דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

פיוטי עליית החתן לתורה

ע"פ ב"ש המבורגר

16/11/2015

תקציר המאמר

כחלק מהמצווה לשמח חתן וכלה, נהגו בעדות ישראל השונות להעלות את החתן לתורה "בשבת שמזמרין אותו". ישנן עדות שבהן עולה החתן לתורה קודם חתונתו, וישנן עדות שהוא עולה לתורה בשבת שבע-הברכות שלו, כלומר בשבת שלאחר החתונה. בעדות המזרח השונות נהגו בעבר ונוהגים עד היום לשיר מגוון פיוטים לכבוד אירוע זה. לעומת זאת, באשכנז התקבל פיוט יחיד להזדמנות זו – הפיוט 'אחד יחיד ומיוחד', שאינו עוסק כלל בחתונה אלא מפייט בנושאי האמונה.

לתקציר המלא

בתלמוד הבבלי נאמרו דברים בגנותו של מי שאינו משמח חתן וכלה, ודברים בשבחו של המשמח אותם:

 

ואמר רבי חלבו אמר רב הונא:

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות",

ואם משמחו - מה שכרו?

אמר רבי יהושע בן לוי:

זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו' ויהי קול השופר וגו' והאלהים יעננו בקול"...

רבי אבהו אמר:

כאילו הקריב תודה...

רב נחמן בר יצחק אמר:

כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים...[1]

 

               מקדמים בשירה ורקודים את החתן והכלה ב'חינה', קזבלנקה,מרוקו,1982

               צילום: רוי מיטלמן, באדיבות בית התפוצות,ארכיון התצלומים

אף הרמב"ם רואה במצוה לשמח חתן וכלה מצוות עשה מדרבנן, וכך נפסק גם בטור ובשולחן ערוך. מצוה זו לא הוגבלה ליום הנישואין בלבד, והיא הורחבה לכל ימי השמחה שלפני החתונה ושלאחריה. בכמה פוסקים הוזכר החיוב להעלות את החתן לתורה "בשבת שמזמרין אותו",[2] אך לרוב אין בהם תיאורים של הזמרה. נראה שהכותבים הניחו כי קוראיהם מכירים את מנהגי הזמרה, ולכן לא פורטו בספרות ההלכתית שמות הפיוטים. מעבר לחשיבותה העצמית של עליית החתן לתורה, היוותה זו הזדמנות נאה לשירה ולזמרה של הקהל לכבודו.

 

מתו ך דיוואן, תימן, המאה ה-19

המנהג לזמר פיוט לכבוד החתן בעת שעלה לתורה היה מוכר בתקופת הראשונים בעדות שונות.

בקרב קהילות ספרדיות רבות זימרו פיוטים לחתן בזמן עלייתו לתורה, הן בעבר הן בהווה. ר' יששכר ן' סוסאן בעל הספר 'תיקון יששכר' שחי לפני למעלה מ-400 שנה כתב:

 

מנהג פשוט הוא בכל קהלות ארץ החמדה ארץ ישראל ומצרים ועזה וארם נהרים וחמת וארם צובא ובעלת וצמרים וסינים שבשבת שתהיה בו שירה בבית הכנסת לחתן... להעלות בו ביום לספר תורה הרבה קוראים...

 

הספרדים החשיבו את הפיוט לכבוד החתן יותר מאשר את הפיוטים שנאמרו לציון אירועים אחרים. ר' שם טוב גאגין שחי בין המאה הי"ט למאה הכ' כתב על החתן:

 

עיני ראו ולא זר בירושלים עיר מולדתי ומולדת אבותי ואבות אבותי, בק"ק החסידים הנקרא בית אל שהמנהג שם בשבת חתונה... קודם שיקראו אותם לעלות לקריאת התורה, הפיטנים שבשם מנגנים עבורם איזה פיוטים או פזמונים שונים לכבודם.

