דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

עת שערי רצון - פירושו של ר' יצחק ונה

פלטיאל גיאת

16/11/2015

תקציר המאמר

המאמר שלפנינו מציג את פירושו של ר' יצחק ונה, מחכמי תימן במאה ה-17, לפיוט עת שערי רצון. פירושו של ר' יצחק ונה, שהיה הראשון מבין חכמי ישראל שכתב פירוש מקיף לפיוטי ספרד, היה גנוז בכתבי יד וראה אור לראשונה במהדורה השוואתית לפני כשנתיים, ע"י פלטיאל גיאת, שההדיר והוציא לאור מהדורה ביקורתית של פירושו של ר' יצחק ונה ל- 77 מפיוטי הסליחות, על פי ארבעה כתבי-יד מתקופת המחבר.

לתקציר המלא

 

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

 

בדומה לכל קהילות ישראל, גם על יהדות תימן עברו תמורות רוחניות מפליגות בעקבות התחזקות הקבלה במאה הט"ז ובעקבות התעצמותו של המרכז הרוחני בצפת במחצית השנייה במאה זו. אחד האישים הבולטים ביותר, שיצירתם מסמנת את המפנה התרבותי-הדתי הזה הוא רבי יצחק ונה, מן המחצית הראשונה של המאה הי"ז, שפעל באופן שיטתי לחיזוק העיסוק בקבלה בתימן. הוא ערך סידור תפילה מקיף בשם 'פעמון זהב', המבוסס אמנם על סידור התפילה התימני המסורתי ('תִכְּלאל), אך נעשו בו שינויים מפליגים שיסודם בקבלה ובמנהגי התפילה של ארץ ישראל באותם ימים. מעבר לעניינים האידיאולוגיים, הביא ר"י ונה חידוש חשוב בסידורו והוא כתיבת פירוש עליו בשם 'חידושין', דבר שכבר מימי הביניים נודע מקהילות ישראל האחרות, אך לא מתימן. ואולם, כתיבת פירוש מקיף לפיוטי הסליחות הינו חידוש בתחום פרשנות הפיוט בקרב קהילות ישראל בכלל ולא רק בתימן, שכן זהו הפירוש המקיף הראשון לפיוטי הסליחות של משוררי ספרד.

הפירוש שלפנינו מתייחס לנוסח הפיוט כפי שהוא מופיע בכתבי היד התימניים. שינויי הנוסח מתייחסים אך ורק להבדלים שבין ארבעה כתבי יד תימניים מן המאה ה-17.[1]

 

 

 


עֵת שַׁעֲרֵי רַחֲמִים לְהִפָּתֵחַ:

לַיִל יְהֶא כַפִּי לָאֵל שׁוֹטֵחַ:

וָאֲקָרְבָה לְפָנָיו קָרְבַּן רֵיחַ:

אֹמַר זְכֹר לִי אֵל בְּיוֹם הוֹכֵחַ:

5       עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ: עוקד

 

בָּאַחֲרִית נֻסָּה בְּסוֹף הָעֲשָׂרָה:

הַבֵּן אֲשֶׁר נֻלָּד לְךָ מִשָּׂרָה:

אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה:

קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה:

10     עַל הָר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ: עוקד

 

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק:

גָּדַל וְלֹא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק:

אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לִי אֵל חָק:

אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחָק:

15     עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵחַ: עוקד

 

סָחַר וְהִשְׁכִּים לַעֲלוֹת בַּבֹּקֶר:

וּשְׁנֵי נְעָרָיו מִמְּתֵי הַשֶּׁקֶר:

יוֹם הַשְּׁלִישִׁי נָגְעוּ אֶל חֵקֶר:

וַיַּרְא דְּמוּת כָּבוֹד וְהוֹד וָיֹקֶר:

20     יָרַד וְהִכּוֹנֵן לְהִמָּשֵׁחַ: עוקד

 

יִדַּע נְעָרָיו כִּי קְרָאָם לֵאמֹר:

