דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

פיוט, זמרה ומחול של יהודי תימן

אבנר בהט

16/11/2015

תקציר המאמר

במאמר מבוא זה סוקר המחבר את מסורת הפיוט, הלחן והמחול של יהודי תימן, השלובים זה בזה ואשר מסירתם והעברתם מדור לדור נעשתה בכתב ובע"פ ועל דרך ההתבוננות. המחבר עומד על ההבדלים שבין שירת הגברים ושירת הנשים בקרב יהודי תימן ומרחיב אודות ה"דיואן" (ספר הפיוטים של יהודי תימן) ושלוש צורות היסוד של שירי הדיואן -  נשיד, שירה והלל. בקצרה מוזכרים כאן גדולי משוררי תימן ואופיים של המחול והלחן התימניים. הפרק החותם עוסק בהרחבה בעבודתם החלוצית של בני העדה שעסקו בהפצת השירים של יהודי תימן בקרב הציבור הישראלי.
 

לתקציר המלא

תוכן:

מבוא

פיוט-לחן-מחול

הדיואן

המשוררים

סוגות: נשיד , שירה, הלל , זפה, חדויה

הזמר והמחול

חקר הפיוט, הזמרה והמחול של יהדות תימן

בישראל כיום

פרסומים

 

מבוא
"עורי צפון ובואי תימן"(שיר השירים ד, טז).
המלה תימן משמעה דרום. גם הנביא ישעיהו (מג, ו) מַנגיד צפון מול דרום באמרו: "אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי." בתנ"ך נזכרת ארץ התימן (זכריה ו, ו) המצויה מדרום לאדום.
הארץ הררית ומשתרעת בדרום-מערב חצי האי ערב, לחופי ים סוף והאוקיינוס ההודי. אקלימה יבש וחם, אך בהרים שורר גם קור עז. היא החלק היותר גשום, פורה ומיושב בכל חצי האי ערב.
לפי המסורת שבידיהם הגיעו יהודים לתימן כבר בתקופת הבית הראשון. עם השתלטות האיסלאם נקבע ליהודים מעמד של "דימים", כלומר בני חסות - מיעוט מושפל ולעתים נרדף. ההתנכלות ליהודים הגיעה לשיאה בעת גלות מווזע במאה ה-17, עת גורשו יהודי צנעא וסביבתה לחופי ים סוף הלוהטים שבאזור החוגריה שבדרום תימן ורבים מהם נספו. בין הגולים היה גם שלם שבזי, וגלות זו באה לידי ביטוי גם בשירתו.
הארץ מחולקת לאזורים, השונים מהותית בשפה, בלבוש, במנהגים ובמוסיקה. מקובל לחלק את תימן למספר מחוזות עיקריים: א. מרכז תימן - העיר צנעא ובנותיה (מנכה, שג'דרה, דמאר); ב. שרעב (דרום מערב תימן); ג. אל חוגריה ( דרום תימן); ד. עיר הנמל עדן  (דרום תימן);  ה. חבאן (מזרח תימן); ו. צפון תימן (צעדא, חיידאן).  
יהודים ישבו בתימן ביותר מאלף יישובים, רובם כפרים ומיעוטם ערים. היהודים היו מסוגרים בינם לבין עצמם בפני גויי הארץ ושמרו בקנאות על תרבותם הייחודית, אך שמרו על קשר עם קהילות יהודיות אחרות: בבל, מצרים, ארץ-ישראל וספרד. כך הגיעום התלמוד, כתבי סעדיה גאון והרמב"ם, וכן פיוטי תור הזהב של השירה העברית בספרד.   
נוסעים יהודים שהגיעו לתימן סיפרו עליהם: יהודה אלחריזי במאה ה-13 בספרו "תחכמוני" ועובדיה מברטינורה במאה ה-15. במאה ה-19 התוודעו יהודי אירופה ליהודי תימן בעקבות ביקורו של יעקב ספיר (1822-1885) בתימן בשנת 1858 ופרסום ספרו "אבן ספיר". בספר זה הביא יעקב ספיר לראשונה לידיעת יהודים מחוץ לתימן פיוטים מדיואן יהודי תימן.
יהודים מתימן אף יצאו למסעות מחוץ לארצם וביקרו בארץ ישראל, והידוע בין אלה הוא זכריה אלצ'הארי, שהיה גם משורר חשוב, והעלה את רשמי מסעותיו במזרח ובארץ ישראל בספר המחברות שלו "ספר המוסר".
עליית יהודי תימן לארץ ישראל החלה כבר ב-1881, ובכך הקדימה את העלייה הראשונה. הייתה זו שנת תרמ"ב, או בהיפוך אותיות בתמר, והעלייה נסמכה על הפסוק משיר השירים (ז, ט): "אמרתי "אעלה בתמר". הם התיישבו בירושלים בכפר השילוח, הסמוך לעיר העתיקה, והיוו עדה בפני עצמה, שכן האשכנזים והספרדים של ירושלים לא ידעו ולא השכילו לקלוט אותם. מאז לא פסקה עלייתם ארצה. גל עלייה חשוב היה ב-1911 בעקבות ביקורו בתימן של שמואל יבנאלי (1884-1960), שבא כשליח מטעם אנשי העלייה השנייה בארץ ישראל. גל העלייה הגדול ביותר היה עם ייסוד מדינת ישראל, בשנים 1949-1950. אז הוחמר מאוד מצב היהודים בתימן, והאימאם הרשה להם לצאת. הם נהרו דרומה לעדן, שהייתה מושבה עצמאית בשלטון בריטי, שם התרכזו במחנה "גאולה", שבו פעלו שליחים מישראל, ומשם הוטסו לישראל במבצע "על כנפי נשרים". מאז עלו ארצה כמעט כל יהודי תימן, וכיום חיים בה רק כמה מאות יהודים.

