דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ר' שלמה אבן גבירול

אתר הפיוט

16/11/2015

תקציר המאמר

המאמר סוקר את חייו הטראגיים ואת יצירתו המפוארת של ר' שלמה אבן גבירול, מגדולי משוררי ספרד בימי הביניים. משורר זה בלט הן בתחום שירת החול הן בתחום הפיוט. בתחום השירה נודע יותר מכל בפיוט ההגותי שלו 'כתר מלכות'. שירתו משקפת חיי מכאוב, חולי, דחקות כלכלית ובדידות.
לצד שירתו הגדולה נודע אבן גבירול בספר הפילוסופי הניאו-אפלטוני שכתב – 'מקור חיים', שיוחס בטעות לערבי מוסלמי, עד שנחשפה זהות כותבו במאה הי"ט.

לתקציר המלא

ר' שלמה אבן גבירול חי ופעל באנדלוסיה שבספרד במאה ה-11. יצירתו ניכרה בעיקר בשני תחומים: פילוסופיה ושירה. הן בכתיבתו הפילוסופית הן בכתיבתו השירית ניכרים מקורות השפעה יהודיים ושאינם יהודיים: על שירתו השפיעו הן הפיוט העברי הקדום, והן השירה הערבית ושורשי הגותו יונקים מתורת הסוד היהודית הקדומה, ולצדה מתורת הסוד המוסלמית ומהפילוסופיה הניאו-אפלטונית.

 

רשב"ג היה מגדולי משוררי ספרד. הוא כתב אלפי שירים, וביניהם שירי חול ושירי קודש.

על ערך שירתו כתב יהודה אלחריזי:

 

וכל משוררי דורו היו לפניו ריק וסלף... הוא לבדו עלה במעלת השירה העליונה, והמליצה ילדתהו על ברכי התבונה... כי כל המשוררים אשר היו לפניו ושירם - לנגדו רוח ותוהו, ואחריו לא קם כמוהו. וכל הבאים אחריו למדו מטעמו, וקבלו רוח השיר מעמו... די למשוררים החזקים להבין שיריו העמוקים, כי מליצתו נשגבה מדעת כולנו. (תחכמוני, שער ג')

 

מעט ידוע על קורות חייו. מהפרטים הביוגראפיים שנמסרו מבני תקופתו, מהכתובות המופיעות באחדים משיריו ומתוכן השירים מצטיירת דמות טרגית. הוא נולד במאלאגה שבספרד ב- 1021/2, חי את רוב שנותיו בסרגוסה, ונפטר בוולנסיה בשנת 1053/8. בהיותו צעיר מת עליו אביו, ואת הייאוש שנפל עליו כאשר נתייתם ניתן לשמוע מתוך שבע הקינות שכתב עליו. שלמה אבן גבירול נותר ללא אב, ואף אחים לא היו לו. במהלך חייו חלה במחלת עור ממאירה, שכנראה באה לו מאביו, וגרמה לו עינויים רבים. לעיתים רותק למיטה, ונתייסר בנדודי שינה ובמכאובים. לצד הכאב והקושי שנבעו ממחלתו סבל רשב"ג גם מדוחק כלכלי. כמו משוררים רבים בני זמנו היה עני מרוד, והיה טרוד בצרכי מחייתו הבסיסית. בעקבות מות אביו נגזרו עליו שנים של נדודים וצפייה לחסדי נדיבים. יקותיאל הנדיב, שתמך בו, הוצא להורג, והוא חי בבדידות קשה. אופיו היהיר והמושחז ומצבו הכלכלי הנחות הביאו אותו לנחיתות חברתית, ואולם הכישורים יוצאי הדופן, שניחן בהם, הביאוהו להיות יוצר גדול.

רשב"ג כתב באינטנסיביות, אולי בשל פטירתו המוקדמת של אביו או בשל מחלתו שלו, למקרא אחדות משורות שירתו נראה כי לבו אמר לו כי חייו הקשים יהיו קצרים. בשירים אחדים מבקש הוא מהאל שיחון אותו בשנים ארוכות, על מנת שיספיק לעסוק במה שכל כך חפץ. על שלוש צרותיו – עוונו המוסרי, מחלתו ובדידותו הוא מקונן ואומר:

 

כְּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה            וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָׁה,

וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי            וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה.

שְׁלֹשָׁה אֻסְּפוּ עָלַי לְכַלּוֹת            שְׁאֵר גּוּפִי וְרוּחִי הָעֲנוּשָׁה...

