דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

עקוד לעוקד פץ שיחה נעימה – על תחושותיו של יצחק הנעקד

אפרים חזן

16/11/2015

תקציר המאמר

על פיוט עקידה מהמאה ה-16 ובו מדובב המשורר את יצחק העקוד, הפונה לאביו בקריאה 'אבי, אבי' – קריאה שיש בה חיבה ויש בה קבלת מרות, אולם מבין השיטין ניתן לחוש גם בנימה של מעין תוכחה וקריאה להתעשתות.

לתקציר המלא

 

'עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם', ובראש כולם ניסיון העקידה. על כוחו המיוחד של סיפור העקידה, בריכוז ובעצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של עניינים הכרחיים, לכאורה, שאינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א' אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומירוס.[1] ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקידה. על 'אגדות העקידה', מאפייניהן וכיווניהן, כבר עמד ש' שפיגל במאמר מופת[2] מקיף ובעל עניין. בעקבות ספרות חז"ל והמדרשים הרבים עוסק הפיוט לדורותיו ולמרכזיו בנושא העקידה.


מתוך צאנה וראנה, אוקראינה 1872, באדיבות אוסף משפחת גרוס

ענייני העקידה עולים בפיוט במסגרות שונות: בפיוטים הפותחים בסיפור בריאת העולם ותולדותיו, כגון פיוטי 'סדר העבודה'[3] וכגון פיוטי 'מי כמוכה' הספרדיים.[4] במסגרת סיפור חיי אבות האומה עולה מאיליו סיפור העקידה, והפייטן מעלה את הדברים בדרך הנראית לו מתאימה למסגרת שהוא מצוי בה, שהרי אין הוא מבקש במקרה זה להציג את הסיפור במלואו, אלא להזכירו ברצף המאורעות המסופרים בסוגה המיוחדת של פיוטי ה'מי כמוכה'. מבחינה זאת מאלף לעקוב אחרי דרכם של פייטנים שונים בפיוטי ה'מי כמוכה' למועדי השנה השונים ובהשפעת ענייני דיומא על בחירת המאורעות המסופרים ועל מידת ההרחבה שהפייטן מרחיב את הסיפור. כך למשל, מתפרס סיפור העקידה בפיוט 'מי כמוכה' שכתב ר' יהודה הלוי  ליום הכיפורים על פני עשר מחרוזות, כמעט פיוט בפני עצמו, כנגד זה בפיוט 'מי כמוכה' לחג השבועות מועלה סיפור העקידה במחרוזת בודדת אחת ובפיוט 'מי כמוכה' לחג הפסח מדלג הפיוט על סיפור העקידה, כדי לפרט בסיפור השעבוד והגאולה.[5]

כנגד פיוטים אלה שבהם סיפור העקידה הוא חוליה ברצף סיפורי האבות עומדים פיוטי העקידה שנתחברו לשם כך מלכתחילה, כסוגה בפני עצמה, ומתוך כך אמור הפיוט להביא עניין שלם. אלא שאף כאן גם הפייטן וגם אומרי הפיוטים יודעים היטב את הסיפור המקראי על מדרשיו השונים וממילא מצפים להעמדה מיוחדת של הסיפור או של חלקים ממנו, תוך מחשבה מיוחדת על דרכי העיצוב הספרותיים שיְיַחדו את היצירה ויחדשו את חוויית הסיפור המוכר כל כך.                    

מכל פיוטי העקדה שניים הם הנפוצים ביותר, האחד הוא הפיוט 'אם אפס רובע הקן' לרבי אפרים ברבי יצחק מרגנשבורג,[6] והוא מן הפיוטים האשכנזיים הבודדים שנתקבלו לסדר מנהגי הספרדים ובני עדות המזרח,[7] ולא עוד אלא שנוהגים בו כבוד גדול כיאה לאורח מכובד, שכן פיוט זה משתלב בסדר הסליחות, והוא נאמר בכל יום מימות חודש אלול ועשרת ימי תשובה, ואילו במנהגי אשכנז הוא נאמר פעם אחת בלבד,[8] יתר על כן ישנן קהילות ספרדיות האומרות פיוט זה גם ביום שני של ראש השנה. פיוט העקדה השני הנפוץ הוא הפיוט 'עת שערי רצון להפתח', שחיבר ר' יהודה בן שמואל עבאס.[9] פיוט זה נאמר במעמד המרגש שלפני תקיעת שופר, והמעמד המרגש מצטרף לסיפור המרגש  כפי שמעלה אותו הפייטן, ואלה יחד עם הלחנים המיוחדים לפיוט זה יוצרים אווירה של התלהבות והתרגשות והכנת הלבבות לקראת תקיעת שופר.

