דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

על שני עולמות וי-ה רבון עלם

ראובן גפני

16/11/2015

תקציר המאמר

על סעודת שבת משותפת לשני רבנים מעולמות שונים, ועל ניגון לי-ה רבון עולם שעשה דרכו מסלוצק אל פרנקפורט ומשם אל ירושלים, כניגון העובר במשפחת ברויאר זה ארבעה דורות.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

ייקים אמיתיים אינם מספרים, על פי רוב, סיפורי צדיקים. הם אף אינם נוטים לייחס נעימות או ניגונים שונים לרב זה או אחר, ולו בגלל העובדה שהמלחינים הנערצים על יהודי גרמניה היו על פי רוב בדיוק זאת: מלחינים. אלו עסקו במלאכתם באופן מקצועי, ולא במסגרת "חצר" או ישיבה זו או אחרת. חלקם, כך מספרים, אף עסקו בהלחנת נעימות לבתי כנסת אורתודוכסיים ורפורמים כאחד: לאלו מנגינות המותאמות לחזן ומקהלה,  ולאלו - מנגינות המתאימות לחזן ומקהלה המלווים על ידי עוגב...

אולי דווקא על רקע זה, דומה שאיני יכול לשכוח את כל אותן הפעמים בהם פנה אלי סבי ז"ל, יעקב בראור, במהלך סעודות השבת, ושאל אותי אם יודע אני מי הוא זה אשר לימד את סבו, הרב שלמה זלמן ברויאר, את נעימת ה"י-ה רבון עלם" המשפחתית.

באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

את התשובה ידעתי בעל פה, כמובן. האפשרות שלא אדע אותה לא עלתה כלל על דעתי, וקל וחומר שלא על דעתו של סבי, שלאכזבתו במקרה אשר כזה לא היה שיעור. וכך ציינתי ללא היסוס כי מי שהעניק לסב-סבי את הניגון הנוגה-במידה היה לא אחר מאשר הרידב"ז, רבי יעקב דוד וילבסקי, שכונה "הרב מסלוצק" ושבשנותיו האחרונות עבר להתגורר בארץ ישראל והשתקע בצפת.

הרידב"ז - רבי יעקב דוד וילבסקי, "הרב מסלוצק"

הקשר החברתי בין הרב שלמה ברויאר, מנהיגה של הקהילה האורתודוכסית "הנפרדת" בפרנקפורט, לבין אחד הרבנים השמרנים ביותר באגודת ישראל ובמזרח אירופה כולה, עשוי אמנם להיראות מוזר מעט במבט ראשון: ככלות הכול, יהודי גרמניה אינם מוכרים על פי רוב דווקא בקיצוניותם הדתית, אף לא בהתנגדות כה נחרצת ושוללת לציונות הצעירה של אותן השנים. יתר על כן: עצם הקשר שבין רב "גרמני" לבין רב מזרח אירופי, דומה שהוא טעון ולו הסבר ראשוני, לנוכח הזלזול הגורף למדי שהיה נחלתם של יהודי מזרח אירופה מצדם של בני המערב, המתגאים במסורת "אשכנז" המפוארת.

אלא שהרב שלמה זלמן ברויאר היה כל דבר פרט ליהודי גרמני טיפוסי: מוצאו המשפחתי היה מהונגריה, בעיר פאפא, שם עברו עליו שנות ילדותו ובחרותו. גם לאחר שנשא את בתו של הרב שמשון רפאל הירש, מייסדה ורבה הנערץ של קהילת פרנקפורט הנפרדת, לא השיל מעליו ברויאר את מנהגיו ההונגריים הקודמים, ומשנתבקש למלא את מקומו של חותנו, לאחר פטירתו של הרב הירש, התנה עם בני הקהילה שיותר לו לפתוח גם בפרנקפורט המעטירה ישיבה ב"נוסח הונגריה".

הרב שלמה זלמן ברויאר

גם עולמו הפוליטי, כך מסתבר, היה דומה למדי לזה של הרידב"ז: הוא התנגד נחרצות כמעט לכל חידוש מחשבתי-לאומי, ואפילו את השותפות בין אגודת ישראל השמרנית יותר, לבין "צעירי האגודה" הליברליים במקצת, ראה בעין רעה. וכך, משעשה הרידב"ז ימים אחדים בגרמניה, במסגרת מסע איסוף כספים לשיבת סלוצק שבראשה עמד, היה זה ככל הנראה אך טבעי שבבוא השבת יסעד בביתו של רבה של פרנקפורט. 