אוֹר הַרְּאִיתֶם צָץ בְּרֹאשׁ הַר הַמּוֹר:

וַיֹּאמְרוּ לֹא נֶחֱזֶה רַק מַהֲמוֹר:

עָנָה שְׁבוּ פֹה כִּי כְמוֹכֶם כַּחֲמוֹר:

25     וַאֲנִי וְהַנַּעַר לְהִשְׁתַּבֵּחַ: עוקד

 

הָלְכוּ שְׁנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת בַּמְּלָאכָה:

וַיַּעֲנֶה יִצְחָק לְאָבִיו כָּכָה:

אָבִי רְאֵה אֵשׁ וַעֲצֵי מַעֲרָכָה:

אַיֵּה אֲדוֹנִי שֶׂה אֲשֶׁר כַּהֲלָכָה:

30     הַאַתְּ בְּיוֹם זֶה דָּתְךָ שׁוֹכֵחַ: עוקד

 

וַיַּעֲנֶה אָבִיו בְּאֵל חַי נֶחֱסֶה:

כִּי הוּא אֲשֶׁר יִרְאֶה לְעוֹלָה הַשֶּׂה:

דַּע כִּי כָל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ אֱלֹהִים יַעֲשֶׂה:

נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא:

35     אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ: עוקד

 

דָּפְקוּ בְּשַׁעֲרֵי רַחֲמִים לִפְתֹּחַ:

הַבֵּן לַזֶּבַח וְאָב לִזְבֹּחַ:

קֹוִים לְאֵל וּלְרַחֲמָיו לִבְטֹחַ:

וְקוֹיֵ יְיֹיָ יַחֲלִיפוּ כֹחַ:

40     דָּרְשׁוּ בְּנַחֲלַת אֵל לְהִסְתַּפֵּחַ: עוקד

 

הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל:

וַיַּעֲקֹד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל:

וַהֲמוֹן דְּמָעוֹת נוֹזְלוֹת בְּחַיִל:

וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל:

45     עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ: עוקד

 

שׁוּרוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ שֻׁנָּה:

הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה:

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה:

אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֲמִים אָנָה:

50     צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ: עוקד

 

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי:

נָא חַדְּדָּהּ אָבִי וְאֶת מַאֲסָרִי:

חַזֵּק וְעֵת יִיקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי:

קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵעֲפָרִי:

55     וֶאֱמֹר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ: עוקד

 

וַיֶּהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה:

אוֹפָן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה:

מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא:

אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכֹפֶר הָבָה:

60     אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ: עוקד

 

 

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמָיִם:

אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוֹרָיִם:

שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחֲנָיִם:

יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלִִָם:

65     בּוֹ חֵטְא בְּנֵי יַעֲקֹב אֲנִי סוֹלֵחַ: עוקד

 

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבוּעָה:

זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה:

וּשְׁמַע תְּקִיעַת תּוֹקְעִים וּתְרוּעָה:

וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמָן הַיְשׁוּעָה:

70     יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ: עוקד


 