     
מתוך סידור ע"פ האר"י לראש השנה, ארץ ישראל, 1907, באדיבות משפחת גרוס, תל-אביב 

כאמור, סיפור העקדה המקראי מסופר בריכוז עצום. הוא אינו מתעכב על פרטים של תיאור או על דמויות שאינן חלק מעצם הניסיון עצמו. שרה, למשל, אינה נזכרת כלל, ואף הליכתם של אברהם ויצחק היא מתוך שתיקה מוחלטת, ומלבד שאלתו הנוקבת של יצחק 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה' ותשובתו הרב משמעית של אברהם 'אלהים יראה לו השה לעולה בני' אין אנו שומעים דבר, לא מחשבותיו והרהוריו של אברהם ולא תחושותיו של יצחק ולא תגובות שני הנערים ולא מידת שיתוף הפעולה של יצחק בעת העקדה עצמה. דבריו של אריך אוארבך בעניין זה ראויים לציטוט, והם יובילו אותנו לפיוט העקדה המיוחד שאנו מבקשים להציג בזה.  ואלה דבריו:

בסיפור גופו מופיעה נפש ראשית שלישית: יצחק. בעוד אלוהים ואברהם, הנערים, החמור והכלים נקראים בפשטות בשמותיהם בלא הזכרת תכונה או ציון אחר, הרי זוכה יצחק בתואר לוואי. אלוהים אומר: 'קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק'. אבל אין זו הגדרת יצחק כפי שהוא בכלל. גם מחוץ ליחסו ומחוץ לסיפור זה. אין זה  תיאור של הסחת דעת והפסקה, שכן אין זה ציון מגדיר, המראה על קיומו של יצחק בכלל. ייתכן  שהוא יפה או מכוער, חכם או סכל, גדול או קטן, נעים או דוחה דבר זה לא נאמר כאן. אין מואר אלא מה שצריך לדעת עליו כאן ועכשיו, תוך העלילה כדי שיובלט, כמה איום הניסיון שנתנסה בו אברהם, ואכן אלוהים מודעת לו זאת. השיחה בין אברהם ויצחק בדרך למזבח איננה אלא הפסקת  השתיקה הכבדה, הנעשית בשל-כך, מעיקה יותר. שניהם, יצחק עם עצי העולה ואברהם עם האש והמאכלת, הלכו 'יחדיו'. בהיסוס מעז יצחק לשאול בדבר השה לעולה, ואברהם עונה את המענה הידוע. והמקרא חוזר ואומר: 'וילכו שניהם יחדיו'. הכול סתום ולא פורש.

מתוך 'ארבעה ועשרים', איטליה, 1739, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

דווקא סתימות זו והחידתיות המלווה את יצחק לאורך דממת הדרך בת שלושת הימים היא היא שמשכה אליו את עיניהם של בעלי אגדה, של הפייטנים לתקופותיהם ושל הפרשנים לדורות. מקומו של יצחק בניסיון הגדול הזה, שהוא, לכאורה, ניסיונו של אברהם, תלוי בהחלט בשאלת הללו. גילו של יצחק, למשל, משנה את מקומו מן הקצה עד הקצה. וכך כל שאר דברים שלא פורשו. לא ניכנס כאן לא להשערות ולא לניסיונות פתרון ואף לפרשנויות העולות מן העיון. על אלה דובר בהרחבה רבה, לעתים בהרחבה רבה מדי, על ידי רבים וטובים. אנו מבקשים בזה להציג את דמותו של יצחק העולה מפיוט מיוחד, 'עוקד לעקוד לקח', המובא בזה מתוך כתב יד בן המאה הט"ז מתוך אוסף ששון. פיוט זה בחר לבנות עצמו על-פי תבנית שאלתו של יצחק בפסוק ז 'ויאמר יצחק אל אברהם אביו, ויאמר אבי, ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'. אמירה-שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל 'ויאמר' ארבע פעמים, ובתוך כך מילות פנייה והיענות לשמוע, אמירה זו משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו. נציג בזה את הפיוט, ולאחר מכן נעיין במרכיביו ובמשמעותם המיוחדת:

