דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

צמאה נפשי - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

המילה המנחה בפיוט 'צמאה נפשי' לר' אברהם אבן-עזרא היא המילה 'חָי', החוזרת על עצמה בחתימת כל המחרוזות. ואכן, יחד עם דברי ההשתוקקות המופנים בפיוטנו כלפי האל, משולבים בו – בין השאר – גם הרהורים הגותיים על חיי האדם בעולמו, חיים הנבחנים מזוויות מבט שונות. במבט ראשון נראה כי הפייטן מקבל על עצמו את עמדת ההכנעה של המתפלל אל מול בוראו, עמדה רווחת מאוד בשירת הקודש, אשר מקורה בהכרת האדם את ערך עצמו הדל, ובמודעותו המלאה למוגבלות שבחייו; אולם מבט שני מראה כי עמדה זו מנוסחת כאן באופן מיוחד, אשר בצד הספקנות בערך החיים מכירה גם בכוחם ובחיוניות הפנימית שלהם. מתוך השוואת הפיוט לתפילה אותה הוא נועד להקדים – תפילת

לתקציר המלא

אל הפיוט: מילים, לחן וביצוע

סימן:     אברהם בן עזרה (מופיע בראשי המחרוזות, למעט טורי הפתיחה ושתי מחרוזות הסיום).

מבנה:   שיר סטרופי [=שיר הבנוי מחרוזות מחרוזות. 'סטרופה' – מחרוזת, 'בית' בלשון ימינו] מדגם 'מעין אזורי', עם 'מדריך' [=טורי פתיחה הקובעים את חרוז הקבע בפיוט]. כל 'מחרוזת' בנויה כטור קצר בעל ארבע צלעיות. הצלעית הרביעית מסתיימת במילה קבועה 'חָי', החותמת גם את שני טורי המדריך; שלוש הצלעות הראשונות מסתיימות בחרוז משתנה ממחרוזת למחרוזת.

משקל: תשע תנועות בכל אחד מטורי ה'מדריך', וחמש תנועות בכל צלע של המחרוזות – ללא אבחנה בין תנועות 'קצרות' ו'ארוכות'.

חריזה: כפיוט מעין אזורי, מערכת החריזה בפיוט היא כפולה: יש בה יסוד קבוע – סיומת 'חי' בסוף שני טורי ה'מדריך' ובחתימת כל המחרוזות, ויסוד משתנה – חרוז נפרד לשלוש הצלעיות הראשונות בכל מחרוזת. אם נייצג כל חרוז בפיוט באות מאותיות האלף-בית, נקבל את הסכימה הבאה: אא – בבבא – גגגא – דדדא, וכו'.

 

 

'צמאה נפשי' לרבי אברהם אבן-עזרא (ספרד, 1090–אנגליה, 1167; פרשן, איש לשון, משורר ופילוסוף, מן הגדולים שהצמיחה תקופת תור הזהב בספרד) נכתב במקורו כ'רשות' [=פיוט הקדמה] לתפילת 'נשמת כל חי' [=תפילה החותמת את אמירת רצף מזמורי התהלים המכונה 'פסוקי דזמרא' בשחרית של שבת ויום טוב] לשמיני עצרת. ייעוד זה נשתמר במנהג יהודי בבל עד עצם היום הזה, בעוד עדות אחרות העבירו את הפיוט למחוזות אחרים: יהודי מרוקו שרים אותו בשבת חיי שרה, ויהודי אשכנז שילבוהו בסדר זמירות השבת. בדברים שלהלן נבחן את הפיוט בזיקה לייעודו המקורי – כרשות ל'נשמת כל חי' (או בקיצור: 'נשמת') – כפי שמעידה עליו חתימתו: "אֶפְרֹשׂ לְךָ כַּפִּי / וְאֶקּוֹד עַל אַפִּי / בְּעֵת אֶפְתַּח אֶת פִּי / בְּנִשְׁמַת כָּל חָי".

יצירת פיוטים כמבואות שיריים ל'תחנות' שונות בתפילות הקבע היא תופעה רחבה מאוד בשירת הקודש העברית – בין אם תחנות אלו הן מצומצמות וכוללות ברכות בלבד כבתקופת ראשית תפילות הקבע, ובין אם הן רחבות בהרבה וכוללות גם פסקאות ארוכות בין הברכות.[1] פייטני ארץ ישראל הקדומים ביקשו לעטר בפיוטיהם, יותר מכל, את שתי החטיבות העיקריות של התפילה בתקופתם – קריאת שמע וברכותיה, ותפילת העמידה.[2] מפנה משמעותי מאוד בתחום זה התהווה בשירת הקודש של פייטני ספרד, אשר בבקשם בקעה משלהם להתגדר בה – מלבד מה שחידשו בתבניות הפיוט שנוצרו לפניהם – החלו ליצור פיוטים שתכליתם הייתה לעטר חלקים בתפילה, שעד זמנם לא זכו לכך. 'בקעה' מרכזית כזו מצאו בברכות הפתיחה והחתימה של 'פסוקי דזמרא' – 'ברוך שאמר' ו'נשמת כל חי' – וחיברו להן 'רשויות', היינו פיוטי הקדמה.[3] פיוטנו, כאמור לעיל, הוא ביטוי אחד מני רבים למפנה זה.