פיוט-לחן-מחול
הביטוי האמנותי של יהודי תימן באמנויות הביצוע מהווה שלמות אחת של פיוט-לחן-מחול. לימוד ומסירה של שלושת תחומים אלה נעשו בכתב ובעל פה: בשירת הגברים הועברו השירים באמצעות הדיוואן הכתוב, ואילו אצל שירת הנשים המסורת היא כולה מסורת שבעל פה. הלחן והמחול הועברו אך ורק בעל-פה, על דרך השמיעה והראייה.
המוסיקה של יהודי תימן כולה קולית, שכן הם קיימו את המנהג האוסר על נגינה כאות אבל על חורבן בית המקדש, כלומר שמרו בהקפדה על הימנעות מנגינה בכלים. עם זאת, נהגו להקיש בכלי בית שאינם כלי נגינה: בנוסף למחיאות כפיים הגברים נהגו להקיש בפח, למשל פח זיתים לאחר ריקונו, והנשים נהגו להקיש בצלחת הנחושת (הצחן) באצבעות מטובעות. הפחות מחמירים הקישו גם בתוף כד (דרבוקה).
שירתם לחוד גברים ונשים. שירת הנשים הייתה בלשון הדיבור של יהודי תימן ועסקה בענייני חולין, לא הייתה כתובה ועברה במסורת שבעל-פה בלבד. שירת הגברים כולה שירת קודש, הן בבית הכנסת והן בבית. ספרי הקודש נועדו לשימוש הגברים, שכן רק הם למדו קרוא וכתוב. בתימן הם נכתבו והועתקו ביד, שכן לא היו שם בתי דפוס. ספרי הקודש הם התאג' - חמשה חומשי תורה; והתכלאל - הסידור והמחזור.