...וְתִדְרֹשׁ לַעֲוֹנִי רַק, כְּאִלּוּ            לְךָ אֵין עַל בְּנֵי אָדָם דְּרִישָׁה (מתוך 'כאבי רב')

 

סבלו הגדול ותרעומתו של המשורר מתבטאת בשורה האחרונה, שבה הוא מתלונן כי הוא חש כאילו הקב"ה מתפנה מכל תביעותיו כלפי יתר בני האדם, ומתנכל לו לבדו...

אבן גבירול בז לערכי הזמן והעולם הזה. לאור התנסויותיו השליליות מאס בחיי חברה ובכבוד החולף שנוחלים מבשר ודם. הוא כתב כנגד בוגדנותם של בני אדם וגם כנגד פיתויי היצר ותאוות החומר. אפילו לתשוקה הטבעית להעמדת צאצאים לא התייחס באהדה. הוא העדיף את ההתמסרות ללימודי מטפיזיקה ואת העיסוק בחוויות רוחניות. כך כתב על חיי העולם הזה, שהיו בעיניו עלובים, ושבהם ראה מטרד בדרכו אל הנצח –

 

מַה תִּפְחֲדִי נַפְשִׁי וּמַה תָּגוּרִי?            שִׁכְנִי וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי...

אֵין לָךְ בְּקֶרֶב הָאֲדָמָה נַחֲלָה             עוּרִי לְבַקֵּשׁ אַחֲרִיתְךָ, עוּרִי. (מתוך 'מה תפחדי')

 

תחת נחלה בקרב האדמה חשק אבן גבירול בחכמה, שהעניקה טעם לחייו, ולה הקדיש את מיטב זמנו. עליה כתב:

 

אֵיךְ אֶעְזֹב חָכְמָה? – וְרוּחַ אֵל            כָּרַת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶיהָ!

אוֹ תַּעֲזֹב אוֹתִי? – וְהִיא כָאֵם            לִי, וַאֲנִי יֶלֶד זְקוּנֶיהָ...

...בָּהּ יַעֲלֹז לִבִּי וּבָהּ יִיטַב            כִּי טָהֲרוּ נַחְלֵי עֲדָנֶיהָ (מתוך 'החכמה האלוהית')

 

בשיר הבא משווה אבן גבירול את חולי האהבה ותאוות הבשרים של אחרים, לתאוות החכמה שלו:

הֵן מִדְּרֹשׁ חָכְמָה בְּשָׂרִי נֶאֱכַל            וּבְשַׂר אֲחֵרִים אַהֲבָה אוֹכֶלֶת (מתוך 'לו היתה נפשי')

 

למרות שדרישת החכמה מתוארת כאן באופן קשה, כמאכלת את בשרו של המשורר, היה באתגר לגילוי סודות ההוויה משום הבטחה ותקווה, שאימצה את לבו, וחיזקה את המשך צעידתו בנתיב ייסוריו. כאמור, כל ימיו חשש שמא יגיע לקצו, קודם שיגיע לגילוי זה, וביקש מאלוהיו שיראה במחלתו כפרה לחטאיו, כך שלא יצטרך להסתלק ממנו לפני שימלא את משאלתו המטפיזית. לצד תחושה זו, יש שירים המעידים על התגברות יאושו, עד כדי כך שהחל להשתוקק להסתלק מן העולם הזה ולחדול ממאבקי חייו.

למרות אמירותיו הנוקבות בשבח החכמה והדבקות הרוחנית ובגנותו של העולם הזה, מצויים בידינו לא מעט שירי חשק, יין וטבע חושניים ועליזים פרי עטו. יש הטוענים כי בכתיבתו שירים אלו, שהיו רחוקים מעולמו הרוחני, ביקש רשב"ג להפגין וירטואוזיות במגוון סוגות כתיבה שהיו מקובלות בדורו, לעומתם אחרים ראו בכתיבתם של שירים אלו ביטוי אותנטי לצורך נפשי, אולי בתקופות שבהן התגבר על דכאונו.

בשל מצבו הכלכלי, נאלץ רשב"ג להפוך את שירתו קרדום לחפור בו. לשם פרנסה פנה לשועים ונדיבים, שתמכו בו כתמורה לשירי הלל שכתב לשמם. כמו כן מצויות בידינו קינות שכתב על מותם של אנשים מפורסמים, וביניהם רב האי גאון.