הדגם הבסיסי של פיוטי מבוא 'מזמין' את המעיין להשוות בינם לבין ה'תחנה' בתפילה אותם הם באים לפייט; שאלה מתבקשת בהקשר זה היא מה המטען הרגשי, הרוחני, הדתי או האינטלקטואלי שמבקש הפיוט להטעין בו את המתפלל בשעה שיגיע לברכה היעודה. אולם כאשר מדובר ב'רשות' ל'נשמת', כבמקרה שלפנינו, דומה ששאלה זו מקבלת גוון נוסף: תפילת 'נשמת' כשלעצמה היא תפילה ארוכה למדי, הכתובה בלשון עשירה ונשגבת, ומספקת בעצמה הקדמה פיוטית מפוארת לברכה המופיעה בסופה, בפסקה הפותחת במילה 'ישתבח'; ומכאן, שבהיות פיוטנו בבחינת 'הקדמה להקדמה', ראוי לברר מה היחס בינו לבין מושא הקדמתו – 'נשמת כל חי'. כיצד כל אחת מן ההקדמות הללו מבקשת לעצב את תודעת המתפלל ולהשפיע עליה, בטרם יברך ויחתום את 'פסוקי דזמרא' במילים "ברוך אתה ה' / אל מלך גדול בתשבחות / אל ההודאות / אדון הנפלאות / הבוחר בשירי זמרה / מלך אל חי העולמים"?[4]

פיוטנו מבטא את תשוקתו של המשורר לאלוהיו; במילים הלקוחות ממזמור תהלים מב, הוא מתאר כיצד כל גופו – נפשו, לבו ובשרו – שותף לתשוקה זו: "צָמְאָה נַפְשִׁי / לֵאלֹהִים לְאֵל חָי / לִבִּי וּבְשָׂרִי / יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי". ההשתוקקות, במקרה זה, היא תוצאת הפער שאינו ניתן לגישור בין אדם ואלוהיו – פער שהוא אולי הנושא המפותח ביותר בפיוט שלפנינו. בריאת העולם למשל היא ביטוי לחכמתו הכבירה של האל, חכמה שאינה ברת-תפיסה עבור בני האדם: "בָּרָא כֹּל בְּחָכְמָה / בְּעֵצָה וּבִמְזִמָּה / וְנֶעֶלְמָה / מֵעֵינֵי כָל חָי", ובכלל הקדוש ברוך הוא נעלה על כל בריותיו – "רָם עַל כֹּל כְּבוֹדוֹ / כָּל פֶּה יְחַו הוֹדוֹ". אולם לפער זה יש בשיר מימד נוסף, כמעט מאיים: חיי האדם הוענקו לו במתנה מאת הבורא, ונפשו נתונה לו לשבט או לחסד – "בָּרוּךְ אֲשֶׁר בְּיָדוֹ / נֶפֶשׁ כָּל חָי"; כל ניסיון להשיג את האל יעלה במות האדם – "אֵל חַי בְּרָאָנִי / וְאָמַר חַי אָנִי / כִּי לֹא יִרְאַנִי / הָאָדָם וָחָי"; ולמעשה אין לו לאדם כל סיכוי להיחשב צדיק לפני הקדוש ברוך הוא – "מִי זֶה יִצְטַדַּק / נִמְשַׁל כְּאָבָק דָּק / אֶמֶת כִּי לֹא יִצְדַּק / לְפָנֶיךָ כָּל חָי".

 

הקטנת דמות האדם היא נושא שכיח למדי בשירת הקודש, ואין היא נעדרת לגמרי גם מ'נשמת כל חי'. אלא ששם תכליתה אחרת: "אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם / וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו / וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ / וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ / וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם / וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת / אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ / ה' אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ / וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ / עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים / וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים / הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ / עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ". ברכה זו מטרימה, כזכור, את הברכה החותמת את 'פסוקי דזמרא' – חטיבת תפילה שעיקרה שבח האל – ולפיכך היא עומדת על חוסר האפשרות לברך את האל כראוי; שכן אף אם פיו של האדם היה מלא שירה תמיד, לא יכול היה לברך את האל – וכל שכן כאשר המציאות הרגילה היא שפיו אינו מלא שירה תמיד. האדם המכיר בערכו הדל מברך את אלוהיו למרות שאינו יכול לברכו. בנקודה זו ההשוואה לפיוטנו מאלפת, שהרי עבור ר' אברהם אבן עזרא, אין קטנות האדם ביטוי רק לקושי הכרוך בפנייה אל האל, אלא היא בגדר מצב קיומי הממצה את כל הווייתו.

