דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

פלא הדרך - עיון בפיוט

חנה פתיה

16/11/2015

תקציר המאמר

שיר שהוא מעין שבועה והצהרת אהבה ואמונים של היחיד מול בוראו, כשהוא עומד משתומם מול פלא הבריאה והדרה ומול נשגבותו ונוראותו של האל. מתוך תחושה זו של יראת הרוממות ושל שפלותו של היחיד מול האל הנשגב, עולה ופורצת בקשתו של היחיד מהאל להאיר את דרכו בעולמו ולסייע בידו להתעלות ולחבר את רצונו שלו לרצון העליון. 

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

שיר קצר זה, שמחברו איננו ידוע, אפוף תחושת שגב והוד, של יראת הרוממות מפני אל נורא תהלות עושה פלא.

האדם המתבונן עומד משתומם מול פלא הדרו של האל והבריאה. הוא חש כי הוא חוליה בשרשרת הדורות והעולם, הניצבים וקיימים מאז ומעולם. דברי המשורר בשורה הראשונה מעלים בזכרוננו את דברי דוד המלך בתהלים (קיט, פט): לְעוֹלָם ד' דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם. לְדר וָדר אֱמוּנָתֶךָ כּוֹנַנְתָּ אֶרֶץ וַתַּעֲמד:

ואומר מדרש תהלים על הפסוק:

...דברך נצב בשמים. איזה דבר הנצב בשמים אלא אמר הקב"ה על מה השמים עומדים על אותו דבר שאמרתי יהי רקיע בתוך המים... וכתיב כי הוא אמר ויהי וגו' (תהלים לג ט) אותו הדבר שאמר הוא עשה לכך נאמר הוא צוה ויעמוד בדבר ה' שמים נעשו (שם שם ו) ובאותו הדבר שברא אותן בו הם עומדים לעולם לכך נאמר לעולם ה' דברך נצב בשמים: לדור ודור אמונתך וגו'. השמים והארץ עומדין על האמונה...

החסידות מרחיבה את דברי המדרש. המאמר האלוקי ש"אמר והיה העולם" הוא נצחי וממשיך להיאמר בכל רגע ורגע בתוך המציאות ולברוא אותה. דבר ד' שברא את השמים אינו מעשה חד פעמי אלא דבר הניצב ועומד בשמיים וחוזר ונאמר, אלא ששמיעת דברו של הקב"ה תלויה בשומע , כמה היטיב לכרות אוזנו ולהקשיב לאותו דיבור אשר הוא המחזיק את המציאות כולה.

מהבריאה מגיע המשורר אל הבורא ומנסה לתאר את שהוא חש כלפיו: נורא - נשגב - נשא - נעלם - המשורר משתמש פה בארבעה תארים בזה אחר זה, כאשר השימוש בשלושת התארים בזה אחר זה באים ליתן תחושה של ניסיון בלתי אפשרי לבטא אפילו במשהו את תחושת היחיד אל מול האל.

המשורר הולך ועולה מהנורא אל הנשגב ומהנשגב אל הנשא ואז -- נעצר!

הוא מבין שבעצם אין לו יכולת לתפוס כלום - האל הוא נעלם - למעלה מכל תפישה והשגה. העולם, מעשה ידיו של הקב"ה, הוא בה בעת גם הֶעְלֵם - אותן אותיות משמשות אותנו לשתי המלים: העולם והעלם - והן מבטאות בכך את התפישה שהקב"ה נעלם בתוך העולם. הוא אמנם מתגלה דרך העולם אבל העולם עצמו הוא גם העלמו. הוא מסתיר ומעלים את האור האלוקי. הדיבור והשפע האלוקי לא יכול להתגלות בעולמנו, עולם של צללים ושל הסתר. 