הדיואן
הדיואן הוא ספר הפיוטים של יהודי תימן ועיקר מקום ביצועו הוא בבית ובאירועי שמחה סביב מחזור השנה והחיים. הוא משמש לכל אירועי השמחה הביתיים, המשפחתיים והחברתיים, אלה של מחזור השנה: השבת וחגי השנה, ואלה של מחזור החיים: חתונה, ברית מילה, פדיון הבן, זבד הבת. הדיואן כתוב כולו באותיות עבריות, אך בשלוש לשונות - עברית, ערבית וארמית. יש שירים שהם על טהרת העברית או הערבית, אך ברבים מהם יש תערובת של שתי השפות - בתים או אף שורות בעברית ובערבית לסירוגין. באלה משתלבת גם הארמית, שהיא נדירה יותר. עירוב הלשונות נעשה תוך שמירה מתמדת על המשקל, החריזה והמבנה, והדבר מעיד על שליטתם המלאה של המשוררים בכל שלוש הלשונות.
ראשיתו של הדיואן כנספח בסוף ה"תכלאל" - אסופת פיוטים, זמירות ותשבחות של משוררי תור הזהב בספרד, בעיקר ר' אברהם אבן עזרא, ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי. אך משהלך קובץ זה ונתעבה, ונוספו לו פיוטים משל משוררי תימן, החלו להעתיקו ולכרכו בנפרד מן התכלאל, וכך יוחד התכלאל לתפילות והדיואן לשמחות. במשך הדורות הלך וגדל חלקם היחסי של משוררי תימן בדיואן, ועם הופעת הגדול שבהם, ר' שלם שבזי, הפכו שיריו למרכיב העיקרי בדיואן, עד כדי כך שכיום יש דיואנים רבים שכותרתם מציינת אותם כקובץ שיריו של שבזי, אף כי נכללים בהם גם שיריהם של אחרים.
כיוון שהדיואנים הועתקו בכתב יד, היה גודל הקובץ ומבחר השירים בו תלוי ברצון המעתיק. בניגוד לספרי הקודש, שכתיבתם בידי סופרי סת"ם בלבד, את הדיואן יכול היה כל אחד להעתיק לעצמו. כך יש דיואנים קטנים כפנקס כיס ויש גדולים ועבים. צורתם האופיינית היא צרה ומוארכת, כך שאפשר לשאת אותם בכיס המעיל או בנרתיק של מרדעת החמור וקל לשים אותם על שולחן הג'עלה (התקרובת) בין כלי האוכל. 
המושג דיואן מקורו כנראה בפרס בימי הביניים ומשמעותו הראשונית ספר החשבונות של הממשל. מכאן נתגלגלו שתי משמעויותיו העיקריות: ספר מחד גיסא, ודברים הקשורים בממשל מאידך גיסא. וכך החדר שבו נתכנסה מועצת הוזירים נקרא גם הוא דיואן, ומכאן גם הכינוי לחדר השמחה של יהודי תימן. אחר כך כונו כך הכורסאות שעליהן הסבו הוזירים, ומכאן הכינוי לספה בכמה שפות אירופיות. אצל הערבים בימי הביניים דיואן הוא ספר שירים, של משורר אחד או של כמה משוררים, ובשירה העברית בספרד דיואן פירושו אסופת שיריו של משורר יחיד. בתימן מכונה כך קובץ השירים הפרליטורגיים.

המשוררים
זיהוים של משוררי תימן נעשה לרוב על פי הסימן (האקרוסטיכון), כלומר האותיות הפותחות את בתי השיר ומסמנות את שם מחברו. לעתים מזדהה המשורר גם בגוף השיר, לרוב לקראת סיומו. רבים מהשירים כתובים ללא כל סימן, או שסימנם אלפביתי, ואז לא ניתן לזהות את המשורר, אלא אם כן ציין את שמו בגוף השיר. אחרים מסמנים שם פרטי בלבד, כגון דוד או סעדיה, ואז אין הזיהוי שלם. מעטים מבין השירים מביאים סימן ובו שמו המלא של המשורר, למשל בשיר "ספרי תמה תמימה" מופיע סימן שלם – סעדיה בן עמרם; שירי ר' שלם שבזי מזוהים בחלקם הגדול בזכות כמה סימנים שלו, כגון אבו שמעון אלשבזי, שלם בן יוסף, ילוד יוסף שבזי, אלשבזי משתא שצ, בן יוסף שבזי. יש בדיואן שירים רבים, בעיקר "חדויות" ו"זפות", שמקורם כנראה עתיק, אך שירים שמשורריהם מזוהים תחילתם במאה ה-16.
להלן כמה מחשובי הפייטנים של יהודי תימן:
זכריה אלצ'אהרי חי במאה ה-16. תקופת חייו המשוערת: 1519-1589. בשנות העשרים לחייו ערך מסעות בארצות הים התיכון ובמהלכן ביקר בארץ ישראל. בצפת הכיר את הרבנים יוסף קארו ומשה קורדובירו ואת המשוררים חכמי הקבלה ר' שלמה אלקבץ ור' ישראל נג'ארה, והושפע משירתם ומתורת הקבלה. הוא היה מראשוני המקובלים בתימן, ותרגם שירים ומקאמות (מחברות) מערבית לעברית. כן חיבר ספרי מסעות, מוסר וקבלה. ספרו העיקרי בתחום השירה הוא "ספר המוסר"[1]  הכתוב בצורת מקאמות.
דוד בן זכריה הלוי פעל בצפון תימן במחצית השנייה של המאה ה-16. הוא היה תלמיד חכם ומשורר מחונן וידועים כעשרה משיריו, ביניהם "חשקי בבת מלכים תמה". כן מיוחס לו השיר "סעי יונה".
יוסף בן ישראל, בן למשפחת משתא, חי בשרעב במאות ה-16-17. הוא כתב בעברית ובערבית סליחות, קינות ושירי חול ונחשב כאביו הרוחני של ר' שלם שבזי, בן משפחתו, שחי כמחצית המאה אחריו. נושאי שירתו: גלות וגאולה, מחשבה ומוסר. בין שיריו הנודעים: "אשאל אלוהי יגאלה שבויים"; "אולהים אשאלה יוצר מאורים"; "ישקף אלוהים ממעון קדשו".
חסדאי, חי ופעל ככל הנראה בראשית המאה ה-17. ידוע בעיקר בזכות שירו "חוס אלוהי ממעונך", שהוא שיר מענה לשירו של יהודה "יעבור עלי רצונך" וכן עוד שיר אחד – "חרדתי ופחדתי מתגרת ידיך".
סעדיה בן עמרם חי ופעל ככל הנראה גם הוא בראשית המאה ה-17. שירו המפורסם ביותר הוא "ספרי תמה תמימה". מופיעים בדיואנים עוד שירים החתומים בשם סעדיה בלבד, ביניהם "לנר ולבשמים", ואפשר שגם הם פרי יצירתו.
שלם שבזי, המשורר המרכזי של יהדות תימן, נולד במחוז שרעב-תעז ב-1619 לאביו יוסף בן אביגד ונפטר אחרי 1680. הוא נקרא שבזי על שם מקום מגוריו, הכפר שבז. הוא היה קרובו של הפייטן יוסף בן ישראל. חי בתקופה קשה ליהדות תימן, ויצא עם הגולים לגלות מוזע ב-1679-1680. מיוחסים לו כ-800 שירים.

