דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

ציון הלא תשאלי - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

'ציון הלא תשאלי', קינתו הנודעת של ר' יהודה הלוי, זכתה להעמיד דגם פייטני בעל סממנים מובחנים, המכונה 'צִיוֹנִים'. עשרות פייטנים מאוחרים לריה"ל, לרבות כאלה שחיו בתרבויות שירה שונות ורחוקות משלו בזמן ובמקום, חיברו קינות המחקות את 'ציון הלא תשאלי' בתוכן ובצורה – תופעה מפליאה במיוחד בהתחשב במורכבותה הצורנית של הקינה שלפנינו. מה משמעותה של פעולת חיקוי זו? המאמר שלהלן מבקש להציע תשובה מסוימת לשאלה זו, תוך שימת לב מיוחדת לייעודם של פיוטים אלה, כקינות לתשעה באב.

לתקציר המלא

שירו הנודע של רבי יהודה הלוי (1075 לכל המאוחר, ספרד – 1141 לכל המוקדם, כנראה בארץ ישראל) 'ציון הלא תשאלי', לא נכתב אמנם מתחילה כדי לשמש בתפקיד ליטורגי, אך עד מהרה התקבל כקינה לתשעה באב. השיר זכה להערצה מופלגת, תופעה עליה מעידות הקינות הרבות שנכתבו בתבניתו, כולן פותחות במילה 'ציון' ופונות אליה בלשון נוכח, חורזות ב'-רָיִךְ', ומשקלן הוא המשקל הספרדי 'המתפשט' – כמותו בדיוק; הן נתכנו בשם 'ציוֹנים', והיו למעין תת-סוגה במסורת הקינות.1 תופעה זו מפליאה, בין היתר, על רקע חריגוּת משקלו המורכב של השיר בזמנים ובמקומות שבהם אומצו רק הפשוטים יותר מבין המשקלים הערביים הקלאסיים, כבאשכנז של המאות השתים-עשרה עד החמש-עשרה.2 כתיבה חדשה בתבנית ישנה ומוערכת היא תופעה רחבה ומוכרת בתולדות הספרות בכלל, כמו גם במסורת הפיוט; אף על פי כן, היקפה במקרה שלנו ובתנאיו המיוחדים, הכוללים כאמור שימוש במשקל שכבר אינו מהווה דגם פעיל בתרבות השיר בת-הזמן – ראויה לציוּן מיוחד.3 קשה להצביע על הגורם המדויק (או מכלול הגורמים) שהעניק לקינה זו את מעמדה, וכל ניסיון לעשות כן אינו יוצא מגדר השערה;4 עם זאת, יתכן שקל מעט יותר להציע פשר כלשהו למשמעותה של פעולת 'חיקוי' זו, ולתפקיד שהיא ממלאת ב'סוד' יצירת הקינות לתשעה באב. את הדברים שלהלן נקדיש להצגת משקל השיר, ולדיון במשמעות הבחירה בתבניתו על ידי פייטנים בני דורות שונים.

 

כיון שתורת המשקלים בדרך כלל אינה מוכרת לקוראים בני זמננו, נפתח בהקדמה קצרה אודותיה, ולאחר מכן נדגים את יישומה בשיר שלפנינו. 'משקל' הוא אחד ממאפייניה הצורניים הבסיסיים של לשון השירה. המשקל יוצר מבנים סימטריים נשמעים לאוזן של יחידות הגייה בחלקיו השונים של השיר; יחידות ההגייה יכולות להיות נבדלות זו מזו במקום הטעמת המילה, במספר ההברות, או באורכן של התנועות – בהתאם לשפה, לתקופה, ולכללי השיר המקובלים בה. השירה העברית לדורותיה, אשר נוצרה בתקופות שונות ובמקומות שונים, גיבשה שיטות שקילה השונות זו מזו במידה רבה; לענייננו כאן רלוונטית בעיקר שיטת השקילה הכמותית שאימצה השירה העברית בספרד בהשפעת השירה הערבית. שיטה זו מבוססת על אבחנה בין יחידות הגייה קצרות וארוכות (ולכן היא מכונה 'כמותית'): עיצור המנוקד בתנועה 'שלמה' כלשהי – למשל קמץ, סגול, חיריק וכדומה – נחשב ליחידת הגייה קצרה המכונה 'תנועה' (ומסומנת בקו: - ); לעומתו, עיצור המנוקד בשווא-נע או בחטף, מצטרף תמיד לעיצור הנע שאחריו, ויחד הם נחשבים ליחידת הגייה ארוכה המכונה 'יתד' (ומסומנת בחצי-עיגול וקו: U- ). צירוף בסיסי של יתדות ותנועות, שמספרן נע בין שתיים לארבע, מכונה 'עמוד'; לכל צירוף כזה ניתן כינוי שנגזר מן השורש 'פ.ע.ל' (וראו להלן). רצף של כמה עמודים יחדיו יוצר את משקל הטור הבודד, המכונה 'בית' ( = שורה, בלשוננו).5 לקורא המודרני, הרגיל בשירה משוחררת מכבלי צורה, ושעל פי רוב הידע הלשוני-דקדוקי שלו אינו חורג מן הממוצע, עשויה הקפדה זו בענייני לשון ודקדוק להיראות משונה; אולם לדידם של פייטני ספרד שיר שאינו שקול במשקל כלשהו כמעט אינו ראוי להיחשב שיר.

