דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

פיוט בסימן אישי

empty

16/11/2015

תקציר המאמר

לתקציר המלא

שלום עליכם,

תפילות הימים הנוראים מתייחדות בשפע הפיוטים השזורים בהן - במנהגי אשכנז אלו בעיקר פיוטים קדומים ובמנהגים הספרדיים מרבית הפיוטים הם משל פייטני ספרד – ר' משה אבן עזרא, ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא, לצד פיוטים קדומים מאד, עלומי שם.

לקראת יום הכיפורים, אנו מעלים כאן פרוייקט משותף לנו ולynet יהדות - אנשי ציבור, יוצרים ורבנים, בוחרים את הפיוט הקרוב ללבם מבין כל פיוטי הימים הנוראים. הפיוטים שנבחרו יוצגו פה מדי יום, במשך הימים הבאים, עד ליום הכיפורים. אתם מוזמנים לעקוב.

והיום – פרופ' נסים קלדרון עם אדון הסליחות ונקמת הטרקטור והרב מנחם פרומן עם 'במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה'.

שנה טובה

חנה פתיה

**********

 

   פרופ' נסים קלדרון - אדון הסליחות

צילום: א.ק.

בתקליט הראשון של "נקמת הטרקטור" מתחיל "אדון הסליחות" כמו רעם של צלילים שמכה באוזן בעוצמתו, אבל לא במשמעותו. האוזן לא שומעת לא "אדון" ולא "סליחות". היא שומעת אנרגיה: תופים מהירים וסינתיסייזר עם צליל אלקטרוני מתכתי. ואז נשמע צליל אלקטרוני אחר, שמזכיר הרבה מים שנשפכים. ורק בסוף מפל הצלילים הזה מתחילה גיטרה חשמלית חזקה לנגן - מהר מאוד - את "אדון הסליחות, בוחן לבבות". רק אז מבינה האוזן שיש כאן פיוט דתי. וגם זה בתנאי שהמאזין מביא את המילים מעצמו, מזכרונו. לאורך השיר כולו מנגנים "נקמת הטרקטור" רק את הלחן של הפיוט, בלי המילים בכלל. ולאורך השיר כולו הם בורחים מן הלחן המסורתי, וחוזרים אליו, ושוב בורחים ושוב חוזרים.

גדלתי בבית חילוני קנאי, ובית כנסת היה בשביל אבי כמו עבודת אלילים שהוא שנא. אני עצמי לא שונא, אבל כופר מוחלט עד היום. אבל הבית היה צמוד לבית הכנסת של שכונת הבולגרים "תל-ברוך" וביום הכיפורים, אפילו ילד שאכל ארוחה טובה לא יכול היה להימלט מ"אדון הסליחות". שרו את זה שוב ושוב שוב. זה נכנס לי לאוזניים. לכן, כששמעתי את "נקמת הטרקטור" הגבתי חזק. הם אמרו לי משהו חשוב על הילדות שלי, וגם על הבגרות שלי - על הבית המאוד חילוני שהיה לי ויש לי, ועל יום הכיפורים שתמיד יהיה ליד הקיר של הבית היהודי, אפילו החילוני ביותר. פשוט מכיוון ש"אדון הסליחות" ליווה את אבות אבותי, גם אם אני עצמי הפסקתי להאמין בו.

אבי בללי וחבריו ניגנו את הפיוט הזה ב-1990, הרבה לפני שהגיע אלינו הגל הגדול של הפיוטים המולחנים. והם נתנו בשיר הזה, בעוצמה ובשכל, את כל הסיבוך הזה שהוא החיים שלנו, והוא המוזיקה שלנו. אני אוהב את "אדון הסליחות" של נקמת הטרקטור כי הם אומרים בו: אין לנו בלוז ישראלי ישן ואנונימי, אבל אולי יש הרחק מאחורי גבנו איזה צליל יהודי ישן שהוא, בשבילנו, כמעט בלוז. והם אומרים עוד שיש לנו היום חילוניות ישראלית שאיננה פחות חזקה מאשר אלפי שנים של דתיות יהודית. טוב לי לדעת שאם פורץ פיוט דתי אל תוך החילוניות שלי, הוא פורץ יחד עם סופת הגיטרות של לד זפלין, ויחד עם המורכבות המוסיקלית של אבי בללי, ולא עטוף בעטיפה של קדושה.