סוגות: נשיד , שירה, הלל , זפה, חדויה
חלוקת הדיואן למדורים היא גם תפקודית וגם צורנית. מבחינה תפקודית המדורים הם לפי האירועים החשובים: שירים לשבת, לחתונה, למילה ולחגים. ואילו השירים לכל עת מחולקים לפי צורתם הפיוטית: נשיד, שירה והלל  -  שלוש צורות היסוד של שירי הדיואן התימני.
נשיד (ברבים: נשואד; בעברית: שיר) הוא מונח ערבי שעל האטימולוגיה שלו חלוקים החוקרים. רצהבי כותב כי זהו "שיר מושר בין אנשים כאשר מקצתם שרים למקצתם". הצורה הפיוטית של הנשיד מזכירה את הקצידה של שירת ספרד: משקל אחד ויחיד לשיר וכל בתיו חורזים בחרוז מבריח יחיד, אך בעוד אשר הקצידה היא שיר אפי, ארוך בדרך כלל, הנשואד קצרים למדי - ארבעה עד תריסר טורים - ואינם מספרים עלילה אלא מבטאים את כיסופי המשורר ואת אמונתו. בעברית קוראים לנשיד שיר, בניגוד לשירה, ובדיואן מקומו לרוב בתחילתה של אסופת השירים. בדרך כלל, כחמישית עד רבע מכלל אוצר השירים בדיואן הם הנשואד. כמה מהם זכו לפופולריות רבה והם מושרים לעתים קרובות, כמו למשל: "אהבת הדסה", "אודה לאלי", "אלוהים אשאלה", "יפה נוף משוש תבל", "קריה יפהפיה".
בדרך כלל פותח את הנשיד זָמר יחיד ועונים לעומתו זָמר שני או קבוצת זמרים. אופיו אלתורי, מקצביו חופשיים ולזמר יש בו מקום רב להתגדר בו, לסלסל בקולו ולהאריך הברות וכן לחזור על פסוקים כרצונו. הנשיד הוא צורה מובהקת של מבוא סולני עם מענה, ותפקידו ליצור אווירה מתאימה ולהכין את הזמרים ואת כל הנוכחים לקראת השירה. יש שהנשיד מתארך וגם עומד בפני עצמו ובימינו אף יש ששרים את חלקו בשירה קצובה עם הקשה, למרות שלפי המסורת אין להקיש בו, ומסורת זו נשמרת בקפדנות בשירי השבת. לשונו כמעט תמיד עברית.
אין רוקדים את הנשיד, אך כאשר הוא משמש כמבוא לשירה הנרקדת, נערך לקראת סיומו משחק של הזמנה למחול: אחד הנוכחים מזמין תוך משחק תנועתי את המיועד לרקוד עמו. הלה מסרב תחילה, אך לאט הוא מתרצה וקם לחולל עם המזמין אותו (בהט 1995: 31). 
השירה היא החלק המרכזי של האירוע האמנותי - הרצף נשיד-שירה-הלל. היא מלווה בתיפוף בפח, ובימינו גם בתוף, ומחוללים בה שניים או ארבעה גברים. אופייה המוסיקלי קצוב וער ובדרך כלל זוהי שירת קבוצה, אף כי יש בה לא מעט פסוקי סולו שהקבוצה עונה עליהם, לעתים כחזרה על שירת הסולן ולעתים כהמשך שלה.
אשר לצורה הפיוטית של השירה, ניתן להבחין בשתי צורות יסוד: האחת היא של שיר אזור (מוושח), כלומר חרוז מדריך המופיע בראש השיר סוגר בהמשך את כל בתי השיר, והוא הגורם המאחיד שלהם, אך לכל בית יש חרוז פנימי משלו, שונה מחרוזי  הבתים האחרים.
הצורה השנייה היא פיתוח של שיר האזור כאן אפשריים חילופי משקלים וגם שינויים של אורך השורות. בדרך כלל בנוי כל בית בצורה הבאה: שלוש עד חמש שורות דו-צלעיות (דלת וסוגר), שלוש שורות קצרות בעלות צלע יחידה ומשקל אחר, מזורז יותר, הקרויות תוושיח, ובסיום שוב שתי שורות דו-צלעיות. החרוז של האזור מופיע תמיד בסוף השורה האחרונה ולעתים גם בשורה שלפניה. ניצנים לצורה זו ניתן למצוא כבר בפיוטי הפייטנים הקלאסיים, דוגמת ר' אלעזר הקליר.
ההלל (ברבים: הללות) מסיים בברכה את האירוע החגיגי של שירה ומחול. הוא פותח וסוגר במלה "והללויה" ולשונו עברית. ההלל חרוז אך אינו שקול. בסיומו בא לרוב פסוק מקראי, לעתים קרובות מתוך מזמורי תהילים, והטורים שלפניו נחרזים עמו ומכוונים אליו. פסוקי ההלל מופנים לעתים אל האל, אך לרוב אל מי שעומד במרכז האירוע, ומברכים אותו: החתן, הנימול, בעל השמחה, המארח או כל קהל החוגגים. השירה בדרך כלל דיקלומית, על צליל יחיד או על צלילים בודדים, דבר המזכיר את נוסח התפילה. כל הזמרים והרקדנים שרים כאן יחד ללא תנועה וללא תיפוף, ופניהם אל הנוכחים. לעתים קרובות מתרחש כאן פיצול לקולות ושירה במרווחים מקבילים, בדרך כלל בקוורטות או בקווינטות. 
הנשיד, השירה וההלל, יכולים להיות מושרים בנפרד בתפקודים שונים - למשל בסעודת מצווה יופיעו בזה אחר זה נשואד או הללות - אך לרוב מוצאים רצף של נשיד-שירה, או של שירה-הלל, ולעתים נשיד-שירה-הלל. שלוש צורות היסוד הללו, בבואן ברציפות, הן יחידה אמנותית משולבת, בבחינת פתיחה-מרכז-סיום. בהיותן שונות זו מזו מבחינה פיוטית ומוסיקלית, ולעתים אף מנוגדות זו לזו, נותן צירופן הרצוף מגוון בתוך אחדות של ניגודים.
שתי צורות נוספות, תפקודיות ועתיקות, פשוטות וקצרות, קשורות בשירי החתונה:
זפה (ברבים: זפאת) היא שיר המושר בעת התהלוכה להובלת הכלה לבית החתן או החתן לבית הכלה, ופתיחתו בדרך כלל "בוא לשלום חתן" או "בצאת חתן".
חדויה היא שיר לליווי החתן לאחר טקס התגלחת ופתיחתו לרוב "אשירה לאהוב" או "אהוב מהר המור", והוא בנוי על רצף אלפביתי: אהוב, ברוך, גיבור, דגול וכו' (רצהבי: 35-36).