כאמור לעיל, השיר 'ציון הלא תשאלי' שקול במשקל הקלאסי המכונה 'המתפשט' (או ליתר דיוק – בגרסה מקוצרת של משקל זה), שהוא אחד מעשרה או אחד-עשר המשקלים שאימצה השירה העברית בספרד מן השירה הערבית. סימון היתדות והתנועות בשלושת טוריו הראשונים יוצר את הסכֵמה הבאה:

 

- -   U   - -  - U   - - U    - -                      - - - U    - -     U- -   -U---

צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ                      דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ

- -/ U/ - - /- U/ - - U/ - -                          - U /- - U/- - -U/  - - U ---

מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם                        רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ

-  -  /  U  -/   - - U/ - - U/  -  -                    -U /- - U/ - -  /-U -/-  U - - -

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל                   חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ

 

ניתן לראות כי ה'סוגר' ( = הצלע השנייה) שבכל טור, מורכב מצירוף קבוע וזהה של יתדות ותנועות, וכי לעומתה ה'דלת' ( = הצלע הראשונה) שבכל טור, משתנה; בטור הראשון הרכבה הפנימי זהה לזה של הסוגר, אך למן הטור השני ואילך, הרכבה נבדל מזה שבסוגר ביחידת ההגייה האחרונה, ההופכת מתנועה (בסוגר) ליתד (בדלת). הרכב זה של יתדות ותנועות מקובל לחלקו ל'עמודים' באופן הבא:

 

/'מתפעלים'/'פועלים'/'מתפעלים'/'פועלים'/                      /'מתפעלים'/'פועלים'/'מתפעלים' /'נפעל'/

  /-  - U  - -  /  -  U - /   -  U -  - /                       / -  U  - /  -  U - -  /  -  U - /  -  U  -  / - - /

 

לענייננו אין משמעות רבה לסימונו וכינויו של משקל השיר; די בכך שניתן דעתנו למורכבותו של מבנה זה: שלושים ושלושה מתוך שלושים וארבעה טורי השיר בנויים מצירוף קבוע וזהה של יחידות הגייה; ויש להעיר גם כי צירוף זה מורכב ביחס למשקלים אחרים בשל שילובם המסורג של 'עמודים' 'זוגיים', בני שתי יחידות הגייה ('פועלים' ו'נפעל'), עם 'עמודים' 'משולשים', בני שלוש יחידות הגייה ('מתפעלים'). את האבחנה שבין טורו הראשון של השיר לשאר הטורים יצר הפייטן 'לתפארת הפתיחה', כדי להשוות את משקל הדלת למשקל הסוגר, בדיוק כשם שרק בטור זה חרז גם את הדלת בחרוז המבריח של כל סוגרי השיר – 'רָיִךְ'.6

 

המודעות למורכבותו היחסית של מבנה השיר מדגישה עוד יותר את עוצמתה של המגבלה הצורנית שהטילו על עצמם פייטני כל הדורות שחיברו קינות מסוג ה'ציוֹנים'; בחירה זו אינה מובנת מאליה בתרבויות שיר שכבר נטשו זה מכבר את המורכבים שבמשקלים הקלאסיים. השאלה הנשאלת היא, אילו צרכים משרתת בחירה זו עבור אותם פייטנים מאוחרים?