אגב, "נקמת הטרקטור" לא הפסיקו להתפתח ולהפתיע. שש שנים אחרי התקליט הראשון, הם הוציאו תקליט הופעות בשם "מטבח אקוסטי". הפיוט מופיע גם שם. אבל עם מנדולינה מתוקה, ופתאום גם עם שורה של טקסט.

לפני שבוע היה בללי בבאר שבע. מישהו ביקש ממנו את "אדון הסליחות". הוא פרש זרועות ואמר "איך אני יכול לנגן את כל הרעש הזה לבד?" ואז הוא אמר, "אתם יודעים מה, דווקא מתחשק לי". והוא ניגן את השיר שקט שקט, רק עם גיטרה אקוסטית. רעד עבר בי.

 חברי נקמת הטרקטור, מתוך האתר הרשמי של הלהקה

 

  הרב מנחם פרומן - במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה

צילום: דודי וקנין, באדיבות ynet

לפיוט הזה יש כוח לעורר אצלי התרגשות. זהו פיוט-הסליחה שנאמר "תחילה" - כלומר: בלילה הראשון של אמירת הסליחות (לפי מנהג אשכנז) שהוא מוצאי שבת-מנוחה. הנה שוב חזרנו אל אמירת הסליחות. הנה קיבלנו עוד שנת-חיים. שוב קיבלנו את מתנת-החיים להתכונן לקראת עוד ראש שנה חדשה.

 אבל בעצם מדוע המנהג שלנו הוא להתחיל תמיד את אמירת הסליחות דווקא במוצאי שבת-מנוחה? בשבועות האחרונים של השנה הזאת עלה בדעתי הסבר חזק מאוד: מפני שהסליחה תלויה במנוחה. בשנים שעברו חשבתי שלקראת יום הדין (ראש השנה) ויום הסליחה (יום הכיפורים) צריך לעשות תשובה. צריך להתעורר (על-ידי השופר של אלול ושל ראש השנה) ולהתחיל לעשות. לצאת מן השגרה והעצלות והרפיון, ולקחת את עצמי בידיים - לתקן כל מיני קלקולים בעולם שלי. בוודאי גם זה נכון. אבל השנה אני חושב יותר שצריך להרים את הידיים בתפילה. להרים את הידיים כדי לקחת את המתנות שבוראי נתן לי.

ההתחלה היא במנוחת השבת. לא פעם חשבתי לי מדוע בכל ארבע התפילות של השבת שיא הבקשות הוא "וינוחו בם ישראל מקדשי שמך"? מדוע ישראל נקראים "מקדשי שמך" דווקא בשבת? הרי החינוך במקום שלי, שהוא הציבור הדתי-לאומי, הוא שמקדשים את השם דווקא בעשייה אינטנסיבית- בבניין הארץ, בפעולה בולטת למען החברה, בצבא ובמיוחד במלחמות. ואילו בשבת לא בונים ולא עושים. שבת שלום. בסוף השנה הזאת התחדש לי (בעקבות לימוד בספרו של מורי וידידי יודל'ה, הידוע בציבור בשם "פרופסור ליבס", על סוד היצירה): אולי דווקא בשבת מתקדש שמו של הבורא מפני שאנו שובתים ונחים ולא מפריעים במעשינו.

השבת היא כידוע זכר למעשה בראשית. וכמו שלא היינו פעילים בבריאת העולם – כך בשבת. אבי מורי ז"ל היה מספר לי שבבית-המדרש של נעוריו, בחסידות גור, היו נוהגים לשיר: "לא ללמוד! לא להתפלל! רק לא להרגיז את רבונו של עולם!". בשיאה של השבת, בשעת מנחה שהיא עת רצון וחסד, אנו מודים למי שיצר אותנו ונותן לנו את ימי חיינו: "יום מנוחה וקדושה לעמך נתת... מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה, והשקט ובטח. מנוחה שלמה שאתה רוצה בה". ומתוך המנוחה – הסליחה, הפיוס עם אבינו שבשמים.