הזמר והמחול
פיוט, זמר ומחול משולבים יחדיו בהווי של יהודי תימן. הזמרה והמחול עוברים מדור לדור על ידי שמיעה וראייה: הילדים מאזינים לשירת המבוגרים, מתבוננים בריקודיהם, ולומדים את המסורת בדרך החיקוי.
הזמר והמחול אצל יהודי תימן הם מצווה וכן ביטוי לשמחה, לזהות ולשייכות. זמרים ורקדנים מצטיינים זוכים להערכת הציבור וזה שכרם. בדרך כלל שרה קבוצת גברים, לעתים עם נערים וילדים. הסולן או הסולנים יכולים להפגין את כשרונם בפסוקי הסולו והקבוצה כולה עונה להם. המחול אינו המוני. רוקדים בדרך כלל שני רקדנים, או לכל היותר ארבעה, כאשר זוג חדש מחליף את הזוג הקודם. כיוון שכל האירוע מתרחש בתוך הבית, במרחב צר למדי, המחול הוא קאמרי ביסודו, בתנועות אנכיות וסיבוביות ופחות בתנועות אופקיות-מרחביות. יש המייחסים לתנועות אלה, הפונות למרום, משמעות רוחנית.
דגמי היסוד של המחול הם בעיקר בצעדים: אלה קבועים למדי, ומהווים בסיס לאלתור של הרקדנים הנעשה בתנועות הידיים, הפנים והפלג העליון של הגוף. מצפים מן הרקדן שיאלתר ויחדש בתנועות הידיים והגוף, תוך כדי שליטה מרבית בתנועות המסורתיות הקבועות של הרגליים, ובזה יתרום את חלקו האישי (בהט-רצון, נעמי, 1999; 2004).
המוסיקה הליטורגית של יהודי תימן מושרת במנעד צלילים צר ובנויה סביב טון מרכזי אחד, צליל פועם (recto tono). כנגדה, המוסיקה של שירי הדיואן עשירה יותר בגיוון מלודי והלחנים משתרעים על מנעד רחב יותר, המגיע לעתים עד לאוקטבה ולמעלה מזה. אולם ברוב המקרים הגרעין המלודי נשמר במסגרת של טטרקורד, וכאשר הלחן משתרע על מנעד רחב, הוא לעתים קרובות מורכב משני טטרקורדים סמוכים או חופפים חלקית. חלוקת הצלילים על פני המלים היא בדרך כלל צליל להברה (שירה סילאבית) או שניים או שלושה צלילים להברה (שירה נוימטית), אך לעתים תושר מלה או הברה במליסמה בכוונה ליצור הרגשה של התעלות רגשית. בשירים הריתמיים המשקל המוסיקלי הוא זוגי או משולש, ולעתים הוא משתנה בהמשך השיר.
הלחנים של שירי הדיואן מותאמים למלות הפיוטים בגמישות רבה: לחן אחד יכול לשרת כמה פיוטים שמשקלם זהה או דומה. מאידך, פיוט אחד מושר בכמה וכמה מנגינות המתחלפות מבית לבית או מדי כמה בתים. מקובל להחליפן לשם גיוון תוך כדי שינוי האופי: מלחן איטי למהיר, ממשקל זוגי למשולש ולהפך, משירת סולו לשירת קבוצה וכו'. מלות השיר משמשות כמאגר: לרוב אין שרים את כל בתי השיר אלא בוחרים מתוכם בהתאם לנסיבות, לזמן, למבצעים ולצורך.

