דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

על שימושיהם העממיים של שני פיוטים במגרב

משה בר אשר

16/11/2015

תקציר המאמר

במאמר זה מתחקה פרופסור בר אשר על שני פיוטים ועל מנהגות שנקשרו בהם ובאמירתם בקרב בני השכבות העממיות בקהילות ישראל שישבו שנים רבות בצפון אפריקה:
א. המנהג שרווח באזורים אחדים במרוקו, להשמיע את פיוט העקידה הידוע והאהוב, 'עת שערי רצון' של ר' יהודה אבן עבאס, שנועד לאמירה קודם תקיעות השופר בראש השנה, באוזניה של היולדת;
ב. המקום הייחודי שתפס הפיוט 'אליך ה' נשאתי עיני', הנאמר בסוף הסליחות, והמכיל גם מעין 'תרגום' לערבית, בקרב קהילות צפון מזרח מרוקו וצפון מערב אלג'יריה.

לתקציר המלא

תוכן:

א

אצל רבים מבאי בתי הכנסת קשורות תפילות חודש אלול וימי התשובה בקטעי תפילה ובפיוטים שנשתלבו בסידור ובמחזור לימים אלו. מילותיהם וניגוניהם מלווים אותם בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה ואף לאחריהם. בתוך אלה יש פיוטים ותפילות שקריאתם לובשת אופי מיוחד, ופעמים שאמירתם חורגת מזמנם הקבוע אל מועדים אחרים. במקום הזה אני עוסק בשני פיוטים שזכו למעמד יחודי בכמה מהקהילות במגרב  - במרוקו ובאלג'יריה.

ראויים הדברים לתיעוד ולרישום ולהארות קצרות, לפי שהייחודים שפיוטים אלו נתייחדו בהם כבר הולכים ומשתכחים מתודעתם של בני הקהילות. יתר על כן, משיחות שהיו לי עם עשרות ילידי הארץ וילידי חו"ל, בנים ליוצאי הקהילות שידובר בהן, נתברר לי שאינם יודעים דבר על גלגוליהם של שני הפיוטים. דבריי מכוונים לשני פיוטים אלו:

א. "פיוט העקדה" המכונה בקיצור "העקדה" - או בצורתו המשוערבת (א)לעקידה[1]– "עת שערי רצון להיפתח" לרבי יהודה בן שמואל אבן עבאס[2] (עבאש),[3] שחי בימי הביניים בעיר פאס שבמרוקו. בדורותינו הפיוט נאמר ברוב הקהילות של יוצאי ספרד ובני עדות המזרח ביום א' של ראש השנה לפני תקיעת השופר דמיושב. 

ב. הפיוט "אליך ה' נשאתי עינַי", הנאמר בכל בוקר של חודש אלול ושל עשרת ימי התשובה לקראת סופה של תפילת הסליחות.

 

ב

בסדר התפילות של רוב הקהילות של יוצאי ספרד ובני עדות המזרח נוהגים לומר זה מאות בשנים בימי הסליחות ובימים הנוראים שני פיוטים המפייטים את סיפור עקדת יצחק. פיוטים המתכנים בקיצור "עקדות":[4]  הפיוט "אם אפס רובע הקן" לרבי אפרים מרגנשבורג[5]  והפיוט "עת שערי רצון להיפתח". הפיוט "אם אפס" נאמר בכל בוקר בתפילת הסליחות בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה. במנהג המכונה "ירושלמי" כאשר מתארכת התפילה בשל ניגוני חזנים ופייטנים אומרים מן הפיוט הזה רק את שלושת  הבתים האחרונים (הבתים הפותחים באותיות ז"ק במילה חזק שבאקרוסטיכון וכן את הבית שנוסף לסוף הפיוט בנוסח ספרד:[6] "זיכרון לפניך בשחק", "קוראיך באים לקוד", "עוררה גבורתך להקיץ נרדמים"). רבים אומרים את הפיוט הזה גם לפני תקיעת השופר ביום ב' של ראש השנה.[7]

 

ג

אין ספק כי בתודעתו של רוב הציבור, "העקדה" בסתם היא הפיוט "עת שערי רצון להיפתח". בקהילות המגרב – כך היה לפחות ברבות מהקהילות במרוקו - הרחיבו את אמירתו של הפיוט גם ליום ב' של ר"ה לפני התקיעות דמיושב, ובקהילות רבות שם נהגו לאמרו גם בשעת הוצאת ספר התורה בתפילת המנחה של יום הכיפורים כשארון הקודש פתוח. ברוב בתי הכנסת הפיוט הזה נאמר על ידי הקהל כולו. אך משעלה משקלה של החזנות רבו בתי הכנסיות, שרוב בתי הפיוט נאמרים בהם על ידי יחידים - חזנים ומתפללים בעלי קול ערב. בקהילות מעטות במרוקו, ובכמה מבתי הכנסת של יוצאי המגרב בארץ, הגבאים מסחרו גם את אמירתו של הפיוט הזה. הוא נמכר למרבה במחיר, כדי שישיר אותו הוא בעצמו או יכבד בו מתפללים אחרים כראות עיניו. עד כאן יש פרטים ידועים ופרטים לא ידועים.[8] אבוא עתה אל מה שאינו ידוע אלא למתי מעט.