שינויי נוסח

2. לאל שוטח – ג,ד: לְאֵל שוטח. 3. ואקרבה לפניו – א,ב: וָאֶקְרְבָה לפניו. קרבן ריח – א: קָרְבָּן ריח. 8. אם נפשך בו – א,ב: אם נפשך בִי. 9. העלהו לי לעולה – א: העלהו לְפָנַי עוֹלָה. 10. לך זורח – ב: לך אֲנִי זורח. 12. גדל ולא למד – ב: גָּמַל ולא למד. 13. אלך ואורהו – א: אלך וְאֶרְאֶנּוּ. 14. לכה אדון – ג: לְךָ אדון. ד: לֵךְ אדון. אבל אל תרחק – א,ב: אבל לֹא תִרְחַק. 17. ממתי השקר – א,ב,ג: ממתי הַשָּׁקֶר. 19. והוד ויקר – ב: והוד וְיוֹקֶר. 23. רק מהמור – א: רק הַמּוֹר. 24. כי כמוכם כחמור – ג: עם משולים בַּחֲמוֹר. ד: עם משולים כַּחֲמוֹר. 25. והנער להשתבח – ג,ד: והנער נֵלְכָה להשתבח. 26. לעשות במלאכה – ב: לעשות בִּמְלָאכָה. 33. דע כי כל אשר – א: דע כל אשר. יחפץ אלהים – א,ב: יחפוץ הָאֱלֹהִים. 36. דפקו בשערי – ד: דפקו שַׁעֲרֵי. 37. הבן להזבח – א: הבן לְזֶבַח. 41. באון וחיל – ב: באון וּבְחַיִל. 43. נוזלות בחיל – ב: נוזלות כְּחַיִל. ג,ד: נוזלות כַּחַיִל. 47. הבן אשר ילדה – א,ב: הבן אשר נֻלָּד. 51. יהמה מדברי – ג,ד: יהמה מִדַּבֲּרִי. 55. ואמר לשרה – ג,ד: וֶאְמוֹר לשרה. 57. אופן ושרף – א,ב: אוֹפַן ושרף. 58. מתחננים לאל – ב: מתחננים לְאֵל. 59. תנה פדיום – ג,ד: תנה פִדְיוֹן. 67. זכרה לעדה – א,ב: תִּזְכּוֹר לעדה. 69. ואמר לציון – ג,ד: וֶאְמוֹר לציון.

 