מנוחה: לצאת מן המתח של העשייה. להרפות, להרפות. להפסיק להסתכל ולבחון את עולמנו המורכב והמסובך ולהסתכל כלפי מעלה אל השמים הבהירים ואל האוויר הצלול. סליחה: מעשינו נעלמים ונמחקים, ספינת חיינו עוזבת את מאבקיה המאומצים לנווט בים הסוער וחונה בחוף הסליחה. הסליחה הגדולה. במוצאי מנוחה קידמנוך תחילה.

גלוית שנה טובה  באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 

  רובי ריבלין - הֱיֵה עִם פִּיפִיּוֹת

צילום: עופר עמרם, באדיבות ynet

ראש השנה ויום הכיפורים מזמנים לנו שורה ארוכה של פיוטים וקטעי תפילה מרוממים. אחד מהם, המסב לי מדי שנה התרגשות מיוחדת הוא זה הנפתח במילים: "אלוהינו ואלוהי אבותינו, הֱיֵה עִם פִּיפִיּוֹת שְׁלוּחֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל". זוהי "רשות", מעין הקדמה לשליח הציבור, שנאמרת ברגעי השיא של תפילת ראש השנה ויום הכיפורים.

"פִּיפִיוֹת" אלו הפיות שלנו, הממללים את התפילה והתחינה. ברגעים מלאי הוד, כשהרגש פורץ ומדבר, לא תמיד מוצא פינו את המילים הנכונות; לא תמיד אנו מצליחים לבטא בחדות ובליטוש המתאימים את תפילתנו וכמיהתנו. ומסתבר, שאנו עלולים חלילה לומר גם דברים שאינם נשמעים, ונמצאנו חלילה באים לתקן ונמצאים מקלקלים; מסתבר, שגם על תפילה זכה צריך להתפלל. ומתוך כך, אנו מבקשים עזרה מאדון כל, אנא היה עם פינו. אנא, עזור לנו להשמיע את המילים והניסוחים ההולמים את שמתחולל פנימה בין חדרי לבנו, באופן שגם יישמעו.

אבל, יותר מאשר התוכן המיוחד כשלעצמו, מבטא הפיוט הזה בעיקר את כובד האחריות של שליח הציבור, ואת הכבוד והיראה שאיתם הוא ניגש למשימתו, כמי שעומד בתָווך בין הקהל לבין הקדוש ברוך הוא, בבחינת זרועו הארוכה של הציבור - להכניס את תפילותיהם לפני אביהם שבשמים.

האתגר הזה, הגלום במשימתו של שליח הציבור, אינו אתגר אישי. מכאן ואילך, עמידתו מול בורא עולם, היא עמידה של ציבור, שהוא בראשם; מכאן ואילך הוא פרקליט, אשר מאחוריו עומד עם רב אשר דינו, ככלל וכפרטים, מונח היום להכרעה לשבט או לחסד. ומתוך חוויית העול וכובד האחריות, שיכולה להיות מצמררת, פורצת תפילת השליח: אנא, ריבונו של עולם, הדריכני! "היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל, הוֹרֵם מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ, הַבִינֵם מַה שֶּׁיְּדַבְּרו, הֲשיבֵם מַה שֶּׁיִּשְׁאֲלוּ, יָדעֵם אֵיךְ יְפָאֲרוּ", כדי שחלילה לא יקלקלו: "שֶׁלֹּא יִכָּשְׁלוּ בִּלְשׁוֹנָם, וְלֹא ינָּקשו בְּשִׁנּוּנָם, וְלֹא יֵבוֹשׁוּ בְּמָשְׁעֵנָם, וְלֹא יִכָּלְמוּ בָּם שְׁאוֹנָם, וְאַל יֹאמַר פִּיהֶם דָּבָר שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנְךָ".

לכן פיוט זה נאמר ברגעי השיא של התפילה, לפני "מלכויות, זכרונות ושופרות", לפני הפתיחה לתיאור עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, ולפני כל אותם קטעי תפילה, שמהווים את הציר המרכזי של תפילות החג.