חקר הפיוט, הזמרה והמחול של יהדות תימן
חקר אמנויות אלה של יהודי החל לפני כמאה שנים, תחילה בכתוב, כלומר בפיוט, ובהמשך גם במוסיקה ובמחול. לשניים אלה סייעו אמצעי התיעוד והשימור החדשים של המאה העשרים: למוסיקה - ההקלטה, ולמחול - ההסרטה.
אברהם צבי אידלזון, חלוץ המחקר המוסיקלי היהודי, התיישב בירושלים ב-1906. העדה הראשונה, שמשכה את תשומת לבו ואותה החל לחקור, הייתה זו של יהודי תימן. כבר ב-1909 הוציא לאור בתווים כמה משירי הדיואן, ובהמשך הדרך אף שיבץ משיריהם בפעילותו החינוכית - בשירונים ובהוראה בבתי הספר. לכן הכרך הראשון (1914) מבין עשרת הכרכים של "אוצר נגינות ישראל", שבו סיכם את מפעלו החלוצי, מוקדש לשירת יהודי תימן. הוא גם ערך ב-1931 יחד עם פרופ' טורטשינר את הדיואן המודרני הראשון – "שירי תימן".
בהמשך נחקר הפיוט של יהודי תימן בעיקר על ידי חוקרים מבני העדה, ביניהם: יוסף קאפח, יהודה רצהבי, רצון הלוי, שלום סרי, יוסף טובי, יהודה עמיר ואחרים. לעומת זאת, חקר המוסיקה והמחול נעשה בעיקרו על ידי מוסיקולוגים שאינם מבני העדה, ביניהם מנשה רבינא, אדית גרזון-קיוי, יוהנה ספקטור, אורי שרביט, נעמי בהט-רצון ואבנר בהט.