לעתים לא עצר בעד מזגו העוקצני, והוא השתלח בלשונו השירית באנשים שונים. עדויות לכך ניתן למצוא באחדים משיריו. לעתים בעקבות התבטאויות כאלה נאלץ להתנצל. גם זאת עשה בדרכו השירית. כך למשל שיר ההתנצלות הבא, שכתב לשמואל הנגיד:

 

אֱמֹר לַשַּׂר אֲשֶׁר עָלָה וְגָבַר               וְנִכְבָּדוֹת בְּתֵבֵל בּוֹ מְדֻבָּר:

בְּךָ בָטַח וְלֹא נֶעְזַר לְבָבִי,               אֲבָל בּוֹשׁ מֵאֲשֶׁר קִוָּה וְשִׂבַּר!

כְּבַת נָדִיב בְּעֵת פָּתְחָה לְדוֹדָהּ -               וְהוּא חָמַק לְפָנֶיהָ וְעָבַר.

 

הוא היה אמן הסגנון, ושלט במכמני הלשון. בשירתו ניתן למצוא ביטויים עזי מבע, צד אחד, ומצד שני גם צירופי לשון כבדים ונוקשים. עושר נפשו של רשב"ג עולה ממכלול יצירתו השירית, המכילה הן ביטויים עזים לרגשות כאב, צער, תשוקה והתלהבות, הן ניתוח קר, ואפילו סרקסטי, ופלפלנות שכלתנית.

בולט ההבדל בין אישיותו המתבטאת בשירת החול שלו לבין הופעתה בשירת הקודש: המשורר הגאה והמתנשא, הבז לשאר הבריות, משנה כביכול את טבעו בהתייצבו לפני שופטו העליון. תקיפותו ורוגזו שבשירת החול מומרים בהכנעה. ומתוכה הוא אף נעשה שליח נאמן לשאר אחיו.

בשירת החול הוא כותב:

 

עַם -נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם...

הֵם כַּעֲנָקִים בְּעֵינָם               הֵם כַּחֲגָבִים בְּעֵינֵי (מתוך 'נחר בקראי גרוני')

ולעומת זאת בפיוטים –

 

שְׁפַל-רוּחַ שְׁפַל-בֶּרֶךְ וְקוֹמָה               אֲקַדֶּמְךָ בְּרֹב פַּחַד וְאֵימָה (רשויות)

שְׁחִי לָאֵל יְחִידָה הַחֲכָמָה               וְרוּצִי לַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּאֵימָה (רשויות)

 

בפיוטים אין הוא מותיר מקום לעניינים פרטיים, אלא פונה כנציג האומה לאלוהיה, גם כאשר פנייה זו נעשית בגוף ראשון יחיד.

בשירת החול הוא מטולטל בין משיכתו של הגוף לגשמיות ולארציות לבין המשיכה להתעלות אל המופשט, בין התאווה לבין השכל, וכן בין היחיד המשכיל לבין אטימותה של החברה. גם בשירת הקודש באות לידי ביטוי התמודדויותיו עם קצוות שונים בנפשו: נמיכות מעמדו בעולם מול גודל השגתו, מוגבלות השפה מול תעצומותיה של הנשמה.

בשדה הפיוט המשיך רשב"ג במסורת שקיבל מדורי דורות, ולא בעט בצורות שנתקדשו על ידי קודמיו, כגון הקרובה, העבודה, האזהרות, בהן חיקה את רבותיו המזרחיים, שמסורותיהם שלטו בבית הכנסת עד ימיו. במסגרת שירת הקודש שלו כתב פיוטים שבהם מתוארת עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, פיוטים שבהם נמנות באופן מחורז תרי"ג מצוות ועוד. לפיוטיו ליום הכיפורים זיקה מובהקת לספרות הסוד העתיקה ואף למקורות ערביים של מיסתורין, בעיקר של המיסטיקונים הצופים. בשיריו נחשפות גם חוויות מיסטיות אישיות.

לצד פיוטים שמרניים, נודע אבן גבירול בחידושים שיצר בעולם הפיוט: הוא היה הראשון שפיתח את הסגנון הספרדי המיוחד בפיוטיו, והיה גדול בכך מהבאים בעקבותיו. ה'רשויות' הקצרות שכתב נחשבות כפסגות בשירה העברית מאז תקופת המקרא. תחת השפעה ערבית חידש אבן גבירול גם את הפנייה אל נפשו בגוף שני. חידוש בולט אחר שלו ניכר בתחום שירת האהבה בין כנסת ישראל, אלוהים והמשיח, שכן שירים אלו נכתבו במתכונת שירי האהבה העממיים. (כגון 'שער פתח דודי', 'שער אשר נסגר') אבן גבירול השפיע על הבאים אחריו באופנים רבים, והיה מהחשובים במעצבי תורת השיר שקמו לשירה העברית בספרד.

אבן גבירול שאף לזכות בהכרה ובהוקרת יצירותיו, אך אל יתר צרותיו הצטרף גם הקושי הגדול בהתקבלותו: לרוב התקבלה יצירתו באדישות, ולעתים - אף באיבה.