יש מקום למחשבה, כי במסורת הקינות לתשעה באב – שמא ואולי יותר מאשר במסורות פנימיות אחרות בתולדות הפיוט – הרצון לראות בפיוט העכשווי חוליה נוספת בשרשרת ארוכה ממלא תפקיד מרכזי; הבחירה בתבנית חמורה ומוקפדת ששימשה גם בקינת הדורות הקודמים מהדקת את הקשר בין החוליות ההיסטוריות הנבדלות זו מזו, ומכוננת תודעת רציפות ושותפות-גורל: סבלו המתמשך של עם ישראל בגלויות השונות הופך בזה ל'סיפור' אחד, בו צרת ה'אז' מתמזגת בצרת ה'עכשיו', וייחולי ה'מחר' מתאחדים.

 

הצעה זו מאירה באור מחודש גם את בחירתם של פייטנים לא-מעטים בכל הדורות לפתוח את קינותיהם במילה 'איכה', הקושרת אותן למגילת איכה (הקינה המקראית הקדומה); היא מאירה מחדש גם את הקינה 'אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ', המופיעה בכתבי יד כבר במאה הארבע-עשרה: קינה זו כמו משוחחת עם דגם ה'ציוֹנים', אך משקלה פשוט יותר (רצף כפול של יתד ושתי תנועות בכל צלע), וחריזתה – 'רֶיהָ' – שונה אך במקצת מן החריזה המסורתית 'רָיִךְ';7 והנה, אף לקינה זו עצמה נוצר מעין 'חיקוי' מאוחר יותר בקינתו המודרנית של י.ל. ביאלר על השואה (בקהילות אשכנז נהוג לשיר את שתיהן בעמידה באותה מנגינה) – "אֱלִי אֱלִי נַפְשִׁי בְּכִי / וְזַעֲקִי בַּת יִשְׂרָאֵל / מִסְפֵּד שְׂאִי והִתְיַפְּחִי / אָכְלָה הָאֵשׁ בְּיִשְׂרָאֵל". מכאן, שהתמורות הטבעיות בדרכי השיר אינן יוצרות ניתוק גמור בין קינת הדורות; פעמים מאמצים הפייטנים תבנית קדומה ושומרים עליה בהקפדה רבה, ופעמים בוחרים להיות בדיאלוג צורני איתה, גלוי או סמוי; כך או כך, חוט מקשר מתהווה ביניהם.

 


1 עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמ' 471. דניאל גולדשמידט בהקדמה למהדורתו המוערת של סדר הקינות לתשעה באב (ירושלים, תשל"ז – מהדורה שלישית), מונה למעלה מעשרים 'ציונים' שנתקבלו בחלקן במנהגי אמירת הקינות של עדות ישראל השונות (עמ' יג-יד). על תופעות נוספות המעידות על ההערכה לה זכה השיר ראו אביבה דורון, 'ציון הלא תשאלי – ההתקבלות וסגולות השיר' (בתוך: יהודה הלוי, מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל-אביב 1988, עמ' 248-254).

2 פליישר (לעיל הע' 1), עמ' 436.

3 מקובלת גם ההנחה שהחיקויים הרבים לא התעלו לרמתו של המקור; פרנץ רוזנצווייג למשל טען כי הם הצליחו "רק עד למשקל, עד לחרוז, עד למלת הפתיחה" (ע"פ דורון, הע' 1 לעיל). וראו גם אצל ישראל לוין, תנים וכינור – חורבן, גלות, נקם וגאולה בשירה העברית הלאומית, תל-אביב 1998, עמ' 94.

4 הצעות שונות ניתן למצוא במאמרה של דורון (הע' 1 לעיל).

5 על המשקל הכמותי בשירה העברית ראו: שולמית אליצור, שירת החול העברית בספרד המוסלמית, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב 2004, כרך שלישי, עמ' 24-66; ישראל לוין, שלמה אבן גבירול – שירים, תל-אביב 2007, עמ' טז-יח.

6 על משקל 'המתפשט', צורות הקיצור שלו, והשפעתן על 'תפארת הפתיחה', ראו אליצור (לעיל הע' 5), עמ' 49-51.

7 ואמנם בניתוח מקורותיה של הקינה 'אלי ציון ועריה' יש לשקול גם את השפעת הקינה 'בת ציון שמעתי' המיוחסת לבתו של ר' יהודה הלוי או של ר' לוי אבן אלתבאן – בחריזה, בעיצובה של מחרוזת הפתיחה ושיבוציה המקראיים, וכן בהקשרים התוכניים (וראו במדור 'על הפיוט' לפיוט 'בת ציון שמעתי').