בישראל כיום
בישראל של היום, יובל שנים לאחר העלייה הגדולה מתימן, חלו שינויים חריפים באורח חייהם של היהודים יוצאי תימן, שסיגלו לעצמם את אורח החיים המערבי של החברה הישראלית. למרות זאת, במקומות יישוב שיש בהם חיי קהילה של יוצאי תימן, נשמרת המסורת של שירת תימן, ובתוכה מקום נכבד לשירי הדיואן, והיא מועברת גם אל הדור הצעיר בתהליך דינמי של מסורת ושינוי. מושגי הזמן השתנו, משך השירה התקצר, תפקידם המקורי של השירים נשכח או שחלו בו שינויים רבים, ובכל זאת נשתמרו עיקרי הצורה הפיוטית-מוסיקלית של השירה. כיום מתרחשים אירועי השמחה לא פעם בחוץ או באולמות גדולים, בליווי כלי נגינה ואמצעי הגברה אלקטרוניים, וברור שצביון השירה והמחול שונה מאוד, אך ביסודם נשתמרו חלק מלחני השירים.
כמה אישים תרמו רבות להפצת השירים של יהודי תימן בקרב הציבור הישראלי, וכאן יצויינו החלוצים שבהם:
יחיאל עדאקי נולד בעיר מנאכה ב-1903, ומשפחתו חזרה לצנעא ב-1906. בהיותו בן תשע, נפטר אביו ואז הפסיק יחיאל את לימודיו ויצא לעבוד. הוא למד את מלאכת הצורפות ובה התפרנס. בשנת תר"פ ברח בהיחבא מתימן ובמשך שבע שנים נדד דרך עדן, ג'יבוטי, אתיופיה ומצרים. בשנות נדודיו למד בבית הכנסת "חנן" בקהיר חזנות בנוסח ספרד. כבר בצעירותו הצטיין בקול ערב, באוזן חדה, בתפיסה מהירה ובזיכרון טוב, ומגיל שלוש עשרה שר כזמר בחתונות.
עדאקי הגיע לירושלים בפסח תרפ"ז, 1927, וכבר בשנת בואו החל בהפצת הזמר של יהודי תימן. באותה שנה נוסדה "הסתדרות בני שלום" של הנוער התימני ע"ש שלום שבזי. יחיאל עדאקי נמנה עם מייסדיה וארגן במסגרתה מקהלה שמנתה כשמונים בחורים ובחורות. מקהלה זו הייתה נפגשת פעמיים בשבוע והרבתה להופיע באירועים של העדה התימנית. בשנת 1929 עבר עדאקי לתל אביב וגם כאן ארגן מקהלה דומה במוסד "עזרת אחים". כמו-כן הוזמן ע"י עירית תל אביב לארגן מקהלה בביה"ס קלישר אשר רוב תלמידיו היו מבני יוצאי תימן. מקהלה זו הופיעה גם ב"אוהל שם" במסיבות עונג שבת שהיה מארגן חיים נחמן ביאליק ואף זכתה לברכתו. כמו כן ארגן מקהלות בבית ברנר ובבית התרבות בשכונת התקווה. במשך כשנה לימד את ברכה צפירה, שהופיעה אז בקונצרטים בלוויית הפסנתרן נחום נרדי, וכללה ברפרטואר שלה כמה משירי תימן.
כאשר נוסדה בשנת 1936 תחנת השידור קול ירושלים, היה יחיאל עדאקי גאה על כך שהשיר הראשון שהושר בפתיחת השידורים העבריים היה השיר "אלוהים אשאלה" מפי ברכה צפירה. במשך כמה שנים היה עדאקי פעיל ברדיו - בקריאה בפרשת השבוע, בשירה עם להקתו וכן בסדרת שידורים על חיי היהודים בתימן. במשך כל אותן שנים הוא פעל בשיתוף עם המוסיקאי מנשה רבינא, אשר רשם מפיו בתווים כמה משירי יהודי תימן. רבינא, שהיה גם מחנך וערך שירונים לבתי הספר, נתפס אז למנגינת אחד השירים ובקש מיחיאל עדאקי שיתאים לו מילים לחג האילנות. כך נולד השיר "כי תבואו אל הארץ" שנעשה לנחלת כלל ילדי ישראל.
ברכה צפירה (1911-1980) נולדה בירושלים לאביה הרב צפירה מיוצאי תימן. היא התייתמה בגיל צעיר, וגדלה אצל משפחות מאמצות מעדות שונות בירושלים, וכך קלטה בילדותה לחנים ושירים של מגוון העדות. בנעוריה למדה בכפר הנוער מאיר שפיה, וכבר שם התבלטה כאמנית. לאחר מכן יצאה ללימודים בברלין ושם הכירה את הפסנתרן והמלחין נחום נרדי, נישאה לו והופיעה עמו. בהופעותיה ובשידורי הרדיו הפכה צפירה לזמרת הלאומית של היישוב היהודי בארץ ישראל. הסגנון המיוחד של שירתה הכיל יסודות של מוסיקה תימנית, ספרדית וערבית. בשנות הארבעים שיתפה פעולה עם מלחינים שעלו מאירופה, ביניהם פאול בן-חיים, עדן פרטוש ומרק לברי.
שרה לוי-תנאי (1911-2005), משוררת, מלחינה וכוריאוגרפית, נולדה ביפו (בשכונת נוה צדק שהיתה אז חלק מיפו) למשפחה ממוצא תימני. היא נתייתמה בגיל צעיר ונתחנכה בבתי יתומים בצפת ובכפר הנוער מאיר שפיה אצל מחנכים יוצאי אירופה. בגיל 16 עברה לתל אביב ללימודים בסמינר לוינסקי ושם חיפשה את מקורותיה בכרם התימנים. אז נוצר גם שירה הראשון "ענבלים". בשנות הארבעים עבדה כגננת בקיבוץ רמת הכובש ויצרה מסכתות ענק של פיוט, זמר ומחול בקיבוצה וכן בקיבוץ משמר השרון. ב-1949 הקימה את תיאטרון המחול "ענבל" שחבריו היו צעירים יוצאי תימן, וניהלה אותו עד 1990. שרה לוי-תנאי הלחינה יותר ממאה שירים ויצרה מספר רב של ריקודים ללהקה. בכוריאוגרפיה שלה שילבה פרקי הווי של עדות המזרח, לבוש, טקסטים ולחנים, בעיקר של יהודי תימן. כמה משיריה מבוססים על לחנים מסורתיים של יהודי תימן, שאותם עיצבה, חיברה להם מלים והוסיפה להם צלילים. בין שיריה: "אל גינת אגוז", "עלי באר", "עם השחר", "מחמד לבבי".

