זו באופן מלאכותי – או בלשון המקורות ההלכתיים: "לשלשולי הללויה בתר הללויה"[=לקשר, לשרשר הללויה אחר הללויה].[6]

לאחר שהסברנו את חציה הראשון של התוספת ל'שיר המעלות' במנהג יהודי גרמניה על רקע סיומו של 'אשרי', נוכל אולי לנסות ולהסביר גם את חציה השני של התוספת. חלק זה כולל את שני הפסוקים הראשונים במזמור תהלים קו, תוך השמטת המילה "הַלְלוּיָהּ" המופיעה בתחילתם (מילה זו בדיוק מופיעה כזכור בסיום חציה הראשון של התוספת, והשמטתה כאן נועדה כנראה למנוע את הרצף "הַלְלוּ יָהּ"-"הַלְלוּיָהּ"): "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה' יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ". והנה, מניתוח לשון הפסוקים נראה כי לא לחינם נבחרו לחתימת התוספת; הסיומת "יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ" מתבררת פתאום כעומדת בסימטריה עם הפסוקים שלפניה, או לידר דיוק כ'חתימה מעין הפתיחה': "תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי... יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ". שמא אין זה מקרי שאותה סימטריה, באותה מילה, מתקיימת גם ב'אשרי' (תהלים קמה), הנפתח ב"תְּהִלָּה לְדָוִד אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרֲכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד" (א) ומסתיים ב"תְּהִלַּת ה' יְדַבֶּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (כא). תשומת הלב למבנה זה אינה נחלתם של קוראים מודרניים בלבד; על ייחודו של המבנה הספרותי של 'אשרי', ועל איכותה האסתטית של ה'חתימה מעין הפתיחה' במזמורי תהלים בכלל, העירו כבר בעלי התוספות על סוגיית הגמרא במסכת ברכות (י ע"א); הגמרא שם קובעת, כי "כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה ב'אשרי' וסיים בה ב'אשרי'; פתח ב'אשרי', דכתיב [=שכתוב]: 'אשרי האיש' (תהלים א, א), וסיים ב'אשרי', דכתיב: 'אשרי כל חוסי בו' (תהלים ב, יב)" [=חז"ל ראו את שני פרקי הפתיחה של תהלים כמזמור אחד]. על כך שואלים בעלי התוספות (ד"ה 'כל פרשה'): "ואם תאמר, מאי 'כל הפרשיות'? והא לא אשכחן [=והרי לא מצאנו] שום פרשה אחרת שמתחלת באשרי ומסיימת באשרי, אלא היא!". בעלי התוספות מצביעים על קושי ממשי ביותר: פרט למזמור א-ב בתהלים, לא מצאנו ולוּ מזמור אחד הפותח ומסיים ב'אשרי'; לכן הם מציעים את התירוץ הבא, הרלוונטי מאוד לענייננו: "ויש לומר דלאו דוקא פתח ב'אשרי' וסיים ב'אשרי'" – כלומר, הגמרא אינה מתכוונת לפתיחה וסיום במילה 'אשרי' דווקא – "אלא חתימה מעין פתיחה, כמו 'תהלה' שפתח ב'תהלה לדוד' וסיים ב'תהלה' – 'תהלת ה' ידבר פי', וכן הרבה פרשיות שמתחילות בהללויה ומסיימות בהללויה".

בעלי התוספות מתייחסים כמובן לאמירת 'אשרי' ולא ללקט הפסוקים המעסיק אותנו במנהג המאוחר הרבה יותר של שירת 'שיר המעלות' בקרב יהודי גרמניה, אך דומה שדבריהם יפים גם לכאן; ומכל מקום נמצאנו למדים כי מנהג תוספת הפסוקים לאחר 'שיר המעלות', הגם שאינו מזכיר את החורבן, ערך יש לו בפני עצמו. תבניתו כתבנית 'אשרי יושבי ביתך', ועניינו, ככל הנראה – מלבד השבח וההלל שהוא נושא לקדוש ברוך הוא באינטנסיביות מרובה – סלילת הדרך מ'שיר המעלות' לברכת המזון: "וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם – הַלְלוּ יָהּ".



[1]  המונח "שיבת ציון" הוא כנראה דו-משמעי בהקשר זה: שיבת עם ישראל לציון, והשבת ציון (ירושלים) לקדמותה. וראו פירוש 'עולם התנ"ך' על אתר.

[2]  ה'משנה ברורה' מתבסס בזה על דברי ה'מגן אברהם' (ר' אברהם הלוי גומבינר, המאה ה-17), שם, סעיף קטן ה'.

[3]  קביעה זו מקורה בדברי הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל, המאות ה- 13-14) – בחידושיו למסכת ברכות, ג ע"א, אות ה.

[4]  אמנם ממקורות שונים עולה גם נימוק אחר לאמירת מזמורים אלה, לפיו יש בה כדי לצאת ידי חובת אמירת דברי תורה בסעודה – ראו למשל סידור 'עבודת ישראל' לר' יצחק בן אריה יוסף דוב (רעדעלהיים, תרכ"ח; הדפסה שניה: תרצ"ז) עמ' 554.

[5]  על הלחנים השונים ל'שיר המעלות' במנהג יהודי גרמניה ראו מאמרו של אורי (אוריאל) אהרן, 'נעימות ל'שיר המעלות' (תהלים קכו) בקרב יוצאי פרנקפורט שעל נהר מיין', דוכן, טז (תשסו), עמ' 296-307.

[6]  הרכבת חתימת 'אשרי' מתועדת כבר במחזור ויטרי (מחזור צרפתי מן המאה ה-12), ונדונה בכתביהם של כמה מן הפוסקים שאימצו אותה או שהסתייגו ממנה – ראו למשל ספר האשכול לר' אברהם בן ר' יצחק מפרובאנס (המאות ה-11-12), הלכות פסוקי דזמרא, ו ע"א: "ואני הכותב שמעתי מן הרב ר' יצחק בן מרון לוי ז"ל שלכך מוסיפין זה הפסוק, מפני שאמרו: כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. לכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אנו אומרים ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם כלומר שנזכה לאומרו לעולם הבא"; וראו גם טור, אורח חיים, סימן נא; בית יוסף, שם; שו"ת מהרש"ל, סימן סד. כן ראו אצל יצחק משה אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורית (תורגם על פי המהדורה הגרמנית השלישית על ידי יהושע עמיר, ערך והשלים: יוסף היינמן), תל אביב תשל"ב, עמ' 67.