אולם בשירנו יש דבר מה נוסף; אופיים הרעוע והתלוי על בלימה של חיי האדם, אינו משקף אותם במלואו. עיון מדוקדק בפיוט יכול להראות כי הוא כולל סדרה של סתירות באופן התבוננותו בחיים: מחרוזת אחת מתארת כיצד המצוות ניתנו לישראל כדי שיחיו מהן – "הִבְדִּיל נִינֵי תָם / חֻקִּים לְהוֹרוֹתָם / אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם / הָאָדָם וָחָי", והמחרוזת הסמוכה לה מערערת על עצם האפשרות לבחור בטוב ולחיות – "מִי זֶה יִצְטַדַּק / נִמְשַׁל כְּאָבָק דָּק / אֶמֶת כִּי לֹא יִצְדַּק / לְפָנֶיךָ כָּל חָי"; מחרוזת אחרת כופרת ביכולת האדם לשוב בתשובה – "בְּלֵב יֵצֶר חָשׁוּב / כִּדְמוּת חֲמַת עַכְשׁוּב / וְאֵיכָכָה יָשׁוּב / הַבָּשָׂר הַחָי", והמחרוזת הסמוכה לה מציגה יכולת זו כאפשרית, באשר היא תלויה ברצון האדם בלבד – "נְסוֹגִים אִם אָבוּ [=חוטאים, אם רצו] / מִדַרְכָּם שָׁבוּ [=יוכלו לשוב] / טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ / בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי";[5] על רקע זה מפליא לגלות כי גם את סיכויי הקִרבה לאל מציג הפייטן באופן דו-משמעי, והפעם לא במחרוזות סמוכות כי אם במחרוזות מקבילות מתחילת הפיוט ומסופו: המחרוזת השנייה מתחילת הפיוט משמיעה את הצהרת האל, לפיה האדם לעולם לא יוכל לראותו – "אֵל חַי בְּרָאָנִי / וְאָמַר חַי אָנִי / כִּי לֹא יִרְאַנִי / הָאָדָם וָחָי", בעוד המחרוזת השנייה מסוף הפיוט מפצירה באל להשיב את עמו אל בית ה', מקום השכנת שכינתו, אשר כל הרואה אותו מִתחייה על ידו – "אוּלַי עֵת בָּאָה / לְהָשִׁיב נְשׂוּא חֲטָאָה / אֶל בֵּיתְךָ וְרָאָה / אֹתוֹ וָחָי".[6]

מה פשרן של סתירות אלו? דומה, כי הפייטן יצר כאן תמונה מורכבת מאוד של חיי האדם: מצד אחד הם תלויים על בלימה, כמעט חסרי סיכוי, ומצד שני הם ממשיכים להתקיים; תנועת המטוטלת של הדובר, אשר נראה כמי שנע בין חיים למוות, משקפת בחדות רבה את השבריריות של קיומו, ובה בעת גם את החיוניות הויטאלית שבקיום זה. מרחק גדול יש כמובן בין עמדה פילוסופית-שירית זו לבין עמדת המוצא של ברכת 'נשמת כל חי', אשר התעניינותה באדם מתמקדת בהיבט מסוים מאוד של חייו – יכולתו לשבח כראוי את האל. ואפשר אף שקריאה זו בפיוט 'צמאה נפשי' מאירה באור חדש את המילה המנחה שבו – "חָי" – המשמשת גם כחרוז המבריח את חתימת כל מחרוזות השיר; כביכול אל מול ביטויי הספקנות העמוקה שמגלה המשורר ביחס לחייו, הוא מציב גם את הקריאה החוזרת – "חָי, חָי, חָי, חָי" – המאפשרת לו בכל זאת לפרוש כפיו ולהשתחוות על אפיו (כמתואר במחרוזת האחרונה), באמירת "נִשְׁמַת כָּל חָי תְּבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ...".



[1]  עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמ' 23, 47-51, 55-60, ועוד.

[2]  שם, עמ' 68.

[3]  שם, עמ' 395-396.

[4]  נוסח החתימה מובא כאן לפי מנהג אשכנז. הנוסחים האחרים דומים לו בעיקרם, ומכל מקום אין הם משנים לעניין המצומצם הנדון כאן.

[5]  מובן שאף כינויו של בית העלמין בשם 'בֵּית מוֹעֵד לְכָל חָי' מגלם בתוכו פרדוכס זה.

[6]  ההקבלה בין תחילת הפיוט וסופו נבנית לא רק על ידי מחרוזות אלה, אלא גם על ידי מחרוזות הפתיחה והחתימה – אשר מתארות שתיהן כיצד תחושותיו של הדובר מקבלות ביטוי בכל חלקי גופו, בבחינת "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ" (תהלים לה, י – פסוק הנאמר גם במסגרת 'נשמת כל חי'): נפשו, ליבו ובשרו במחרוזת הראשונה – "צָמְאָה נַפְשִׁי / לֵאלֹהִים לְאֵל חָי / לִבִּי וּבְשָׂרִי / יְרַנְּנוּ לְאֵל חָי"; כפות ידיו, פניו ופיו במחרוזת האחרונה – "אֶפְרֹשׂ לְךָ כַּפִּי / וְאֶקּוֹד עַל אַפִּי / בְּעֵת אֶפְתַּח אֶת פִּי / בְּנִשְׁמַת כָּל חָי".