דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

שאו מנחה - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

המבנה, המשקל והחריזה בפיוט 'שאו מנחה'

לתקציר המלא

אל הפיוט: מלים, לחן וביצוע

ייעוד מקורי:          פיוט מסוג 'אופן' לשבת 'נחמו', השבת שלאחר תשעה באב (קרויה כך על שם הפסוק הפותח את ההפטרה, מ ישעיהו מ, א: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם"). 'אופן' הוא פיוט שנועד להטרים את פסוקי הקדושה הנאמרים בברכת 'יוצר אור' לפני קריאת שמע של שחרית; פסוקי הקדושה מיוחסים במקרא למלאכים, המכונים במקרא עצמו ובעקבותיו בברכה זו בשם 'אופנים' (ומכאן שם הסוג). ייעודו המקורי של הפיוט לשבת 'נחמו' דווקא מוכח מן העובדה שהפסוק החותם את הפטרת השבת משמש לו כפסוק מסגרת – ועל כך להלן.

סימן:                  פיוטנו מאורגן בצורה משוכללת ביותר. אותיות השם 'מנחם' עולות ממילות הפתיחה של הטור החותם כל מחרוזת: "מְרַנֲנֵי" – "נֶגְדּוֹ" – "חַשְׁמַלִּים" – "מְלִיצֵי"; כל שאר מילות הפתיחה של טורי הפיוט מרכיבות יחד ברצף שני פסוקים: הפסוק הראשון הוא זה החותם את הפטרת שבת 'נחמו', לה נועד פיוטנו (ישעיהו מ, כו): "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר"; הפסוק השני (שרק חלקו האחרון משוקע בפיוט), קשור בקשר הדוק לסוג הפיוט, שכן הוא ציטוט של דברי המלאכים המקדישים את האל (יחזקאל ג, יב): וַתִּשָּׂאֵנִי רוּחַ וָאֶשְׁמַע אַחֲרַי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ. פסוקים המתפקדים בצורה זו בפיוט מכונים 'פסוקי מסגרת' (מנהג רווח כשלעצמו כבר בפיוט הארץ-ישראלי הקדום), שכן הם מעניקים לטורי הפיוט מסגרת יסוד, ממש כשם שאקרוסטיכון שמי או אלפביתי עושים. כדי להבהיר את שיטת הארגון בפיוטנו, נבחן לדוגמא את שתי המחרוזות הראשונות – המלים המהוות חלק מפסוק המסגרת מודגשות באות עבה, והמלים המרכיבות יחד את אותיות שם הפייטן מסומנות בקו תחתון:

שְׂאוּ מִנְחָה     מְשֻׁבָּחָה       בְּיוֹם מְנוּחָה    הַתְשִׁירוּ

מָרוֹם דָּר       בְּעֹז נֶאְדָּר    בְּהוֹד וְהָדָר     הַכְשִׁירוּ

עֵינֵיכֶם          לְנֶגְדְּכֶם        עַפְעַפֵּיכֶם       הַיְשִׁירוּ

וּרְאוּ אוֹר       צַר וָאוֹר        מְאוֹרֵי אוֹר       תָּשִׁירוּ

מְרַנֲנֵי שְׁפַר    וְכוֹכְבֵי צְפַר     שִׁיר חָדָש       יָשִׁירוּ

וְהַחַיוֹת יְשׁוֹרֵרוּ וּכְרוּבִים יְפָאֵרוּ

מִי מָסַר        שְׁנֵים עָשָׂר     מַזָּלוֹת בָּרָקִיעַ

בָּרָא לְמוּל     בְּנֵי תָם וּמוּל   אֲשֶׁר בַּחֹשֶׁן הִשְׁקִיעַ

אֵלֶּה הֵם       חֲיָלֵיהֶם          מְשֻׁלָּשִׁים הִתְקִיעַ

הַמּוֹצִיא        גַלְגַּל חֲצִי        עֲלִיל וַחֲצִי מַשְׁקִיעַ

בְּמִסְפָּר כֵּן     אֵפוֹד תִּכֵּן       שְׁבָטִים חֲצָיִם הִבְקִיעַ

נֶגְדּוֹ לָכֵן       הֵם בְּתוֹכֵן       בַּגַּלְגַּל הֵאִירוּ

וְהַחַיוֹת יְשׁוֹרֵרוּ וּכְרוּבִים יְפָאֵרוּ

מבנה וחריזה:      שיר סטרופי [=שיר עשוי מחרוזות מחרוזות. סטרופה = מחרוזת] בתבנית מעין-אזור [=תבנית המשלבת בחריזתה מרכיב קבוע בסופי המחרוזות, יחד עם מרכיב משתנה בגוף המחרוזות. בפיוטנו עיצובה של תבנית זו מורכב עוד יותר, ועל כך להלן]. החריזה בפיוט ייחודית ומשוכללת ביותר: שתי הצלעות הקצרות הראשונות שבכל טור חורזות זו בזו; הצלע השלישית חורזת בצלעות השלישיות הנוספות שבכל אחד מטורי אותה מחרוזת; הצלע השלישית בטור החותם בכל מחרוזת – טור ה'אזור' – חורז בסיומת טור הרפרין [=הפזמון החוזר] שלאחריו (למעט המחרוזת הראשונה שבה נחתמים כל הטורים בחרוז ה'אזור' לשם 'תפארת הפתיחה'). בחריזתו ובמשקלו פיוטנו הוא העתק מדוייק של האופן הנודע של ר' שלמה אבן-גבירול – 'שנאנים שאננים', שחי בספרד כמה עשרות שנים בלבד לפני משוררנו האשכנזי (השפעה מהירה זו של דפוס פייטני ספרדי סבוך ומשוכלל על פיוט אשכנזי, היא תופעה הראויה לציון מיוחד).  פייטננו חרג מתבנית 'שנאנים שאננים' בשני עניינים עיקריים: א. בשימושו בפסוקי מסגרת (ראו לעיל), אלמנט קישוטי הנעדר מ'שנאנים שאננים'. ב. בחריזת המחרוזת הראשונה בלבד, העשויה כמעין טורים מרובעים [=טורים בני ארבע צלעות בחריזה מרובעת], ולא טורים בחריזה משולשת כב'שנאנים שאננים', ובהמשך פיוטו-שלו. סכמת החריזה בפיוט, לפיכך, כזו: אאאת-בבבת-גגגת-דדדת / ת // ההש-ווש-זזש-חחש-טטת / ת // ייר-ככר-ממר-ננר-ססת / ת // וכן הלאה.

משקל:                כאמור לעיל, גם במשקלו מהווה פיוטנו העתק מדויק של 'שנאנים שאננים' לרשב"ג: משקל הברתי-דקדוקי [=צורת משקל המבליעה שוואים-נעים וחטפים בתנועות הסמוכות להם, ואינה מונה אותם כהברה לעצמם; שיטה זו, בצד השיטה הכמותית, מאפיינת את שירת הקודש בספרד, ונוכחותה מורגשת גם במרכזי פיוט אחרים]. בכל טור 12 הברות, המחולקות בין שלוש צלעותיו באופן הבא: 3 – 3 – 6. בטורי הרפרין, לעומת זאת, 12 הברות (ולא 10 כב'שנאנים שאננים'), בחלוקה לשתי צלעות בלבד: 6 – 6 (ואף זאת שלא כמו 'שנאנים שאננים').