 

                        עוֹקֵד לְעָקוּד לָקַח וְעָלָה

                        וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻולָּה

                        אָבִי, אָבִי, מַה זֹאת הַפְּעוּלָה

                        הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה

5                      אָבִי, אָבִי, אֱזוֹר מָתְנֶיךָ

                        וַעֲשֵׂה בִי רְצוֹן קוֹנֶךָ

                        בַּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד חֲנוּנֶיךָ

                        אוּלַי יִרְאֶה בְּעָנְיִי וּבְעָנְיֶיךָ

                        אָבִי, אָבִי, גַלֵּה זְרוֹעֲךָ וְחַזֵּק יָדֶיךָ

10                    פֶּן יִתְגָּאֵל בְּדָמִי בְּגָדֶיךָ

                        דְּרוֹשׁ תַּחַן בְּעַד חֲמוּדֶיךָ

                        אוּלַי יִזְכּוֹר אֱלוֹהַי חֲסָדֶיךָ

                        אָבִי, אָבִי, שְׁלַח הָאֵפֶר לְאִמִּי

                        וְתִרְאֵהוּ וּתְנַחֵם עַל עֲלוּמִי

15                    חוּסָה עַל בְּשָׂרִי וְעַצְמִי

                        אוּלַי מְרַחֵם עַל דַּל מֵעָפָר מְקִימִי

                        אָבִי, אָבִי, זְרוֹק דָמִי עַל הַמִּזְבֵּחַ

                        וְיִהְיֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ

                        חֲמוֹל עָלַי כִּי לֹא נִשְׁאָר בִּי כוֹחַ

20                    אוּלַי יַחְמוֹל עָלַי נוֹתֵן לַיָּעֵף כּוֹחַ

                        אָבִי, אָבִי, טֶרֶם תִּשְׁמַע אִמִּי שָׂרָה 

                        וְתִבְכֶּה עָלַי בְּנֶפֶשׁ מָרָה

                        יְחִידְךָ אַל תָּשְׁחֵת כְּכֶבֶשׂ וּפָרָה

                        אוּלַי יָחוֹן אוֹתִי הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה

25                    אָבִי, אָבִי, כְּמוֹתְךָ אֶמְצָא כּוֹפֶר

                        כִּי אַתָּה מָשׁוּל בְּעָפָר וָאֶפֶר

                        לְבָבְךָ לְזַכּוֹת שׁוֹכֵן שְׁמֵי שֶׁפֶר

                        אוּלַי יִתֵּן לִי ה' פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר

                        אָבִי, אָבִי, מַאֲכֶלֶת לָקַחְתָּ בְּיָדֶיךָ

30                    לִשְׁחוֹט אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ

                        נוֹרָא יָשִׁים יִרְאָתוֹ לְנֶגֶדְךָ

                        אוּלַי יִפְדֶה אוֹתִי כְמוֹ פָדֶךָ

                        אָבִי, אָבִי, סְכֵה אֶת שַׁוְעָתִי

                        וְהַבִּיטָה אֶל דִּמְעָתִי

35                    עַתָּה אָקוּם וְתָקִים אֶת שְׁבוּעָתִי

                        הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי

                        אָבִי, אָבִי, פַּתַּח מַאֲסָרִי

                        כִּי הָיִיתִי שֶׂה לִמְשׁוֹךְ בְּאַפְסָרִי

                        צְפֵה כִּי מִפַּחַד אֵל סָמַר בְּשָׂרִי

40                    וּמֵעִם ה' יָבוֹא עֶזְרִי

                        אָבִי, אָבִי, קַדֵּש שֶׁם אוֹהֲבָךְ

                        וְקַח אַיִּל אֲשֶׁר נֶאֱחָז בַּסְּבָךְ

                        רוּץ לְהַגִּישׁוֹ תַּחַת חֲבִיבָךְ

                        וְאֱמוֹר אַשְׁרֵי אָדָם בּוֹטֵחַ בָּךְ

45                    אָבִי, אָבִי, שׁוּבָה אֶת שְׁבִיתִי

                        וַהֲשִׁיבֵנִי לְשָׁלוֹם אֵל בֵּיתִי

                        חֶרֶף זֹאת יאֹמְרוֹ שְׁאֵרִתִי

                        יְחַיּוּ מְתֶיךָ יָקוּמוּ נְבֵלָתִי

 

