דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

עשרה דברים שהראוני הפיוטים

יאיר הראל

16/11/2015

תקציר המאמר

בשנים האחרונות אני זוכה להיות שותף פעיל בתהליך מרתק של חשיפת המסורות של שירת הקודש העברית - הפיוט - בפני קהל הולך וגדל של ישראלים. במאמר מצוירות במלים עשר תמונות מנקודות זמן שונות בחיי, שבהן נפגשתי עם שירת פיוטים. דרך מפגשים אלו אני מתבונן בתהליכים תרבותיים, נפשיים וחברתיים שחוויתי, והמשקפים, להבנתי, תהליכים רחבים יותר המתחוללים כאן בשנים האחרונות.
הפריזמה של הפיוט מגלה אלטרנטיבה לתרבות הרווחת – תרבות עברית מסורתית, סקרנית, מתגעגעת, מזמינה, רבגונית, יוצרת ומאתגרת, תרבות חוצה מגזרים והגדרות. אני רואה במתרחש בשדה פורה זה פתח לתיקון תרבותי עמוק.

לתקציר המלא

תוכן

 

בשנים האחרונות אני זוכה להיות שותף פעיל בתהליך מרתק של חשיפת המסורות של שירת הקודש העברית - הפיוט - בפני קהל הולך וגדל של ישראלים: סטודנטים, אמנים, מחנכים, ובעיקר מה שנקרא "הקהל הרחב", וביותר בפני הקהל הירושלמי.

 

בשירת הפיוט נפגשים עולמות רבים: המלים מרובות הרבדים, המשוחחות על דרך הפרד"ס עם מרחבי הזיכרון, הרגש והמחשבה היהודיים, אך באות מעומק לבו של האדם הפרטי (הפייטן, שחותם את שמו באקרוסטיכון), הלחנים המגיעים מכל קצווי תבל ופותחים צוהר לתרבויות שלמות, האמנים המבצעים, הקהילה, הזמן, התפילה, מעגל החיים ומעגל השנה העברית ועוד ועוד.

 

אני אוסף תמונות מכמה נקודות זמן בחיי, שנפגשתי בהן עם שירת פיוטים, ומתבונן דרכן בתהליכים תרבותיים, נפשיים וחברתיים שחוויתי. אני מרשה לעצמי לשתף אתכם בפרקים הביוגרפיים האלה מתוך תחושה שהסיפור האישי שלי משקף תהליכים גדולים ורחבים יותר שמתחוללים כאן בעשור  האחרון, ובייחוד בשנתיים–שלוש  האחרונות. 

 

אני נע קדימה ואחורה בזמן. הזכרונות מתקרבים ומתרחקים זה מזה. נעים כמו אלקטרונים סביב איזשהו גרעין. מרכז מתהווה.

 

דרך הפריזמה של התהליך המתחולל בעולם הפיוט מתגלה אלטרנטיבה: תרבות עברית, מסורתית, סקרנית, מתגעגעת, מזמינה, רבגונית, יוצרת, מאתגרת, חוצה מגזרים והגדרות. ועם כל השאלות והתהיות על משמעות התהליך, אני מרשה לעצמי לומר שמה שמתרחש כאן בתקופה האחרונה הוא פתח לתיקון תרבותי עמוק.

אני מזמין אתכם להתבונן בעשר תמונות מתוך חוויות רבות שחוויתי בשנים האחרונות.

 

תמונה ראשונה: "שער פתח"

בית ש"י עגנון, אדר תשס"ו. הסלון של ש"י עגנון, שהוסב לחלל מופעים והרצאות, מלא מפה לפה. במסגרת הסדרה "קשרי קשרים" יוצג כאן היום המופע "שער פתח" - רבי יהודה הלוי פוגש את דוד זהבי. על הבמה רבי חיים לוק - אחד הפייטנים החשובים של ימינו, שהופיע מאות פעמים ברחבי תבל - מחצר מלך מרוקו, דרך צרפת וארצות הברית, ועד ישראל. הערב לצד הפיוטים הוא ישיר לראשונה בחייו שירים ישראליים. שיר הנודד ("מי יתנני עוף") יתחבר עם "יונה עד אנה תלכי" של רבי יעקב אבן צור (מרוקו, המאה ה-18); "שתלתם ניגונים" יתחבר עם "ידיד נפש" בלחן אלג'יראי, ו"ואולי לא היו הדברים מעולם" - עם "יפה נוף" של רבי יהודה הלוי.

