דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

צבי החן - עיון בפיוט

תרצה ליבוביץ

16/11/2015

תקציר המאמר

נדמה כי ר' צאלח מצליח מציב בפיוטו זה חלוקה ברורה בין היונה הזכה, הלא היא עם ישראל, ובין החיה הרעה הרודפת אותה - אומות העולם. אולם מדרש הפיוט שלפנינו מגלה משמעויות נוספות ושונות לדימויים אלו ולחלוקה הנראית ממבט ראשון ושגור כה ברורה ופשוטה. מתוך השוואה לשיר השירים ולברית בין הבתרים, שגם שם מופיעים דימויי היונה והצבי, ולמדרשים שנכתבו עליהם, אנו מגלים כי היונה עשויה להיות לא רק ולאו דווקא ישראל. ואולי היונה היא בכלל צבי?

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

ואולי היונה היא בכלל צבי?

 

כחוט השני שזורים להם בפיוט היונה הזכה הנרדפת:

 

"פְּדֵה יוֹנָה גוֹלָה סוּרָה... צוֹדָה גוֹזָל, רוֹדָה גוֹזָל...; לָמָּה יוֹנָה זַכָּה בָרָה, בְּחַגְוֵי סֶלַע סְתוּרָה...; הֲדֹף אָמָה נָכְרִית זָרָה, אֲשֶׁר עֲלֵי תוֹרְךָ גָבְרָה..."

 

והחיה הרעה הרודפת:

 

"רְאֵה אָמָה מִתְאַכְזְרָה, צוֹדָה גוֹזָל, רוֹדָה גוֹזָל...; שְׁבֹר צָרָה הִיא צוֹרְרָה...; לָמָּה יוֹנָה... בְּיַד חַיָּה רָעָה מָרָה; הֲדֹף אָמָה נָכְרִית זָרָה, אֲשֶׁר עֲלֵי תוֹרְךָ גָבְרָה..."

 

לא ניתן להישאר אדישים לדימוי של יונה זכה וברה, גוזל עלוב, השבוי (עוד רגע) בציפורניה של חיה רעה. תחושה של בהילות מועברת בתמצות ובריכוז לאורך בתי הפיוט. הבהילות הולכת ומתעצמת עד לשיא בבית האחרון. עוד רגע ללא הצלה מיד הקב"ה, והכל יהיה אבוד:

 

חוּשָׁה עַד לֹא תָפוּג תּוֹרָה

הֲדֹף אָמָה נָכְרִית זָרָה

אֲשֶׁר עֲלֵי תוֹרְךָ גָבְרָה

 

לא רק התור יהיה אבוד, שר הפייטן במשפט הדו-משמעי "חושה עד לא תפוג תורה", אלא גם התורה. הזיהוי בין התור לבין התורה נועד להכריח את הקב"ה להתערב להציל. אם אין די בתור בשביל להציל, אזי בשביל התורה.

 

עוצמתו של הפיוט מתבססת על החלוקה הברורה כשמש בין הטוב לרע, התמים לרשע, החלש וחסר האונים לטורף. אולם חפירה בעולמות הדימויים שבבסיס הפיוט מגלה כי החלוקה אינה כה ברורה. היונה אינה תמיד זכה וברה, ובכלל – היא אינה תמיד יונה.

 

כן השיגור למסע שלנו יהיה הפזמון, שילוש צלעות מוזר –

 

צוֹדָה גוֹזָל

רוֹדָה גוֹזָל

וְהוּא לַגֶּזֶל לֹא גָזַל

(חַי לֹא גָזַל)

 

ראשית לוכדים  את אוזנינו צלילי המילים וההברות. צו-דה גו-זל, רו-דה גו-זל, הכפלת ההברה "-זל" בצלע השלישית – והוא לג-זל לא ג-זל (והחזרה לפי המנגינה: חי לא ג-זל).

 

שנית, תוכן הפזמון יוצא דופן בעולם הפיוטים. לא מילות אהבה, לא מילות גאולה, לא פריטה על אהבתו ורחמיו של הקב"ה, אלא שירה בהולה על הרדיפה שרודפת החיה את הגוזל.

 

שלישית, תשומת הלב פונה לצלע השלישית, לצירוף המילים המוזר "וְהוּא לַגֶּזֶל לֹא גָזַל". דומה כאילו אומר הפייטן: מה עשה הגוזל שהחיה רודפת אותו, הוא לא גזל, רצח, שיקר וכו'. יש לשאול, מה מצא הפייטן לציין דווקא זאת על הגוזל? מה פשר ההבהרה שהגוזל לא גזל, כהצדקה להצלתו? האם רק החרוז היווה כאן שיקול?

 

כדי לתת מענה, יש לצלול לעולם הדימויים שבבסיס הפיוט.

 

הדימויים בפיוט שואבים משני עולמות, והם – היונה בשיר השירים המסתתרת בחגוי הסלע, והתור והיונה מול יתר החיות בברית בין הבתרים.