עיון ודיון

ייחודה של עקידה זו ניכר מיד לעין בזכות התבנית החוזרת של השיר, הן זו הנראית כעניין חיצוני -  החזרה על הפנייה 'אבי, אבי', והן זו המהותית יותר המחלקת את רוב המחרוזות לשני חלקים, מתוחים מאוד, שבחלקם הראשון הבעת נכונות והתמסרות מוחלטת של הדובר הוא יצחק, האומר 'אבי, אבי, אזור מתניך / ועשה בי רצון קונך'; 'אבי, אבי, גלה זרועך וחזק ידיך / פן יתגאל בדמי בגדיך'; 'אבי, אבי זרוק דמי על המזבח / ויהיה לריח ניחוח'; וכנגדם אמירות של חשש ופחד ואף בקשת רחמים 'חוסה על בשרי ועצמי', 'יחידך אל תשחת ככבש ופרה', ועד כדי רמז לבדיקה של כל העניין באמירה 'נורא ישים יראתו לנגדך' שיש בניסוחה משום שמץ של הטלת ספק ביראת השמים של עושה המעשה. החשש ועמו התקווה שהעולם יישאר על כנו וכי השבועה 'כה יהיה זרעך' תתקיים בכל זאת, מתבטאים במילה החוזרת 'אולי' הפותחת את הטור הרביעי במחרוזות 2-7 והיא מביעה תפילה להצלה, ואכן, תפילה זו נענית, וארבע המחרוזות האחרונות מבטאות את ההקלה הגדולה, ובעצם את התיקון  לסתירה הגדולה בין הניסיון לבין הייעוד. המתח בין הקטבים הללו עולה שוב ושוב ממדרשים שונים ומגוונים, בהם עולה מתח עצום בין גודל המעשה של העוקד והעקוד לבין התוצאה. מתח זה הקיים בסיפור המקראי בתוך דחיסות המילים ובין השיטין קיבל ביטוי גלוי במדרש, המדובב את יצחק, ושם בפיו הן את ההתמסרות המוחלטת למען יעמוד אביו בניסיון והן את הפחד והחשש ומעל הכול שמץ אפשרות של ספק. את כל זה בונה פיוטנו מעשה אומן כאשר שני הקטבים והמתח ביניהם חוזרים אלינו ברוב מחרוזות השיר. הפנייה 'אבי, אבי' שיש בה חיבה ויש בה קבלת מרות, מקבלת גם ממד של מעין תוכחה וקריאה להתעשתות.

מתוך הגדה של פסח, איטליה, 1740, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