ולכן, אף אני, הקטן, בחרתי במילות הפיוט הזה, לעטר את אותם רגעים, שבהם הוטל על שכמי משא ציבורי כבד, להיות פה לכל שולחי. פה, שיוכל לבטא נאמנה את הצרכים הרבים, המגוונים - הסותרים לא פעם - שאני מחויב לשמש להם פה; ליטול את כל אלו, לצרפם ולזקקם לכדי דיבור אחד, בהיר וחד, שיפעל את פעולתו. זוהי תפילתו של נבחר הציבור, לא רק ברגעי השיא של פתיחת שנה חדשה, אלא בכל יום ויום: היה עם פי, "אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

 

 

  ששי קשת - כל נדרי

צילום באדיבות התו השמיני

הייתי ילד בקיבוץ גליל ים, וכשנסעתי לבקר את סבי ז"ל בתל אביב - שם הוא היה גבאי בבית הכנסת ברחוב צלנוב - הוא היה לוקח אותי לתפילה ומושיב אותי בשורה הראשונה, שם ראיתי ושמעתי את החזן העובר לפני התיבה. החזן נראה לי אז כענק לבוש בגלימה לבנה ולראשו מצנפת חזנים, הוא הפליא לשיר וכשהגיע לתפילת "כל נדרי", הרעידה התפילה הזאת כל מיתר בנפשי. מאז התפילה של אותו חזן בבית הכנסת של סבי מרגשת אותי יותר מכל.

לימים סגרתי מעגל. בשנת 2005 התארחתי לראשונה בתיאטרון "היידישפיל", שם שרתי בתפקיד החזן בהצגה "החזן מווילנה" - סיפור אמיתי על החזן יואל דוד, שהפך מחזן לזמר אופרה ידוע (על פי סיפורו נעשה הסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז"). ובתור החזן הייתי צריך לשיר כחזן, וגולת הכותרת הייתה התפילה "כל נדרי" - אותה שרתי בהתרגשות גדולה.

התגובות היו נפלאות ומרגשות, כמו לדוגמה יהודי ששלח אלי מכתב ובו כתב "כל עוד אני חי, לא אשכח את כל נדרי מתוך החזן מווילנה". התגובות הללו, בין השאר, גרמו לי לאסוף תפילות, זמירות וניגונים שאותם הקלטתי באלבום "פתח לנו שער". גולת הכותרת גם כאן מבחינתי היא כמובן "כל נדרי". 

 בית הכנסת ברחוב אלנבי, ת"א, גלויה באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

 

   דב אלבוים – כל נדרי

אחת התעלומות הגדולות האופפות את סדר התפילה ביום כיפור היא הפתיחה של ערב יום כיפור בפרק "כל נדרי". עבור רוב רובם של היהודים בכל התפוצות ומכל העדות נחשב "כל נדרי" לתפילה החשובה ביותר במחזור התפילות של היום הקדוש ביותר בשנה, ולכן גם רבים מאתנו שלא נוהגים לפקוד את בתי הכנסת בדרך כלל, עדיין שומרים את הביקור השנתי שלהם בבית הכנסת ל"כל נדרי". אבל מהי באמת המשמעות של "כל נדרי"? בקריאה פשוטה נראה כי מדובר בטקסט משפטי שבו כל הנוכחים בבית הכנסת מבטלים את כל התחייבויותיהם המילוליות זה לזה או כל אחד כלפי חברו. ואם כן, האם מדובר בטקסט משפטי סתמי שבטעות החל להיחשב במהלך הדורות לתפילה מלאת עומק ומשמעות, כאשר בעצם מדובר בטקסט שחובר כדי לאפשר לקהילה להתפלל עם העבריינים והמוחרמים שלה, או להגיע נקיים מנדרים שלא קוימו לקראת יום הכיפורים.