אך אם כך הם הדברים, מה כה מיוחד בשני רבנים בעלי השקפה קרובה זה לזה המסבים יחדיו לסעודת שבת ומענגים אותה בניגונים? ומדוע זכתה אותה סעודת שבת לזיכרון משפחתי כה פרטני, השורד שלושה דורות ? 

האמת ניתנת להיאמר כי התשובה לשאלה זו אינה ברורה גם לי כל צרכה. ייתכן שדווקא ממרחק של עשרות שנים, משנטמנו כל משתתפי הסיפור באדמה וכמעט ונשתכחו, דווקא אז הפך הסיפור למשמעותי.

ברבות השנים, ובייחוד בזכות דמותו הכה-מורכבת וכה-מפתיעה של אבי סבי, הרב ד"ר יצחק ברויאר, שהחל את דרכו כמתנגד נחרץ לציונות וסיים כתומך נלהב בהקמת מדינה יהודית ("מדינת התורה") בארץ ישראל, הסתבר בכל זאת מה רב המרחק שבין הרידב"ז לבין עולמם של מרבית צאצאי שושלת ברויאר, ועד כמה שברירית הייתה אווירת המשפחתיות ששררה, מן הסתם, באותה סעודת שבת זכורה: שכן בעוד צאצאיו וממשיכי דרכם של שלמה ויצחק ברויאר מצאו עצמם יוצרים עולם ערכים ומושגים מורכב ומגוון, שאחד מביטוייו היה פעילותה של מפלגת "פועלי אגודת ישראל" נוחה עדן, יצרו תלמידי הרידב"ז שיטה אמונית ורוחנית נוקשה בהרבה, ודבקו בעיקשות בעקרונותיו של רבם, הנוקשים למדי לכשעצמם.

סבי עצמו, יש לציין, נאמן היה לדרכה האידיאולוגית הפתלתלה והעדינה של המשפחה עד ליומו האחרון. גם כשידע שמפלגת פועלי אגודת ישראל לא הצמיחה דור המשך של ממש, ושצאצאיו ברובם מוצאים את דרכם בכוחות עצמם, לא נואש לעולם מלהזכיר את הדמויות, הסיפורים והאמונות שהפכו את המסורת המשפחתית למה שהיא. 

וכך, אולי דווקא לאחר זמן, לנוכח העולמות שהלכו ונפרדו זה מזה, נהנה סבי להתענג על עצם החיבור האנושי הכה פשוט, כה יהודי, שבין שני תלמידי חכמים, שאם גם אינם גרים בעיר אחת, הרי שהם יכולים לחלוק סעודת שבת של בוקר וניגון יהודי זכור לטוב, המלווה בתפילה יהודית על-זמנית ל"אפיק ית עמך מגו גלותא". בכל צורה שהיא, ובהתאם לכל השקפה. ואשר לנעימה הנוגה למדי של הפיוט הכה מוכר, הרי שאינני יכול להימנע מלחשוב שאף בה נטמן מעין גרעין נבואי בזעיר אנפין. שהרי שנים לא רבות לאחר שהועבר הניגון מפה לפה מעל שולחן השבת, נעלמו לבלי שוב כל אותם העולמות והמראות שהצמיחוהו. יהדות גרמניה ומזרח אירופה נפלה כגיבור שדוד בפני הגלות שכה רבים דבקו בה, ולעיתים דומה שרק הנעימות, המתעמעמות והולכות, מנציחות את המאוויים, החלומות והעולמות שמכבר. וכמו סבי, שעד יומו האחרון התגעגע אל ימיו כנער מקהלה בבית הכנסת "קהל עדת ישרון" בפרנקפורט, אף אני לעיתים מוצא עצמי מתגעגע, גם אם איני בהכרח יודע למה.

 

באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

ראובן גפני הוא עורך כתב העת "עת-מול" של יד בן-צבי, עוסק בחקר בתי כנסת בירושלים וברחבי הארץ. ספריו: "מקדש מעט - בתי כנסת מוכרים ונסתרים בירושלים" (יד בן צבי, תשס"ד) ו"בית תפילה - בתי כנסת חבויים בלב ירושלים" (יד בן צבי, תשס"ח)