 

אבן גבירול היה שוחר אמת ודעת. על כן לצד היכרותו הנרחבת עם ספרי הקודש, חקר את יסודות העולם והקיום גם אצל פילוסופים שונים. ביותר העמיק בפילוסופיה הניאו-אפלטונית שתורגמה לערבית ורווחה במקומו. ביטוי לחקירות פילוסופיות אלו מצוי בספרו הפילוסופי החשוב 'מקור חיים'. ספר זה, שאין בו כל רמז ליהדות מחברו, ושלא מוזכר בו שום מקור יהודי או מושגים המאפיינים את העולם היהודי, תורגם במאה ה-12 לספרדית וזמן קצר לאחר מכן לרומית. בתרגום זה שובש שמו ל-Avicebron. משום כך יוחס החיבור הפילוסופי הזה בטעות לערבי מוסלמי. בימי הביניים הגו ב'מקור חיים' הרומי גדולי הכנסיה הקתולית, והתווכחו על הדעות המובעות בו בקנאות, בלי שהיו מודעים לכך שהספר נכתב על ידי יהודי. רק בשנת 1845 נחשפה זהותו האמיתית של מחבר הספר על ידי שלמה מונק, שגילה בכתב יד ליקוטים מהנוסח העברי של הספר שעליהם הוזכר שמו של ר' שלמה אבן גבירול במפורש. הרחבת עיונו של ר' שלמה אבן גבירול מעבר לתחומיה של היהדות המסורתית בכתיבתו הפילוסופית ובצורותיו השיריות גררה ביקורת חברתית נוקבת, שהצטרפה אף היא למסכת ייסוריו.

 

רשב"ג נמנע בדרך כלל מלהכניס לשירתו השקפות פילוסופיות, למעט בפיוט הארוך ביותר שכתב – 'כתר מלכות' - שיא יצירתו הדתית. 'כתר מלכות' הוא יצירתו הידועה ביותר, שזכתה לתרגומים וחיקויים רבים. בפיוט זה מחבר אבן גבירול בין תפיסת העולם המדעית שרווחה בזמנו אודות עשרת הגלגלים, תוך שהוא מתייחס לעניינים אסטרונומיים כגון ליקויי החמה והלבנה, מהירות סיבובי הגלגלים ואחרים, לבין שירה דתית חווייתית, שבראש מעייניה הדגשת גודל היוצר ואפסות העולם הברוא. הפיוט מחולק לשני חלקים, השונים זה מזה מבחינת תוכנם ומבחינת צורתם: החלק הראשון פילוסופי-תיאולוגי: שבח האל הנשגב, הקוסמי, השכל והרצון. בחלק זה יש ביטוי לניסיונותיו הנואשים של המשורר להגדיר את הכוח המסתורי המאציל את היש מן האין. החלק השני הוא תפילת תחנונים ובקשת רחמים של אדם המכיר באפסותו ודלותו לעומת האל. שני חלקי הפיוט מובאים ברצף זה אחר זה. הניגוד ביניהם יוצר יחסי השלמה הדדית בין הבורא אינסופי לבין הברואים הסופיים. גדלות הא-ל מתבטאת בין היתר בכך שלמרות היותו נשגב יכול האדם המוגבל לפנות אליו ולבקש ממנו רחמים. הפיוט מכיל וידוי שלם, ובסיומו התאמות לנוסח תפילת נשמת ולקדיש. 'כתר מלכות' נתקבל למחזור של יוה"כ, והוא נאמר בדרך כלל בליל יוה"כ לאחר תפילת ערבית.

רבים מפיוטיו של רשב"ג הולחנו והוכנסו לסידור התפילה ונאמרים בנסיבות שונות בקרב כל  עדות ישראל. מהמפורסמים בפיוטים המולחנים הם 'שחי לאל', 'שחר אבקשך', 'שער פתח דודי', 'שער אשר פתח' ועוד רבים.

 

ביבליוגרפיה

1.      חיים שירמן, השירה העברית בספרד ובפרובנס, ירושלים ות"א תשט"ו, עמ' 176-184.

2.      האנציקלופדיה העברית

3.      שרה אור, "השיבוץ כביקורת סמויה בשירי יין של רשב"ג", מסורת הפיוט ג (עורכים ב' בר-תקוה וא' חזן), רמת גן תשס"ב, עמ' 113-135.

4.      שרה כ"ץ, פיתוחים פתוחים ואטורים; עיוני מחקר ביצירת שלמה אבן גבירול, ירושלים תשנ"ב.