 

הקישור לעולם של שיר השירים הוא קודם כל מפורש, בבית השלישי:

 

לָמָּה יוֹנָה זַכָּה בָרָה

בְּחַגְוֵי סֶלַע סְתוּרָה

בְּיַד חַיָּה רָעָה מָרָה

 

ובשיר השירים:

 

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה

(שיר השירים ב, יד)

 

קישור נוסף הוא דרך דמות מרכזית נוספת בפיוט, היא הצבי, האמור להושיע את היונה:

 

צְבִי הַחֵן חִישׁ בִּמְהֵרָה

פְּדֵה יוֹנָה גוֹלָה סוּרָה

רְאֵה אָמָה מִתְאַכְזְרָה

 

במקביל לצבי החן בפיוט שלנו, הנה הצבי, משני צדי היונה, בשיר השירים:

 

קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת:

דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים:

עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:

כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ:

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ:

הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ:

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:

אֶחֱזוּ לָנוּ שׁוּעָלִים שׁוּעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדַר:

דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים:

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר:

(שיר השירים ב, ח-יז)

 

הקישור לעולם של ברית בין הבתרים עולה מהמוטיב של יונה מול חיה בפיוט שלנו –

 

לָמָּה יוֹנָה זַכָּה בָרָה

בְּחַגְוֵי סֶלַע סְתוּרָה

בְּיַד חַיָּה רָעָה מָרָה

 

מוטיב זה דומה למוטיב של יונה מול הבהמות בברית בין הבתרים:

 

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ:

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה’ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:

וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר:

וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:

וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה:

וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל:

(בראשית טו, ז-יד)

 

זאת ועוד: המופע של הצמד 'תור וגוזל' הן בפיוט שלנו, והן בברית בין הבתרים, אינו מותיר ספק בדבר הקשר בין הפיוט לבין ברית בין הבתרים. בפיוט שלנו נכנס התור כניסה כפולה בבית הרביעי –

 

חוּשָׁה עַד לֹא תָפוּג תּוֹרָה

הֲדֹף אָמָה נָכְרִית זָרָה

אֲשֶׁר עֲלֵי תוֹרְךָ גָבְרָה

 

והגוזל - בפזמון: "צוֹדָה גוֹזָל, רוֹדָה גוֹזָל, וְהוּא לַגֶּזֶל לֹא גָזַל".

 

ובברית בין הבתרים: וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל:

 

(אגב, לאחר שקישרנו בין הפיוט לשיר השירים, ובין הפיוט לבין ברית בין הבתרים, כבמעשה אומנות מתחברים להם שיר השירים וברית בין הבתרים בינם לבין עצמם: עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בָתֶר.)

 

עתה נחזור לפזמון, לצלע התמוהה "וְהוּא לַגֶּזֶל לֹא גָזַל". המפתח להבנתה מצוי במדרש על ברית בין הבתרים. המדרש מציע שורה של הסברים למשמעות הטקס, לבהמות השונות ולביתורן, ולאי ביתור הציפור. מקובל לדמות את הבהמות לאומות העולם, בעיקר לאלו הקשורות בקשר הדוק לקורות עם ישראל. מולן, התור והגוזל הם ישראל, העומדים מנגד לבהמות האחרות. גורלם אחר מגורלן של הבהמות. את הבהמות – בותר אברהם, ואילו את הציפור "לא בתר", על כל המשמעות הסמלית הנובעת מכך (ראו למשל רש"י על הפסוק).

 

אולם באחת ההצעות של המדרש מופיע ערפול מפתיע בתוך החלוקה הברורה לכאורה:

 

דבר אחר:

"קחה לי עגלה משולשת" - זו בבל שהעמידה שלושה מלכים, נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר.

"ועז משולשת" - זו מדי שהיתה מעמידה שלושה מלכים, כורש ודריוש ואחשורוש.

"ואיל משולש" - זו יון...

"ותור וגוזל" - זו מלכות אדום, תור הוא אלא שגזלן הוא...

"ואת הצפור לא בתר" -  ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי אמר: הראה לו הקב"ה כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל אין הגל שוטפו.

(בראשית רבה, פרשה מד)

 

העגלה היא בבל, העז היא מדי, האיל היא יוון – כל זה מתאים ומתבקש. הופעת אדום כאומה הנוספת, אולי אף העיקרית, ברצף ההיסטוריה של אומות העולם מול ישראל – גם כן צפויה. אך ההפתעה היא באשר למסומל של אדום. הציפייה היא שהתור והגוזל יימצאו בצדו השני של המתרס, מול העגלה והעז. והנה, אדום מדומה לא פחות מאשר ל - "תור וגוזל". התור-הגוזל שאנו רגילים לראותו מסמל את ישראל התמימה, חסרת האונים ומשוועת לעזרה מול החיה הרעה, הוא אדום, העזה מבין אויבי ישראל.