עמדה זו של הדובר נראית בעייתית בעינינו, הרגילות לראות דווקא את העמידה המוחלטת בניסיון של העוקד ושל הנעקד כאחד. דומה שהמפתח לעמדה זו נמצא בחלקה השני של המחרוזת השנייה, שבה אומר העקוד 'בקש רחמים בעד חנוניך / אולי יראה בעניי ובענייך'. מכאן ואילך מזדהה דמות העקוד, יצחק של סיפור העקידה, עם דמות האב המבקש על בניו ועל אומתו. יתר על כן דמות האב  מזדהה עם בניה, ומעתה הדובר הוא דובר מורכב מיצחק הבן הנעקד המבקש על נפשו, מיצחק האב המבקש על בניו ומבית יצחק, כנסת ישראל המבקשת על עמה. דמות משולשת זו הדוברת בשיר אל הנמען שהיא פונה אליו 'אבי, אבי', הופכת את העקידה לתפילה. הטורים  הרביעיים הפותחים ב'אולי' הם מעתה תפילתה של כנסת ישראל לאביה שבשמים, המבקשת בקשתה  מפי אביה הנעקד, אשר ייסוריו וסבלו הגדול בניסיון הזה קשים לאין ערוך מאלה של המנוסה, שכן המנוסה בטוח במצוֶוה ובציווי,[10] ואילו הנעקד צריך לסמוך על העוקד, ומכאן הקריאה 'אבי, אבי'. הרבה יותר קשה מצבו של עם ישראל כנעקד, שהרי העוקד אין עליו כל מצוֶוה, והוא עושה את מעשהו ממניעיו שלו שיש בהם שנאה ויש בהם התנשאות ויש בהם רצון להרחיק את העקוד מן המנסה דווקא. עמידתו של עם ישראל בניסיון עקידת הדורות מקרבת אותו וקושרת אותו קשר שלא יינתק מן המנסה  האחד והיחיד, אך בחשכת הדורות והצרות לא ייפלא כי הוא משמיע את קול המחאה ואת קול הזעקה. אלה דומה אינם מפחיתים כלל את גודל העמידה בניסיון, אדרבה דווקא ההתקוממות והמחאה הופכות את העמידה בניסיון לשלמה ובעלת משמעות.

פרופ' אפרים חזן הוא ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן וחוקר שירה ופיוט



[1] א' אוארבך, מימזיס התגלמות המציאות בספרות המערב, תרגם ברוך קרוא, ירושלים תשכ"א, עמ' 7-19.  

[2] ש' שפיגל , 'מאגדות העקידה', בתוך ספר היובל לא' מארכס, ניו יורק תש"י, חלק עברי, עמ' 471-547.

[3] ראו: א' מירסקי, פיוטי יוסי בן יוסי,ירושלים תשל"ז, עמ' 2340. י' יהלום, אז באין כול סדר העבודה הארץ ישראלי הקדום ליום הכיפורים, ירושלים תשנ"ז, עמ' 118121.

[4] על הסוג בהרחבה ראו: ע' פליישר, היוצרות בהתהוותם והתפתחותם, ירושלים תשמ"ד, עמ' 575591.

[5] ראו: שירי הקודש לר' יהודה הלוי, מהדורת ד' ירדן, אד, ירושלים תשל"חתשמ"ב, סיפור העקידה המשולב בפיוט 'מי כמוכה' ליום הכיפורים, שם עמ' 9597, לחג השבועות, שם, עמ' 455, לחג הפסח, שם, עמ' 364, ברמז בלבד 'ויעמוד בנסיונות דר זבולו'.

[6] סדר סליחות כמנהג פולין ורוב הקהילות בארץ ישראל, מהדורת ד' גולדשמידט, ירושלים תשכ"ה, עמ' קצקצב.

[7] ראו, למשל, סדר סליחות ספרדים, מהדורת י' לוי, ירושלים תשנ"ה, עמ' 121124. א' חזן, הליכות והלכות עיונים ומקורות במנהגים ובאורחות חיים של יהודי ספרד והמזרח, ירושלים תשמ"ט, עמ' 8587.  

[8] במנהג פולין ביום רביעי בתשובה ובמנהג ליטא בסליחות לאשמורות בצום גדליה, ראו גולשמידט שם.

[9] הפיוט נדפס בכל מחזורי ראש השנה במנהגי הספרדים ובני עדות המזרח, בני צפון אפריקה ובני תימן, ראו ניתוח מעמיק ופרשנות של פיוט זה אצל י' רצהבי, לקט פיוטים לימים נוראים, ירושלים תשל"ט, עמ' 3646, וכן בספרו: מגנזי שירת הקדם, ירושלים תשנ"א, עמ' 306318. כותב שורות אלה התייחס לפיוט זה בהרחבה רבה בסדרת שיחותיו ברדיו 'פרשת השבוע בראי הפיוט' בשנת תשנ"ג. לאחרונה דנה ש' אליצור בפיוט זה בספרה: שירה של פרשה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 4152.  

[10] והוא מה שלימדנו הרמב"ם ממעשה העקידה 'להודיענו עד כמה אמיתי אצל הנביאים מה שבא להם מאת ה' בחזון' (מורה נבוכים, מהדורת רבי י' קאפח, ירושלים תשל"ז, עמ' שלא).