 

הקהל כ-120 איש ואשה יושבים צפופים. לצד הקהל המסורתי של בית עגנון, הבא ממנעד חברתי-תרבותי מוגדר למדיי, יושב כאן קהל מגוון להפליא. אנשים ונשים מכל קצווי הקשת הישראלית (עם נציגות חוץ-ירושלמית קטנה), שהפיוט נגע בלבבם. כן, והיו בקהל גם כמה מרוקאים, מבוגרים ואף זקנים, שפתאום הרגישו בבית אצל ש"י עגנון.   

 

נחזור לבמה. לצדו של רבי חיים לוק ארבעה נגנים. עד לפני כמה שנים שלושה מהם לא ידעו פיוט מרוקאי מהו.

האחד, נגן הנאי (חליל), הוא גם חזן ופייטן עיראקי-ירושלמי שהוסמך אף הוא לאחרונה לרבנות דרך ישיבת מרכז הרב.

השני, נגן הכינור, מוצאו אשכנזי-הולנדי. בשנים האחרונות הוא מרבה לנגן עם שלמה בר ועם אהוד בנאי. בדרכו המיוחדת הוא מה שקוראים במקומותינו "חוזר בתשובה".

השלישי, נגן כלי ההקשה, הוא חצי עיראקי וחצי אשכנזי, פליט החינוך הדתי-לאומי. כעשור וחצי הוא נודד בין כמה עולמות - מוזיקליים ואחרים. 

הרביעי, נגן העוד, נולד במרוקו ולמד גיטרה קלאסית באקדמיה למוזיקה בירושלים. בנוסף למוזיקה האנדלוסית והמזרחית הוא שולט ברזי השיר הארץ-ישראלי. אין הוא חובש כיפה כלשהי.

 

המופע מזמן מפגש מחודש של כל אחד מהמשתתפים עם העולם שבו גדל, ומפגש ראשון עם עולמות שעד לא מכבר היו רחוקים ממנו. בכוח המוזיקה, בכוח השפה העברית ובכוח התפילה הם מתחברים, הגבולות מתרחבים. האם מתרחש כאן מעשה אוונגרדי, או שמא מעשה מסורתי במיטבו? שהרי חיותה של מסורת בכלל ושל מסורת הפיוט המושר בפרט נשמרה לאורך הדורות הודות לתנועה בין הקבוע למשתנה, בין הגרעין העובר מדור לדור ובין החידוש הודות לאיזון עדין בין התעוזה ובין הענווה, בין השמרנות ובין הסקרנות.

ההשלמה בין העתיק לעכשווי משוקעת עמוק-עמוק בשפה העברית. אותם שורשים מכילים את שתי המשמעויות שלכאורה סותרות - את העתיק ביותר והחדש ביותר: מקור (עתיק)–מקורי (חדש); ראשון (עתיק)–ראשוני (חדש); קדם, קדום–קדימה.

בישראל של הדורות האחרונים, בגלל חלוקה דיכוטומית בין עדות ומגזרים, ובגלל הרצון של שומרי המסורת שלא לאבד את עצמם בכור ההיתוך, נפגמה יכולת התנועה. החיבור בין הדור המתגעגע, שנולד בארץ ולא ינק את מורשת אבותיו באופן טבעי, לבין הדור הזוכר, יוכל לשקם את החיוניות.

 

אחרי המופע תישאר במשך שעה ארוכה קבוצה גדולה של אנשים לשוחח על החוויה הבלתי שגרתית שהם עברו הערב, על התרבות היהודית-העברית-הישראלית, שהתגלתה כאן במלוא הדרה, על היופי הפשוט שעבר מבעד לאמנות המורכבת של המלים והמנגינות, על החום האנושי.

אחר כך יאמר רבי חיים לוק שהערב בבית ש"י עגנון הוא אחד המרגשים שחווה ב-40 שנותיו על הבמה. 

אינני יודע עד כמה הוא התכוון לזה, אך אני יכול להתחייב שהציטוט מדויק.

 

תמונה שנייה: חתונה

שני חברים טובים שלי התחתנו בשנה האחרונה. שניהם - אחרי הרבה שנים של נדודים. בין השאר היו הרבה שנים בהודו. הם ביקשו ממני לשיר משהו בחופה.

בקהל המוזמנים נציגים רבים של עולם היוגה ועולם המוזיקה האתנית בישראל. כמה מוזיקאים מנגנים מוזיקת עולם נעימה. נגנים ישראלים, השולטים בחוקי הראגה והטאלה (מוזיקה הודית קלאסית), יודעים לא רע גם מוזיקה טורקית וספרדית.

מובילים את הכלה לחופה. מגיע תורי לשיר.

אני שר "יונתי זיו יפעתך" - פיוט שחיבר רבי ישראל נג'ארה, שנולד בצפת במאה ה-16. החתן והכלה מתרגשים, ועמם גם הקהל, אף שאף אחד מהם לא שמע את הפיוט הזה מעולם. הם מרגישים איתו בבית. המלים, המנגינה, הזמן, ההבעה - הכול מתאים.

 

- "מאיפה הפיוט היפה הזה?", ישאלו אותי אחר כך.

- "זה הפיוט ששר החתן לכלה הפוסעת לעבר החופה על פי מסורת יהודי בומביי שבהודו!".

- "איפה שמעת את זה?".

- "בקצה המסדרון של הארכיון הלאומי באוניברסיטה העברית בגבעת רם".

 

כמה ישראלים של הדור האחרון שנולדו להורים ממוצא הודי מכירים את הפיוט? אינני יודע, אבל אני מרשה לעצמי להמר שלא רבים. אולי היום, בדור של ישראלים המחפשים דרך ליצוק למוסרת שלהם תוכן משמעותי, חי ושורשי, יש עדנה למסורת היפה הזאת. פתאום מרגישים בבית עם הפיוט הזה של יהודי בומביי, ודרכם, דרך הישראלים בוגרי הודו, חוזרים גם צאצאיהם של חברי קהילת "בני ישראל" (בומביי) הישראלים להכיר את מסורת אבותיהם, רגע לפני שזו משתכחת ונידונה להיקבר אחר כבוד בארכיון.

 

תמונה שלישית: יעקב כהן

אלול תשס"ה. השקת אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט". החזן הטורקי יעקב כהן עולה לבמה. הוא בן למעלה מ-70. בילדותו ינק את מסורת השירה המפוארת של מקהלות המפטירים באיסטנבול - מסורת המבוססת על המוזיקה הטורקית הקלאסית, שיש בה השפעות משמעותיות של המוזיקה הסופית (אגב, מפעם לפעם היו הזמרים הסופיים והחזנים היהודים מבקרים זה את זה, כך שההשפעות היו הדדיות). כיום אין כמעט זכר לאותה מסורת בארץ.

"חדש כקדם ימינו", שוררו היהודים בגולה, והנה כאן על הבמה עומד כהן ושר "חדש כקדם ימינו", ולבו חצוי. הוא, שזכה לעלות לארץ, נפשו נכספה אל מקהלות המפטירים באיסטנבול.

כהן מקבל חיזוק מפתיע מאחוריו ומצדדיו.

מאחוריו קבוצת נגנים ישראלים בני כ-30. גם במקרה הזה, איש מהם אינו טורקי, אך רמת נגינתם הייתה מקנה להם מקום מכובד בכל תזמורת טורקית קלאסית באיסטנבול. לצדו של כהן מקהלת הילדים של הארגון "קהילות שרות" (שעליו עוד ידובר בהמשך) בירושלים. כ-12 בנים ובנות בני שמונה. המקהלה הקטנה עונה לכהן: "ליל לילי לילי ליייי טיר לי איליילי לשכון כבוד בארצנו נאווה תהילה".

כך פתאום מקבל כהן, ואיתו המסורת המפוארת, שדועכת לו מול העיניים, חיזוק ממקור שלא חלם עליו; חיזוק מדור של ישראלים מתגעגעים ומדור צעיר של ילדים, שעבורם שוכן הפיוט הטורקי בטבעיות ליד השיר המרוקאי, החסידי והארץ-ישראלי. פיותיהם דוברים עשרות שפות עבריות.

ובכל זאת, רק כדי לחזור לפרופורציות, 12 ילדים וקבוצת נגנים לא יצליחו להשיב את המסורת למקומה החי והבריא. נראה שחלק גדול ממנה ייעלם. נקווה שחלק קטן ממנה יוסיף לחיות.

 

 

תמונה רביעית: אנסמבל "מיסטריה" הירושלמי

לא היו לי חוויות פיוט משמעותיות רבות בילדותי. בזמן לימודיי, ובעיקר באנסמבל "מיסטריה", ההרכב שהייתי חבר בו, הייתה תקופה שהתרכזתי בעבודה מוזיקלית באלתור חופשי. שוב ושוב, בזמן שצללנו עמוק לתוך זרם התודעה הפרטי והקולקטיבי שלנו בסשנים ארוכים של אלתור חופשי בלתי מתוכנן ובלתי מונחה בעליל, צפו ועלו אצלי פיוטים. בעיקר פיוטי הימים הנוראים, ובייחוד הפיוט "עת שערי רצון להיפתח".

עם הזמן בנינו בהרכב יצירה מודרנית על בסיס הפיוט. ביצענו אותה עשרות פעמים, ולבסוף היא גם התגלגלה להיות פסקול בעבודת מחול (של נימה יעקובי) בתיאטרון ענבל.

כך הפך הפיוט הזה לחוויה מכוננת בשבילי. מאז, בעבודה רבת שנים הנמשכת עד היום, אני משוחח עם הפיוטים ועם התפילות, ואני חלק מהם. המוזיקה אפשרה לנו לגעת מחדש במלים כבדות המטען.

 

תמונה חמישית: "ידיד נפש"

סדנת פיוט בירושלים. אנו עוסקים ב"ידיד נפש" - פיוט המוכר כמעט לכל ישראלי ממוצע, שמחברו - רבי אלעזר אזכרי שחי בצפת במאה ה-16, כתב אותו בתור "בקשה על הייחוד וחשק האהבה".

הקהל - קבוצה של פעילים ופעילות חברתיים ישראלים בני 30, בעלי שורשים מגוונים.

שאלה: "מי מכיר לחן כלשהו ל'ידיד נפש'?" לחן אחד - הלחן הישראלי היפה של שרי צוויג - כולם מכירים. לחן שני - הלחן המושר ברוב בתי הכנסת האשכנזיים לפני קבלת שבת - חציים מכירים. רק אדם אחד מכיר לחן שלישי.

ברדיוס של קילומטר מהנקודה שאנו נמצאים בה (-סביבות מרכז העיר ירושלים), אני מוכן להמר שנמצא בין 20 ל-30 לחנים שונים לפיוט "ידיד נפש". המסורות עדיין כאן, קרובות, כל כך קרובות, אך אל הישראלי הממוצע הן אינן מגיעות.

אני שר חמישה לחנים שונים ברצף - ממרוקו, אלג'יר, בבל, ברסלב ובומביי. כל לחן מפרש באופן שונה את המלים מלאות התשוקה של הפיוט. כל לחן מציע נתיב רגשי משלו. כל לחן פותח שער לתרבות שלמה, לעושר תרבותי בלתי רגיל המצוי כאן. כל כך קרוב, ולא גילו לנו. 

היום אפשר לשמוע רבים מהלחנים דרך אתר האינטרנט "הזמנה לפיוט". בעזרת האינטרנט, אנו מצליחים לשקם לעצמנו את הזיכרון, לאפשר נגישות אל עולם חבוי שהוא של כולנו. כשאתה עומד מול העושר הגדול הזה, לא תוכל להתעלם ממנו ולא תוכל להישאר אדיש כלפיו.   

 

זיכרון קטן שעולה מתוך התמונה החמשית

שבת בישיבה התיכונית. רוב התלמידים הם יוצאי עדות המזרח וצפון אפריקה, וכך גם רוב הר"מים. נוסח התפילה אשכנזי, הקריאה בתורה אשכנזית גם היא, וזמירות השבת - כמובן, מלבד האי המוכר של הפיוטים המזרחיים הפופולריים "נגילה הללויה" ו"חביבי", שכולנו נמחא בהם כפיים ונצא ידי חובה. לא נקום בשבת לפנות בוקר לשירת הבקשות ממסורת יהודי ארם צובא, ולא נשיר גם את "שיר ידידות" - מסורת הבקשות של יהודי מרוקו. לא נרחיק לכת לדיוואן התימני, לשירת השבחות ולמקאם העיראקיים, ולשירת המפטירים. בסביבה כזאת, גם הניגונים החסידיים, העמוקים מני ים, לא יגיעו רחוק.

 

תמונה שישית: טריו "תפילאלת" וישיבת "קול יעקב"

יום כיפור בישיבת "קול יעקב" בשכונת בית וגן בירושלים. ישיבה חרדית ייחודית - חצי מהתלמידים מזרחיים, וחציים אשכנזיים. ביום כיפור מתקיימים שני מניינים בישיבה. זה 20 שנה שאני מצטרף לאבי, ואנו פוקדים את המניין הספרדי.

שליח הציבור הוא החזן השלם ביותר ששמעתי מימיי, ותפילת יום כיפור שהוא מוביל היא, בין השאר, החוויה המוזיקלית החזקה והמורכבת ביותר שאני מכיר.

רגע לפני שהקמתי עם שני שותפיי את הטריו "תפילאלת", גררתי אותם אל תפילות יום כיפור ב"קול יעקב". הם לא הכירו כלום. על אף שהם בוגרי בתי ספר למוזיקאים מצטיינים - מהאלפיון העליון של החינוך המוזיקלי הישראלי, כמעט הכול היה חדש בשבילם, מאוד אטי ועשיר בפרטים - מילים, מנגינות, כוונות, חוקים, מנהגים, ניואנסים ומחוות, יחסים בין שליח לציבור. ובכל זאת הם עמדו שם לאורך כל הערב והיום. בכל זאת משהו שם היה מוכר.

למחרת הקמנו את ההרכב, שזכה לשם "תפילאלת". יחד אנחנו אוספים תפילות ופיוטים ממסורות יהודיות וישראליות שונות,  לצד  תפילות אישיות שלנו. מקשיבים, מתחברים, מתנגדים, מתרחקים, מתקרבים, ומנסים לבנות סוג של בית.

 

תמונה שביעית: אסתי קינן-עופרי

מפגש של הקבוצה הירושלמית הוותיקה של הארגון "קהילות שרות". זו השנה החמישית שאנו מתכנסים פעם בשבוע ללמוד ולשיר יחד פיוטים של קהילות ישראל. הקהל מגוון, רוב ברור של נשים. הערב אנחנו מארחים את הזמרת-יוצרת אסתי קינן-עופרי. אסתי מתחקה שנים אחרי שירים מיוחדים הבאים מהמרחב של קהילות היהודים הספרדים דוברי הלדינו. את פירות המחקר היא מתרגמת ליצירה ולביצוע אישי, שהקנה לה שם עולמי.

הערב היא תלמד אותנו את הפיוט "לשוני כוננת" לרבי שלמה אבן גבירול, שהוא חלק ממערכת הפיוטים הנאמרים בתפילת הגשם והטל, על פי המסורות של יהודי המזרח וצפון אפריקה. לפיוט גרסאות רבות, הפזורות על פני כל המרחב שמגורשי ספרד נדדו אליו: יוון, טורקיה, בולגריה, יוגוסלוויה, ירושלים. לחלקן השפעות מזרחיות ולחלקן השפעות מערביות ואחרות, אם כי אפשר לזהות שורש משותף. אסתי הקשיבה לכל הגרסאות שלפניה, ויצרה עיבוד לכמה קולות עבור הקבוצה. בעזרת הידע הרחב שרכשה לאורך שנים של נדודים בין עולמות, היא מצליחה, בכישרון רב, לעשות את הבלתי אפשרי ולחבר גרסה רב-קולית אורגנית של קולות שונים, שרגילים לשיר בנפרד, של אסטטיקה מזרחית ומערבית - קיבוץ גלויות ממש.

וזו לא רק אידאולוגיה יפה, זה גם נשמע מצוין.

אני שומע קול שבא אלי מן העתיד –  יצירה ישראלית במיטבה.

 

תמונה שמינית: שלמה מועלם

אני עובר לפני התיבה בבית כנסת אשכנזי. זרם תת מודע בדמי זוכר שהוא היה מתישהו במזרח אירופה, בקייב ובריגה. זרם אחר מהזיכרון הגנטי שלי יודע שהוא היה בבגדד ובכורדיסטן.

אני נזכר פתאום בהקלטה של החזן שלמה מועלם. מועלם, מגדולי החזנים הבגדדיים של המאה ה-20, עלה לארץ בשנות ה-50. מישהו מהמשפחה הקליט אותו שנים ספורות לאחר שעלה לארץ, הקלטה פשוטה בטייפ ביתי בסתם יום שגרתי. מועלם שר במבטא עיראקי כבד, וכמעט תמיד, כשהוא מגיע לבית השלישי של הפיוט הוא מתחיל להאט, לאלתר בקצב חופשי ולבכות. סתם כך ביום רגיל, בלי הקשר חגיגי, הוא שר את המלים והן גורמות לו לבכות.

התמימות הזו של מועלם נוגעת בלבי, בעודי עומד מול העמוד. מתחשק לי פתאום להתפלל במבטא אשכנזי כבד, מבטא גלותי, לא ישראלי, לא מעודכן, כזה שבא מזמן, שאולי משמר איזה סוג של תמימות.

אבל אין לי מבטא כזה. אני נולדתי כאן להורים שניסו לשכוח את המבטא, להתמזג עם התדר הכללי. אני מנסה למצוא בכל זאת, בתנועה עדינה, את המבטא שלי.

 

תמונה תשיעית: משל העץ

הרדוף. קהילה ברוח האנתרופוסופיה. מפגש שנתי של תלמידי "הדרך לגילוי הקול".

אשתי ואני שרים מחרוזת של שירים מימי הביניים בעברית ובלטינית, ומלווים את עצמנו בכלים עתיקים. משלבים לחנים מזרחיים (בבל), מערביים (צפון אפריקה) ואירופיים.

אחרינו מדבר ד"ר ישעיהו בן אהרון - פילוסוף, מחשובי הוגי הדעות של המחשבה האנתרופוסופית בישראל. הוא מדבר על התפתחות התודעה האנושית. הוא מתקדם ומגיע לזמן שלנו, בעולם הגדול ובייחוד בארץ ישראל, זמן של חשיפה בלתי מוגבלת לכול, חוויה שמייצרת תנועה דו-כיוונית. כמו עץ - מצד אחד הוא מצמיח שורשים פנימה אל תוך האדמה, ומצד אחר מצמיח ענפים לגובה ולרוחב, הכי רחוק שאפשר. שאיפה לחוויה אוניברסלית. ומתחת לאדמה, במקום הסמוי מן העין, נפגשים שורשים של עצים שונים ונוצרים כל מיני חיבורים.

 

תמונה עשירית: כיתה א'

הבן שלי, שילה, יתחיל ללמוד בשנה הבאה בכיתה א'.

שילוני הוא ישראלי, רבע כורדי, שמינית עיראקי, שמינית יוגוסלווי, שמינית ספרדי ירושלמי, שמינית אוקראיני, שמינית ליטאי ושמינית הונגרי.

אילו שירים הוא יפגוש בכיתה א'?

אם זה תלוי בי - ובמידה רבה זה תלוי בנו - הוא יפגוש נציגים מכל התרבויות שתיארתי, ועוד הרבה מעבר לכך, כי השכן שלו הוא רבע הודי, רבע מרוקאי, רבע תוניסאי ורבע תימני.

אחרינו תגיע גם מערכת החינוך.

 

המאמר ראה אור בכתב העת "דעות", גליון 30, טבת תשס"ז