ומתוך תחושה זו של הסתר והעלם, של האדם החש את אפלת העולם הזה ומודע לאפסותו ושפלותו מול האינסוף - מבקש המשורר מהאל, יוצר האור, שבידו להפוך אור לחשך וחשך לאור, להאיר את האפלה בה הוא שרוי. הדרך לצאת מן האפלה לאורה היא באמצעות הרצון. המשורר מבקש: הָפֵק רְצּוֹנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ - שאיפתו של האדם המאמין היא להגיע למדרגה בה רצונו של הקב"ה יהיה כרצונו שלו. רצונו של האדם, שהוא הגילוי הפנימי שלו והוא המבדיל בינו לבין שאר בעלי החיים, יהיה מקושר לרצון העליון, רצון ד'. כאשר יעשה האדם את רצונו של הקב"ה יתגלה רצונו של האל באדם עצמו ובעולם. זוהי ההידבקות באל, ההתקשרות עם הנצחי.

וכשהאדם זוכה להגיע למדרגה עליונה זו הוא מגיע למצב של הסתופפות באורו של הקב"ה וחיים לאורו, כמו דוד המלך המודה לקב"ה בתהלים (נו, יד): כִּי הִצַּלְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת הֲלֹא רַגְלַי מִדֶּחִי לְהִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי אֱלֹקִים בְּאוֹר הַחַיִּים,  וכפי  שמתאר זאת  גם איוב (לג, ל): "לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי-שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים". ועל כך אומר המלבי"ם (שם יז, יב): שכמו שאחר הלילה יבא האור... כן אחר ליל המות וחשכתו יזרח אור החיים הנצחיים שבאורו אראה אור".

אור החיים, אור אינסוף, הוא אותו אור של החיים המשוחררים ממגבלות החומר, ההצלה מהמוות ומבאר שחת היא הצלתה של הרוח, של הנשמה המנסה להתעלות ולהיפדות מידי אויביה הגשמיים והרוחניים, ובראש ובראשונה האדם עצמו שהנשמה שוכנת בקרבו והוא מחפש את האור, את האל שהוא מקור החיים והאור, כפי שאומר דוד המלך (תהלים לו, י): כִּי-עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה-אוֹר.

או אז, כשיזכה האדם לכך יזרח האור הגדול, אור הגאולה של היום האחרון, אז יצטלצלו פעמונים בקולם, קול הפעמונים המזכיר לנו את פעמוניו של ר' שלמה אבן גבירול בפיוטו המפורסם "שלום לך דודי", שם אומר רשב"ג: מה לך יפיפיה ותעוררי אהבה, ותצלצלי קולך כמעיל בקול פעמון  - כמו פעמוני הזהב שהיו על שולי מעילו של הכהן הגדול, שקולם הצטלצל בבואו לשרת בקדש.

השיר כולו נע במתח שבין שני קטבים מנוגדים. בין הנשגב והבלתי נתפס, הנצחי והקיים לעולם ולעולמי עולמים,  ובין האדם, בן התמותה החולף, החש עצמו שפל ונכלם מול בוראו. אולם דווקא מתוך תחושת שפלות זו, מתוך הכרת ערכך ומהו האדם לעומת בוראו, מגיע האדם אל הקרבה אל האל, אל הגאולה הפרטית שלו. שכן האל הנשגב והנורא מבקש דווקא את שפלות הלב ולא את גבהותו:

כִּי- כה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת-דַּכָּא וּשְׁפַל-רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים (ישעיהו נז, טו).

מעניין לגלות כיצד הלחן של השיר משתלב באופן מדהים עם המלים. אנו שרים: פֶּלֶא הֲדָרְךָ נִצָּב! נעצרים לרגע, כמו ניצבים אל מול אותו פלא הקיים לעולם. ואז פורצת המילה - לעולם! זוהי מעין שבועה. ושוב אנו שרים נורא - נשא - נשגב - ושוב נעצרים - כמו חשים בחוסר היכולת לשאת את שפע רוממות התארים ונשגבות האל  ורק אחרי אותה אתנחתא אנו אומרים ומצהירים - ונעלם!

כאשר שרים את השיר ומתבוננים במלותיו חשים שזוהי מעין שבועת אמונים, כריתת ברית בין האדם לקונו. ניתן לחוש זאת גם בחזרה הכפולה על כל צלע שניה, המחזקת ומדגישה את אותה הצהרת אהבה. מתוך כך גם אפשר להבין מדוע משמש לחן זה גם ל"קדושה" ומדוע שרים שיר זה בכל עת.