 

שמא תאמרו, אין בכך כלום, כל מקום ודימוייו? אלא הפייטן אינו מותיר מקום לספק שהוא מבקש לקשר בין שני המקומות, כאשר הוא שואב את הביטוי יוצא הדופן "והוא לגזל לא גזל" היישר ממדרש זה על אדום, ומיישמו על ישראל.

 

התור והגוזל בפיוט ובמדרש נמצאים, אפוא, בשיח זה עם זה. לעומת אדום, שהוא התור הגזלן, עומד ישראל, התור ש – "לגזל לא גזל". אמנם בפיוט הגוזל לא גזל, בניגוד לגוזל הגזלן שבמדרש. אך בד בבד עולות שאלות בדבר דו-הפנים האפשרי של התור-היונה-הגוזל. אם, בעולם הדימויים שלנו, היונה הייתה מנוכסת לישראל בלבד, עתה מתגלה כי אפשר שהיא גם אדום. הקישור הבולט בין התור בפיוט לתור במדרש על אדום אינו פוטרנו מלהרהר, שמא ליונה התמימה, שבפיוט היא ללא ספק ישראל, יש עוד פנים ותכונות של אדום.

 

דו-הפנים של היונה, האפשרות שהיונה נמצאת באותו הצד של החיות האחרות ולא מעבר לו, ושבבחינות מסויימות היונה והחיה הרעה חד הן, אינם זרים לעולם המדרש עצמו. הנה אנו מוצאים במדרש על "יונתי בחגוי הסלע" (כמה מתאים לחזור לנקודת ההתחלה) את הדברים המעניינים הבאים:

 

"יונתי בחגוי הסלע" -  מהו "יונתי בחגוי הסלע"?, אמר ר' יוחנן אמר הקב"ה קורא אני לישראל יונה דכתיב (הושע ז') ויהי אפרים כיונה פותה אין לב, אצלי הם כיונה אבל אצל אומות העולם כמין חיות דכתיב (בראשית מ"ט) גור אריה יהודה, נפתלי אילה שלוחה, יהי דן נחש עלי דרך, בנימין זאב יטרף, וכל י"ב שבטים משולים כחיות, לפי שהאומות נלחמים לישראל ואומרים לישראל מה אתם רוצים מן השבת ומן המילה, והקב"ה מגבירן לישראל ונעשין בפני האומות כחיות להכניען מלפני הקב"ה ולפני ישראל, אבל אצל הקב"ה נעשים כיונה תמה ושומעין לו...

(שיר השירים רבה, פרשה ב)

 

אם כן, ישנם זמנים שבהם היונה עצמה עוברת צד, לצד של ה"חיה". הדמות אינה עומדת במקום אחד. תכונותיה מתחלפות. יתכן שהיונה התמימה שבפיוט, מחליפה, בזמן אחר, את עורה והינה חיה רעה, נלחמת ומכניעה. לא עוד הדמיה חד-גונית של ישראל ליונה המשוועת לעזרה. על ידי כך שהפייטן רומז לדימוי אחר, מתעשרים מהבחינה הספרותית והרעיונית. אף מהבחינה הערכית מסומנת אפשרות מרעננת, שהכניעה וחוסר הישע מתאימים ליחס שבין ישראל לבין הקב"ה, ולאו דווקא ליחס שבין ישראל לאומות העולם: "אצלי הם כיונה אבל אצל אומות העולם כמין חיות... ונעשין בפני האומות כחיות להכניען מלפני הקב"ה ולפני ישראל, אבל אצל הקב"ה נעשים כיונה תמה ושומעין לו..." מעניין שהפייטן לא הלך עם רעיון זה עד תום, שכן לא הפך את היונה שבפיוט לחיה, המתגברת על החיה הרעה התוקפת אותה. היונה נותרת יונה, אפילו הופכת לגוזל, וממשיכה לקרוא ולצפות לישועתו של הקב"ה.

  

נסיים בשאלה על האירוע שבו מושר פיוט זה. אמנם בראשיתו הושר הפיוט בחג הסוכות. אך בהמשך הפך הפיוט להיות אחד משירי חתונה. אף שמדובר בו ביונה המתאווה לצבי שיצילנה, מה לפיוט קורע לב זה, ולשמחת חתונה? אחת ההצעות שעלתה במהלך לימוד הפיוט בקבוצה הירושלמית של 'קהילות שרות' הייתה, שהשימוש הבולט בגוזל-גזל-גזל הוא משחק מילים עם غزال ובכתיב עברי – ע'זאל, הוא הצבי. הפזמון הוא אפוא משחק עם הצבי שבראשית הפיוט - גוזל וע'זאל; גוזל ו- غزال - היונה והצבי משחקים זה עם זה. לפי הצעה זו, ישנו בפיוט גם רובד קל, משחק, מחליף ומזהה בין הכלה-יונה-גוזל לחתן-צבי-ע'זאל.