אם נצמד לפרשנויות האלה, אזי באמת צדקו רבים מגדולי ההלכה לאורך הדורות באומרם שיש לבטל את כל נדרי מחמת המופרכות המשפטית שלו. העובדה ההיסטורית היא שלמרות שכל כך הרבה אנשי הלכה ניסו להמעיט בחשיבות "כל נדרי", ציבור הבאים לבתי הכנסת ביום הכיפורים בכל העדות ומעל לאלף השנים האחרונות לפחות, החליטו שזו התפילה המרכזית של יום הכיפורים בעיניהם. זו סיבה מספיק טובה לעיין שוב ושוב בטקסט המיוחד הזה ולהעניק לו משמעויות נוספות שאולי נסתרו מעיני אנשי הלכה נוקדניים.

כי אולי זה בדיוק מה "שכל נדרי" בא לומר לנו, ולכן כולנו מתחברים אליו בעומק רב כל כך, גם אם אנו לא מצליחים להבין את משמעויותיו המילוליות. כי "כל נדרי" היא תפילה אמיתית שאנו מתפללים לעצמנו. אנו מנסחים ב"כל נדרי" את מצבנו הקיומי הרגיל, את האופן שבו כל השנה אנו שבויים של מילים, מילים שאנו אומרים לעצמנו, הדרך שבה אנו מגדירים את עצמנו, את חיינו, משפחתנו, החברה בה אנו חיים. כל השנה אנו שופטים, מבקרים, מתייגים זה את זה, מנסחים ניסוחים, אוסרים איסורים זה על זה וכל אחד על עצמו. חיינו מלאים מילים שיש בהם אמנם גם הרבה מאוד יצירה ויופי, אבל גם הרבה מאוד בתי כלא והגדרות שלא מאפשרות לנו להתפתח ולהשתנות. ובערב יום הכיפורים - אנו מנסים רגע לנטרל את משקל המילים האלו, להקל מעלינו את המעמסה הזו ליום אחד, שבו נצא לחופשי ממילים שלנו ומילים של אחרים, ואז, בפסק הזמן הזה שבין המילים אנו מקווים ומתפללים שאולי נצליח למצוא את האומץ להשתנות.

מתוך 'מחברת פזמונים', מרוקו, 1900, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב 

 

הרב ישראל מאיר לאו - ונתנה תוקף

משלל הפיוטים הנאמרים בסליחות בראש השנה וביום הכיפורים קונה בלבי מקום מרכזי של כבוד ויקר הפיוט "ונתנה תוקף" של רבי אמנון ממגנצה. הכל יש בו – אמונה בבורא עולם, אמונה בדין ודיין, אמונה בהשגחה עליונה והשגחה פרטית ואמונה בתורת הגמול, שהיא מיסודות מחשבת ישראל.

ההיכל נפתח לרווחה, והפיוט שחובר על ערש דווי של מקדש שם שמים ברבים - הלא הוא רבי אמנון, שהעדיף למות בייסורים קשים ולא להמיר דתו - משקף את הפמליה של מעלה הנערכת ליום הדין. בורא העולם יושב על כס המשפט ואנו עוברים לפניו בזה אחר זה לשמוע את פסק הדין, ולקבל את גזר דיננו לשנה הבאה.

הפיוט "ונתנה תוקף" מתומצת על-ידי רבי יהודה הנשיא, מסדר המשנה, בשורה אחת בפרקי אבות: "דע מה למעלה ממך - עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אם בעבר צריך היה להיות מאמין חזק כדי לקבל את דברי רבי יהודה הנשיא כפשוטם, היום, בעידן הטכנולוגי המפותח, הדברים מובנים מאליהם. דע מה למעלה – אם אתה רוצה להיווכח מה קורה בבית דין של מעלה, התשובה היא: ממך, כלומר מהישגיך, האדם. מההתפתחות הטכנולוגית אתה למד לדעת שיש למעלה עין רואה ואוזן שומעת, והכל מוקלט ומתועד לנצח. כפי שאומר דוד המלך בתהלים: "הנוטע אוזן הלא ישמע? אם יוצר עין הלא יביט?"

רעד וצמרמורת עוברים בי מדי שנה בשנה כאשר אנו אומרים "ונתנה תוקף" בשני ימי ראש השנה וביום הכיפורים, והדברים ממחישים את אמונתנו הבסיסית – "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" (תהלים טז).

'שיויתי', באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב