דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

קרב יום

שי זרחי

16/11/2015

תקציר המאמר

שי זרחי מביא מזכרונותיו האישיים כילד בקיבוץ, מליל הסדר וההגדה הקיבוצית, מספר על המסתורין שאפף בעיני הילד שלו את הפיוט "קרב יום" וקושר אותו במפתיע לסיפור רות ובועז, כמודל לגאולה אפשרית בחיינו אנו.

לתקציר המלא

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה

לילות הפסח של ילדותי עברו עלי בקיבוץ, בעם רב ובהתרגשות רבה. שלושה דורות של יהודים הנאבקים על יצירת "מקומיות" חדשה לאחר מאות שנים של גלות, הצטופפו לספר ביציאת מצרים. חדר האוכל היה ערוך ומקושט בטוב טעם, וריחות אביב ענוגים של עמק יזרעאל בימי ניסן פתחו את הנשמה. משפחות ישבו צפופות סביב שולחנות ארוכים כאורך הגלות.

 

ליל הסדר בקיבוץ נען, 1971צילום: כהן פריץ, באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית

כמעט לכולם היה תפקיד פעיל במהלך הסדר. הילדים הקטנים שרו "מה נשתנה" הגדולים יותר המחיזו את ה"חד גדיא", ההורים קראו בתורם קטע מתוך ה"מגיד" וכולם שרו בהתלהבות את כל שירי הפסח שכמו רקמו את הסדר כולו בחוטי זהב.

עד שבגרתי לא ידעתי שההגדה המונחת על שולחני שונה בתכלית מההגדה של פסח שעל פיה כל עם ישראל מספר ביציאת מצרים. ההגדה הקיבוצית המהודרת הייתה עשויה קטעי מקרא המספרים את סיפור יציאת מצרים כפשוטו. משה נכח בה כגיבור הסיפור. שובצו בה חלקים מההגדה המסורתית ותוספות ציוניות שיצרו תהודה לסיפורי המשפחות שלנו שעלו זה מקרוב מהגולה לארץ ישראל.

היה ברור לכל המסובים שהעלייה לארץ בראשית המאה העשרים היא ה"יציאת מצרים" של דורנו.

 

מתוך הגדה של פסח, וינה, 1929, באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסטיאי

התרגשות והזדהות מיוחדת התפרצה לשמע הסיפור על נחשון בן עמינדב שקפץ לים תחילה:

היה ר' מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר 'אני יורד תחלה לים' וזה אומר 'אני יורד תחלה לים'. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה... והיו שרי יהודה רוגמים אותם... אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר 'אין אני יורד תחילה לים' וזה אומר 'אין אני יורד תחילה לים'. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה (בבלי סוטה לו, ע"ב-לז, ע"א).

אוירה "נחשונית" של חלוצים ההולכים לפני המחנה הדהדה בעצמה רבה, וכל הציבור חש שבו הכתוב מדבר.

את הפיוט "קרב יום" שרנו בחלקו האחרון של הסדר, אחרי הסעודה. שרנו את המילים בניגון האשכנזי הידוע, תוך שאנו מקישים על השולחנות לפי הקצב. קצב השירה והתיפוף היה איטי, כבד, אקסטאטי. ברגע הזה הייתה עולה בדמיוני תמונת יוצאי מצרים הצועדים בכבדות בקצב הניגון, זקנים, גברים, נשים וטף. עם רב יוצא מעבדות לגאולה.

היום נדמה לי שבתקופת ילדותי ניתן היה לחוש בסדר שלנו ניחוחות גאולה ממש. הציבור שגדלתי בתוכו חש את מאורעות חייו כאן בעמק יזרעאל המיושב והפורח כניצני גאולה.

מתוך הפיוט השלם "ויהי בחצי הלילה" הופיע על דף ההגדה הקיבוצית שלנו רק הבית האחרון:

קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה

רָם הוֹדַע כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה

שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה

תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה

אני זוכר שהיית מסור כולי לניגון הזה, והבחנתי בתוך המנגינה במוטיב יהודי החוזר כששרנו את המילים: כִּי לְךָ הַיּוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה, ואחר כך גם: כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַת לַיְלָה.