פירושו של ר' יצחק ונה

הוכח - לעולם הבא ביום הדין, כשתוכיח כל אחד ואחד ממנו, תזכור לנו עקדת יצחק. עולה ברה - עולה ברורה ומובחרת. עבודת שחק - עבודת שמים. אלך ואורהו - אלמדנו תורה. אשר לי אל חק - אשר חקק עלי האל ב"ה וגזר עלי. סחר והשכים - הסב לאכול על השלחן כדרך כל המשכימים ללכת לדרך להסב על השלחן. תרגם ויסב: ואסחר, וכן 'וישב המלך על מושבו' (שמואל א' כ כה) תרגם ואסחר מלכא. ושני נעריו - ישמעאל ואליעזר. ממתי השקר - מעם שהם שקר ודתיהם שקר, תרגום 'במתי מעט' (דברים כו ה): בעם זעיר. יום השלישי - כמו שנאמר 'ביום השלישי וישא אברהם' וגו' (בראשית כב ד). נגעו אל חקר - אל המקום ברוך הוא שהוא חוקר לבבות ואין חקר לתבונתו. ירד והכונן - להיות נכון ומזומן, כמו 'והיה נכון לבקר' (שמות לד ב). להמשח - לעלות לגדולה, כמו 'וימשח את המשכן' (ויקרא ח י), תרגם: ורבי. ודרך כל הנמשחים עולים לגדולה, וכן יצחק כשנעקד נתגדל במעלה לפני קונו. ידע - לשון הודעה, כמו 'ואדעך בשם' (שמות לג יז). אור הראיתם - שכינה. צץ - לשון זריחה ופריחה, כמו 'ויצץ ציץ' (במדבר יז כג). רק מהמור - כלומר אין אנו יודעין ורואים אלא ההר עצמו בלבד. מיד ענה אותם ואמר להם: כיון שאינכם רואים מה שאני רואה, אתם משולים כחמור, שהחמור הזה אינו רואה אלא הדבר הגלוי ולא הנסתר.[2] אבל יצחק שאלו אברהם ואמר לו: מה אתה רואה? אמר לו: מה שאתה רואה אני רואה, מיד ענה ואמר: ואני והנער נלכה להשתבח. נבנה כסא - הוא המזבח עצמו. אז יאמיר - לשון שבח, כמו 'את יי' האמרת' (דברים כו יז); 'ויי' האמירך' (דברים כו יח); 'יתאמרו כל פועלי און' (תהלים צד ד), לשון אימרא שבבגד,[3] והוא דבר חשוב שעושים בשפה. זבח - יצחק. והזובח - אברהם. דפקו - לשון נקישה בדלת, כמו 'קול דודי דופק' (שיה"ש ה ב), כלומר התחילה תפילתם להתקבל. בנחלת אל - ארץ ישראל קרויה כן, כמו שנאמר בדוד 'מהסתפח בנחלת יי' וגו' (שמואל א' כו יט).[4] להסתפח - להיות גרים בה והוא לשון טפלה, שכל ספחת ומספחת וכיוצא בהן לשון טפלה הם, וכן 'ונספחו על בית יעקב' (ישעיה יד א), שיהיו הגרים טפלה לישראל, וכן אמר 'ספחני נא אל אחת הכהנות' (שמואל א' ב לו) האמור בבני עלי. באון - לשון כח חזק, כמו 'מצאתי און לי' (הושע יב ט); 'ולאין אונים' (ישעיה מ כט), תרגם: ולדלית להון תקוף, ור"ל שיהיו מורידין דמעות הרבה בחוזק. והמון דמעות - לשון רבוי בכייה. נוזלות כחיל - יורדות מהרה כחיל הבא להלחם. נוזלות - לשון 'יזל מים מדליו' (במדבר כד ז). עין במר בוכה - זה מצטער וזה מצטער. זה מצטער שהוא נשחט וזה מצטער שהוא שוחט. ולב שמח - אע"פ שיש להם צער בדבר, שמחים הם שקיימו מצות בוראם. שורו לאמי - עיינו לאמי, כמו 'ותבט עיני בשורי' (תהלים צב יב), וכן 'אשורנו ולא קרוב' (במדבר כד יז). כי ששונה שונה - שמחתה נהפכה לאבל. ולמאכלת מנה - כלומר שהיה חלק המאכלת, כמו 'והיה לך למנה' (שמות כט כו). ותתיפח - הוא קול שאדם מוציא ונופח בגרונו מרוב הצער עם בכייתו, וכן בירמיה (ד לא) 'קול בת ציון תתיפח'. ממאכלת יהמה מדברי - כלומר מן המאכלת אהמה ברוב דברים. מדברי - לשון דבור, כמו 'ומדברך נאוה' בשיה"ש (ד ג). נא חדדה אבי - אמר לו: בבקשה ממך חדד הסכין כדי שאשחט במהרה, וחזק מאסרי שלא יותר הקשר שעל ידי ורגלי שלא אבעט בך, שאתה זקן ואני בחור.