דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שושנת יעקב - מדרש פיוט אישי

יהושע וידר

16/11/2015

תקציר המאמר

הרב יהושע וידר עומד על הפער שבין מלותיו המקוריות של הפיוט לבין הנוסח הנלמד בגן הילדים ומאיר את דמותו של חרבונה, שאזכורו חותם את הפיוט.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מילים, לחן וביצוע

 

הפיוט "אשר הניא" הנאמר לאחר קריאת המגילה בליל-פורים בעדות אשכנז מוכר בציבור הרחב בעיקר בשל שורות הסיום שלו "שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה / בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי" וכו', שורות שרק הן חוזרות ונאמרות גם למחרת, לאחר סיום קריאת המגילה בבוקרו של יום הפורים.

 

הסיבה לכך ששורות אלו הינן כה  מוכרות אינה העובדה שהן נאמרות פעמיים ולא רק פעם אחת ביום הפורים, אלא בעיקר בזכות הלחן הפופולרי מאד שהולחן להן, לחן המוכר לכל בוגר גן בישראל. כמעט כל אדם יכול לשחזר לחן זה, אולם עיון במילותיו המקוריות של הפיוט חושף פער מהותי בינן לבין המילים שהותאמו ללחן, פער שאיננו מקרי, ושגילויו בעת התפילה הדהים אותי בזמנו, כילד.

מתוך סידור מנהג אשכנז, גרמניה, 1300, באדיבות אוסף משפחת גרוס

 

פער זה מתחיל בשורה הבאה. בפיוט המקורי נאמר: "תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח / וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" ואילו הגננות שרות "תְּשׁוּעָתָם הָיְתָה לָנֶצַח". את מי זורק "נוסח הגננות" מן הפיוט? את הקב"ה. אין כאן עוד פניה בגוף שני אל הקב"ה, שהוא תשועתם ותקוותם של ישראל, אלא שבח לתשועה עצמה, שהיתה ( מֵעצמה?) לָנצח. בעקבות זאת הושמטה לגמרי מהנוסח ה"מתוקן" השורה הבאה, המהווה המשך ישיר לקודמתה: הסיבה הפנימית לכך שהקב"ה היה לנו לישועה היא כדי "לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ / וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ". כלומר, כדי לגלות לכל באי עולם שהבטחון בחסדי ד' הוא מקור הישועה, זאת בהנגדה להמן אשר:

גָּאָה בְּעָשְׁרוֹ וְכָרָה לוֹ בּוֹר    וּגְדֻלָּתוֹ יָקְשָׁה לּוֹ לָכֶד

דִּמָּה בְנַפְשׁוֹ לִלְכֹּד – וְנִלְכַּד            בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד – וְנִשְׁמַד מְהֵרָה (תחילת הפיוט)

 

משלוש השורות הבא הותיר "נוסח הגננות" רק את הברכה למרדכי, אולם הגירסה המלאה היא:

אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵשׁ לְאַבְּדִי            בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי

אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי            בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי

אֲרוּרִים כָּל הָרְשָׁעִים            בְּרוּכִים כָּל הַצַּדִּיקִים

וְגַם חַרְבוֹנָה זָכוּר לַטּוֹב


מתוך מגילת אסתר, אוסטריה, 1825, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 

שלוש תקבולות מנוגדות נמצאות כאן, והסיום חריג. חריגה סגנונית זו משקפת חריגה שהיא גם תכנית: לאחר הברכות והקללות נוסף שבח למי שאינו צדיק גדול כנראה, וגם איננו רשע, כמובן. לכאורה מוזר הדבר – לאחר ביטויים כה רבי עוצמה מסתיים הפיוט דווקא באזכורה של דמות לא יהודית ושולית-יחסית זו? אלא שדווקא התערבותו של חרבונה לטובה ברגע המכריע היא שהביאה לציוויו של המלך לתלות את המן (אסתר ז, ט). הצדיקים נשארו בצדקותם לאורך כל מהלכה הפתלתל של עלילת המגילה וגם הרשעים נשארו ברִשעם עד סופם המר. במובן זה מרתקת במיוחד דווקא דמותו של מי שניתן לכנותו בלשון המשפט המודרני "האדם הסביר", או בכינוי השגור "האיש ברחוב". דווקא כשדעתו ההפכפכה מטיבעה מכירה בזדוניותו של המן ובצדקותו של מרדכי – מצטברת ה"מסה הקריטית" המטה גם את דעתו של המלך חלש-האופי ומאפשרת לו להיפרד סופית ממשנהו הרשע, ובזאת מסתיים הפיוט.

גם ה"שיר החדש" שיבטא את הגאולה האחרונה יוּשר דווקא כשיקויים בנו "הודיע ד' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו: זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל ראו כל אפסי ארץ את ישועת א-להינו". אני תפילה שהחזרת עטרת פיוט זה ליושנה, בהחזרת הקריאה בשם ד' שבו וההודיה לו על חסד ישועתו, תסייע גם היא לקירוב העת בה נזכה כולנו לשמוע שיר מופלא זה.


מגילת אסתר, צרפת, 1825, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 

הרב יהושע וידר הוא רב האולפנא לאמנויות בירושלים, מרצה בנושאי יהדות ויצירה במכללות אמונה ואורות