 

 

מתוך הגדה של פסח, ברלין, 1927, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל אביב

לא הבנתי את המילים האלה, וגם סביבי איש לא הבין מה אנחנו שרים. שמתי לב שהחרוז המסיים כל שורה הוא "לילה" וזה הוסיף מסתורין של לילה לחוויית השירה שלי. העניין שמשך את לבי והצית את דמיוני היה אותו ה"יום אשר הוא לא יום ולא לילה". לא יכולתי לתפוס את איכותו של יום שכזה. חשבתי שיתכן והעולם ייעצר לתמיד בשעת בין-השמשות, שהיא יפה כל כך וחמקמקה כל כך, ואולי מתקרב הרגע ששעת השקיעה הזו, הנפלאה, תישאר איתנו לנצח.

 

כשבגרתי גיליתי לתדהמתי את ההגדה המסורתית, ובתוכה את הפיוט השלם "ויהי בחצי הלילה". כמה שנים אחר כך הוצאתי לאור הגדה של פסח "הצעה לסדר" (שכוללת את ההגדה המסורתית ואת ההגדה הקיבוצית) עם עוד ארבעה חברים, ובמהלך עבודתנו למדתי איתם את הפיוט האהוב הזה.

הפזמון החוזר "ויהי בחצי הלילה" מופיע במקרא פעמיים - בלילה של מכת בכורות ובליל המפגש הגורלי של רות ובעז בגורן:

מכת בכורות

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (שמות יב, כט-ל)

בעז ורות

וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ וַיָּבֹא לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה וַתָּבֹא בַלָּט וַתְּגַל מַרְגְּלֹתָיו וַתִּשְׁכָּב: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת וְהִנֵּה אִשָּׁה שֹׁכֶבֶת מַרְגְּלֹתָיו: וַיֹּאמֶר מִי אָתְּ וַתֹּאמֶר אָנֹכִי רוּת אֲמָתֶךָ וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל אֲמָתְךָ כִּי גֹאֵל אָתָּה (רות ג, ז-ט)

 

בשתי התמונות הללו ישנה חרדה. בראשונה חרדת המוות ובשנייה חרדה של גאולה המבשרת חיים.

הפיוט מוליך אותנו מחצי הלילה של ליל היציאה ממצרים, ליל חרדה וזעקה על הבכורות, אל ליל הגאולה.

אבל לא בגאולה שמעבר לזמן מדובר כאן, אלא על עולם מתוקן של חסד, עולם מלא ברכה. עולם של יחסים מתוקנים בין מעביד לעובדיו ובין בעל בית לאישה זרה שפוקדת את שדהו. כמו שאמרו חכמים: "והתקינו שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר: 'והנה בעז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים: ה' עמכם, ויאמרו לו: יברכך ה' ' "   (בבלי ברכות נד, ע"א)

תמונת עולמו של בועז בשדות בית לחם היא תמונה של חסד, שפע ונתינה. יש בתמונה זו ברכה כפולה. מי ששואל לשלום חברו בשם ונותן בכך משפע אישיותו המלאה לזולתו במאור פנים, זוכה לשפע ברכה של יבולים - זרע השדה והזרע שייוולד ממנו דוד המלך. לפנינו תמונת עולם של גאולה כאן בעולמנו אנו ולא מעבר לזמן.

                                             

פרט מתוך גלויית שנה טובה, תל אביב, תרצ"ב

אותם אלה שקרנו פניהם סביב שולחן הפסח של ילדותי, נתנו את נפשם לעבודת השדה במסירות אין קץ, וחלקו את כל מה שהיה להם עם זולתם,. נדמה לי שגם אם לא הכירו את הפיוט כולו, הרי שידעו חיים של גאולה קטנה וקיימו בחייהם מעט מאותו היום, שהוא לא יום ולא לילה, כיומו של בעז.

יהי רצון שנזכה גם אנחנו ליום שכולו חסד, שפע ויבולים – יום שבו אדם שואל את שלום חברו בשם – יום אשר הוא לא יום ולא לילה. במהרה בימינו. אמן.