[5] ויש לשאול: למה לא נעקד עד שבע ושלשים שנה? אלא כדי להסיר ממנו חרפת ישמעאל שהיה מחרפו ואומר לו: אני מלתי בן שלוש עשרה שנה כשאני בחור, ואתה מלתה בן שמונה ימים ויש לי שבח יותר ממך. אמר לו יצחק: באיבר אחד אתה מיראני, אלו יאמר לי המקום ברוך הוא זבח עצמך לפני, אני זובח. [6] המתין לו המקום ברוך הוא עד שעברו רוב שנותיו, לפי ששנותיו שלאדם הקצובים לו הן שבעים, וחציין חמשה ושלשים שנה, המתין לו עד רובם עד שהוא עומד בחמאו[7] ואמר לו: 'מוצא שפתיך תשמר ועשית' (דברים כג,כד) וכן עשה. ולמה לא נשא אלא כשהוא בן ארבעים שנה? ויש לומר לפי שבקרבנות הרובע והנרבע פסולין להקרבה וצריך שיהיה תמים, וכך יצחק לפי שהוא עתיד להיות קרבן עולה תמימה, לכך נתאחר מלישא כדי שלא יהיה רובע ויפסל מלעלות על גבי המזבח, לכך המתין עד שירד מע"ג המזבח והלך ולמד שם תורת קרבן, כמו שאמר לו אביו: אלך ואורהו אשר לי אל חק, וזו היא תורת הקרבנות, שכל העוסק בקרבנות כאלו הקריב. ואל תשיבני לומר בבהמה מין במינו אינו פוסל ולא יפסל הקרבן אלא אם כן אדם שבא על הבהמה, או המביא את הבהמה עליו, זהו הפסול. ויש ללמוד שכשם שהפסלנות באה לקרבן מחמת האדם בין במינו בין שלא במינו, וכך יצחק לא הורצה ליקרב אלא קודם שישא, לכך המתין לו המקום ברוך הוא עד שבע ושלשים שנה להסיר ממנו חרפת ישמעאל. ואם תאמר: היאך שנותיו שלאדם שבעים שנה? שנאמר 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה' (תהלים צ י). ומצאנו שאין השנים שוין בבני אדם, שיש שחויה[8] הרבה ויש שחויה מעט. והתשובה על זה שכל אדם יש לו שנים קצובים שבעים שנה לא פחות ולא יותר, ראייה מדוד. אבל יש אדם שיזכה להאריך ימים יותר, אם הוא רשע המקום ברוך הוא מאריך לו כמו שהדין נותן, שמא יחזור בתשובה או יוליד בן צדיק ועדיין לא הגיע זמנו להוליד, כענין שמעי שנתאחר מלהוליד זרע שעתיד לצאת ממנו מרדכי, כיון שראה שלמה שכבר הוליד אותו הזרע שעתיד לצאת ממנו מרדכי הרגו, וכענין עמון ומואב. לפי שהמקום ברוך הוא ממתין לרשע שיחזור בתשובה כי למעשה ידיו יכסוף 'לבלתי ידח ממנו נדח' (שמואל ב' יד יד), או יאריך לו משום 'ומשלם לשונאיו' (דברים ז י).[9] ויש שהדין נותן שיקצרון ימיו אם הוא קוצץ, כענין 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם' (תהלים נה כד), עד כאן ברשעים. בצדיקים מהו? אם קצרו לו פחות משבעים ודאי נתבקש בבית דין העליון, כי העולם העליון אינו מתקיים אלא בעבור הצדיקים שבעולם השפל וודאי נתאוו לו לעלות למעלה, כמו שהביא הזוהר[10] דהא קודשא בריך הוא בעי לארחא באתרוגא דא, או בעון דורו נסתלק קודם זמנו כמו שבא בזוהר פרשת פנחס[11] ופרשת אחרי מות[12] כענין 'ויעתר אלהים לארץ אחרי כן' (שמואל ב' כא יד), שמיתת הצדיקים מכפרת.[13] ואם יאריכו לו יותר משבעים, ממעשיו האריכו לו, כמו שנאמר 'והוספתי על ימיך' וגו' (מלכים ב' כ ו), או לצורך אנשי דורו יתקיים יותר משבעים כדי להחזירם למוטב, שמיתת הצדיקים טובה להם ורעה לעולם.[14] ואם לא זה ולא זה, נאמר 'את מספר ימיך אמלא' (שמות כג כו), שהן השבעים שקצבו לו. וכענין דור המבול שהיו חוים אלף שנה מה שאין כן בשאר הדורות, יש להם סוד ואין אנו רשאין לבארו כאן, והשם ברוך הוא היודע האמת על בריו. ע"כ. ואת מאסרי - לשון קשירה, כמו 'כי אם הסוס אסור' וכו' (מלכים ב' ז י). זה ליצחק ריח - ניחח לקרבן. ויהמו - לשון הרגשה ורעדה. שר צבא - יצחק. אל שליש אורים - שליש האור יצחק, שאין העולם מתקיים אלא בזכותן שלאבות כולם. מלאכי מחנים - הם אברהם ויצחק שנכללו ביעקב, שעליהם אמר הכתוב 'ויפגעו בו מלאכי אלהים' (בראשית לב ב) והן אברהם ויצחק, כדאיתא בזוהר בתוספתא דמצורע[15] תרין עולעין דאילתא[16] וכו' ואתכלילו בחד וכו', יעויין שם. שוכן זבול ושבועה - השמים שקרויין זבול, ושבעה רקיעים שעליה.[17] ושבועה - כמו ושבעה, כלומר שבעה רקיעים, כמו 'שבועות ימים מצות יאכל' ביחזקאל (מה כא). והנכון זבול - המקדש נקרא כן, כמו שנאמר 'בנה בניתי בית זבול לך' (מלכים א' ח יג).[18] סוערה - מרודפת ברוח סערה. ונגועה - מוכית. ינון - משיח.