 

הספרדים לא קבעו פיוט אחד עבור החתן. הדבר היה נתון לבחירה אישית. כך כתב ר' חיים פלאג'י באשר לזמר לחתן בשבוע שחל בו תשעה באב:

 

לסדר שיר חדש בשביל חתן הנושא אשה ב'נחמו', אם הוא הלשון והמליצה – אין קפידא, אך הניגון באיזה מקאם פשיטא דאסור...

 

ואולם היו קהילות ספרדיות, בהן התקבלו פיוטים קבועים, למשל, בירושלים נהגו הספרדים לשיר לחתן לפני עלותו לתורה את הפיוט "ישמח חתני בקהל אמוני"; החלבים בסוריה הקדימו לשירת הפיוטים את המלים "חתן שוש אשיש שלוה בארמנותיך"; הבבליים שבכלכותה בהודו נהגו לזמר לחתן ולשושביניו את הפזמון "שוכן עד תשב באיתן; הקוצ'ינים שרו לכבודו "ארבעה כלילין נחתן משמיא" ועוד ועוד.

חלק מהפיוטים הספרדיים לכבוד החתן נסדרו ונדפסו בסידורים, ואולם רבים מהם לא נדפסו בסידורי התפילה, ובכל זאת הם מושרים עד היום בהתלהבות ובשמחה, כל עדה לפי מנהגיה, בין עולה לעולה לתורה.

 

לפי מנהג צרפת הקדום, שנשתמר ב'מחזור ויטרי', אמרו רשות לפני עליית החתן, ואחר הקריאה זימרו לכבודו את הפיוט "אלקים הא-ל גואלי". במנהג אשכנז הקדום הושר הפיוט "מרשות א-ל עליון', שחובר על ידי ר' אליעזר ב"ר נתן ממגנצא במאה ה-11.

בפרובינצא קראו לכבוד החתן את הפטרת 'שוש אשיש', והיו מקומות שבהם אמרו פיוט מיוחד לכבוד החתן קודם קריאת הפטרה זו.

בניגוד למגוון הפיוטים המושרים לכבוד עליית החתן לתורה בקהילות המזרח, בקהילות אשכנז ובנותיה התקבל בסופו של דבר רק פיוט יחיד להזדמנות זו - "אחד יחיד ומיוחד" לר' אביגדור קרא מפראג, שנדפס בסדרי ברכת המזון במשך דורות כ"זמר נאה לחתן". פיוט זה אינו עוסק במישרין בעניין החתונה, אלא בעיקרי האמונה. שרד ממנו רק החרוז הראשון בקהילות מזרח אירופה, ואף הוא – בשיבושים שונים. גם בחלק מקהילות גרמניה חלו קיצורים של הפיוט. ואולם הודות לר' יצחק זליגמן בער, שהדפיס את הפיוט ב'סדר עבודת ישראל' שערך, נשתמר הפיוט בשלמותו.

יצויין כאן כי גם את הקריאה לחתן לעלות לתורה מבצעים באשכנז בניגון ובהטעמה מיוחדים. קריאה זו מכונה "יעמוד הגבוה", ומוסיפים בה, בכמה מקומות גם את המלה "חזק!".

חופה, בית הכנסת 'מגן דוד', עדת בני ישראל, בומביי, הודו, 1979  

צילום:כרמל ברקסון, באדיבות אוסף כרמל ברקסון ובית התפוצות, ארכיון התצלומים

 

לפי מאמרו של ב"ש המבורגר, "זמר לחתן בעלותו לתורה", שרשי מנהג אשכנז, מכון מורשת אשכנז, בני ברק תשס"ד, עמ' 365-417.

 


[1] בבלי, ברכות ו ע"ב.

[2] למשל אליה רבה רפ"ב, ז; סדור דרך החיים, דיני קריאת התורה, דיני החייבין לקריאה; קיצור שלחן ערוך ע"ח, ה ועוד.