למרות כל השינויים, המסורת חיה ומתחדשת דווקא בשנים האחרונות אצל הצעירים, בניהם ובני בניהם של יוצאי תימן, המחפשים שורשים של מורשת וזהות. הייצוג הנרחב של שירת תימן בגלגוליה הישראליים משפיע על הצעירים, וכאשר הם שבים ומבצעים את שירי הדיואן ממסורת הבית, קיימת באוזניהם לא פעם גרסה שהייתה רווחת בשנות ילדותם ובהקלטות מאותם זמנים.

פרסומים:
אידלסון, אברהם צבי, תרס"ט - "יהודי תימן וזמירותיהם", לוח הארץ, תרס"ט.
אידלסון, אברהם צבי, 1914 – אוצר נגינות ישראל, כרך א' – יהודי תימן,
בהט, אבנר, תשמ"ו – "ההללות בדיואן יהודי תימן", בתוך יובל V עמ' קל"ח-קנ"ט.
בהט, נעמי ואבנר, 1983 – "המוסיקה והמחול של יהודי תימן בישראל", סעי יונה – יהודי תימן בישראל (עורך שלום סרי), הוצאת אעלה בתמר ועם עובד, תל-אביב, 415-438.
בהט, נעמי ואבנר, 1995 – ספרי תמה – שירי הדיואן של יהודי מרכז תימן, פיוט-לחן-מחול,
הוצאת בית התפוצות, "אעלה בתמר" ו"הליכות עם ישראל", תל-אביב.
בהט-רצון, נעמי, 1999 – "מחול יהודי תימן ודרכי שיבוצו בתרבות הישראלית", בתוך ברגל יחפה
- מסורת יהודי תימן במחול בישראל, עורכת נעמי בהט-רצון, בהוצאת "אעלה בתמר" ו"ענבל", עמ' 19-43.
בהט-רצון, נעמי, 2004 – מחוללים - מחול-חברה-תרבות בעולם ובישראל, הוצאת כרמל, ירושלים
(במיוחד עמ' 64-85; 215-217).
הלוי, רצון, תשנ"ח – שירת ישראל בתימן, כרך א', הוצאת מכון משנת הרמב"ם, קריית אונו.
סעדון, חיים (עורך), התשס"ב – תימן – בסדרה "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", מכון בן צבי ומשרד החינוך, ירושלים.
סרי, שלום; טובי, יוסף, 1988  – אמלל שיר – מבחר שירי תימן, הוצאת "אעלה בתמר", תל-אביב.
קאפח, יוסף, 1969 – הליכות תימן, הוצאת מכון בן-צבי, האוניברסיטה העברית, קריית ספר,
ירושלים.
רצהבי, יהודה, 1968 – ילקוט שירי תימן, ספריית דורות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים.


[1]           יצא לאור בעריכתו של פרופ' יהודה רצהבי בהוצאת מכון בן-צבי, תשכ"ה.