[1]  ארבעת כתבי היד מצויים במכון בן צבי: 1. כ"י מכון בן צבי מס' 1219 משנת השצ"ז (1637), מספרו במכון לתצלומי כתבי יד: ס' 26783 (להלן נוסח א); כ"י מכון ב"צ מס' 1174 משנת התט"ז (1656), מספרו במכון לתצלומי כ"י: ס' 38096 (להלן נוסח ב); כ"י מכון ב"צ מס' 1156 משנת התכ"א (1661), מספרו במכון לתצלומי כ"י: ס' 26699 (להלן נוסח ג); כ"י מכון ב"צ מס' 1223 משנת התכ"ז (1667), מספרו במכון לתצלומי כ"י: ס' 36067 (להלן נוסח ד).

[2]     ויקרא רבה, כ ב, ד"ה: ד"א אחרי מות.

[3]     השווה: משנה תורה, הל' שבת פי"ט ה"כ.

[4]     זוהר ח"א, פר' וירא, קטו ע"א.

[5]     מדרש הגדול בראשית כב ט, עמ' שנד, ד"ה: ויעקד את יצחק.

[6]     מדרש הגדול בראשית כה כ, עמ' תלא, ד"ה: ויהי יצחק. והשווה: בראשית רבה, נה ד, ד"ה: אחר הדברים.

[7]     כלומר: עומד בעת רתיחתו, בעת שדמו לוהט וחם בימי בחרותו, בלהט נעוריו. הביטוי נמצא במדרש הגדול בראשית ד כו, עמ' קכט: 'יצרה שלעבירה אינה אלא על האיש העומד בחמאו'.

[8]     צורת בינוני קל הנפוצה בלשון יהודי תימן. ראה: י' רצהבי, אוצר לשון הקודש שלבני תימן (תל-אביב תשל"ח), עמ' 90.

[9]     תיקוני זוהר, תקונא שתין ותשע, קיא ע"א.

[10]   השווה: זוהר ח"ב, פר' ויקהל, רח ע"ב.

[11]   זוהר ח"ג, פר' פנחס, ריח ע"א.

[12]   זוהר ח"ג, פר' אחרי מות, נו ע"ב.

[13]   ויקרא רבה, כ יב, ד"ה: א"ר אבא.

[14]   עפ"י משנה, סנהדרין ח ה.

[15]   זוהר ח"ג, פר' מצורע (תוספתא), נה ע"ב.

[16]   צ"ל: 'תרין עוזלין דאילתא' (=שני עופרי האיילה) כבנוסח הזוהר.

[17]   חגיגה יב ע"ב.

[18]   ראש השנה יז ע"א.

 

 

פלטיאל גיאת הוא בוגר החוג למחשבת ישראל ולשון עברית, בעל תואר שני בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. מרצה בתחומי מחשבת ישראל, פילוסופיה יהודית, ספרות חז"ל ואוריינות אקדמית. מדריך בכיר ברשות הטבע והגנים, מומחה בהדרכת אתרים מתקופת המשנה והתלמוד.

ספריו: מילה באבן - ציפורי בספרות חז"ל (2003); פיוטי הסליחות לראש השנה ויום הכיפורים עם פירוש ר' יצחק ונה (2005). להזמנת הספרים: 3612602-050 paltiel@gmail.com