 

ד

אין ספק שהתיאור הדרמתי והמרחיב של סיפור עקדת יצחק תוך שילוב של יסודות רבים ממדרשי חז"ל הכשירו את אמירת הפיוט הזה בשעת מצוקה כתפילה לאדון התפילות, שהשעה הזאת תיהפך שעת רצון והתפילה תביא פדות. למשל כזה הוא בית מספר 10, המושם בפי יצחק בלכתו להיעקד,  "שיחו לאמי כי ששונה פנה, הבן אשר ילדה לתשעים שנה, היה לאש ולמאכלת מנה, אנה אבקש לה מנחם אנה, צר לי לאם תבכה ותתייפח".[9] וכך הוא גם בית מספר 12, המתאר את ההתערבות בשמיים להצלת יצחק, "ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה, מתחננים לאל בעד שר צבא, אנא תנה פדיום וכופר הבה, אל נא יהי עולם בלי ירח". ולקראת סוף הפיוט בא הבית האומר שתפילתם נענתה "אמר לאברהם אדון שמַיִם, אל תשלחה ידך אל שליש אורַיִם" וכו'.

שעת מצוקה כזאת היא השעה שאישה כורעת ללדת וחבלי הלידה קשים מנשוא, ופעמים שנשקפת סכנה לחיי היולדת ולחיי העובר. הדברים היו תקפים שבעתיים בימים שלא היו רופאים בשעת הלידה בחברה המסורתית בטרם בוא הקִדמה. בשעות כאלה אֵם האישה היולדת ובנות משפחתה האחרות היו פותחות בתפילה ובתחנונים. בהרבה מאזורי מרוקו, לפחות בשלושה מחוזות - מחוז מראכּש, מחוז דבדו בואכה העיירה אוטאט אולאד לחאג' שבמערבו[10] וכן מחוז תאפילאלת שבדרום מזרח מרוקו ובעיירות סמוכות, כגון העיירה מידלת - נוספה לתפילתן של הנשים אמירת פיוט העקדה בידי אחד מבני הקהילה. במרוצת הזמן הפיוט עצמו נקשר בתודעתם של בני השכבות העממיות באזורים אלו ובייחוד בתודעתן של לא מעט נשים במעשה הלידה ממש. מצאתי כי בשיחן ובדיבורן של נשים אחדות אף ציין את מעשה הלידה עצמו.

 

ה

הרי פירוש הדברים: בקהילות הנ"ל פיוט העקדה היה נאמר כאשר צירי לידה אחזו בנשים שכרעו ללדת. משהוזעקו המיילדות,[11] ולעתים עוד לפני בואן, נקרא לחדר סמוך רב או חזן ולעתים אפילו נער היודע לקרוא,[12] והיה קורא ושר בדבקות שוב ושוב את "העקדה" עד לדת התינוק. במחוז תאפילאלת הייתה תוספת מעשה, אם נתקשתה היולדת מאוד, לוותה אמירת העקדה בתקיעת שופר.[13] התוקע היה משמיע תשר"ת תש"ת ותר"ת כמה וכמה פעמים - והיו מי שנהגו בשעת התקיעות לחזור פעמים אחדות על הבית האחרון של הפיוט שבו נזכרו התקיעות בפירוש[14]. כך עשו עד שהתינוק נולד. בתודעתן של נשים רבות    אולי כולן  -  הפיוט הזה היה קשור יותר בשעת הלידה מאשר בראש השנה. וכאמור, היו נשים מעטות שזיהו את הלידה עם פיוט "העקדה". כה שׂחה לי אישה ממראכּש[15]: "כאשר הגיעה שעת העקדה, ידעתי שזכות אברהם ושרה ויצחק תעמוד לי ואצא בשלום ממנה אני והעובר שבמעיי". כמעט מיותר לומר כי באמרה "שעת העקדה" היא התכוונה ל"שעת הלידה".[16]

והנה עוד סיפור שאני זוכר היטב מימי ילדותי, ואף שמעתיו מאז פעמים אחדות במרוצת השנים: בשנת תש"ט (1949) פשטה השמועה שאישה צעירה מבכירה מתקשה מאוד בלדתה ונשקפה סכנה חמורה לחייה. מיד הוזעקו לביתה כמה רבנים וכמה בעלי תקיעה. הללו אמרו בקול רם ובבכי קורע לב את פיוט העקדה, והללו תקעו והריעו בשופרות שעה ארוכה עד שהאישה ילדה. כאשר סיפרה אימה של היולדת את סיפור הלידה ההיא, אמרה לי[17]: "כשבתי הגיעה לשעת העקדה והייתה בצער[18] גדול, באו החזנים ותוקעי השופר לביתה, התפללו ותקעו בשופרות והצילו אותה ואת בנה ממלאכי חבלה. השבח לאל היא יצאה בשלום וילדה בן בריא ושלם". הכול היו בטוחים שכוח תפילת העקדה והתקיעות עמדו לה לאישה היולדת.

לפי שלא נדרשו באותם הימים לרופאים ולמחלקה ליולדות – בטרם בוא הצרפתים למרוקו, והיו מקומות שגם דור אחד או שניים לאחר בוא הצרפתים, הנשים ילדו בביתן בעזרת מיילדות מבנות המקום - נאחזו באמירת הפיוט ובתקיעת השופר כמוצא יחידי. עם זאת רוב הנשים שדיברתי אתן לא קראו לשעת הלידה "שעת העקדה", אלא דיברו על מנהג אמירת העקדה ועל תקיעת השופר בשעה שנשים כרעו לילד, ובתודעתן זה היה עיקר שימושו של הפיוט.[19]

 

ו

מקום מיוחד תפס הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" הערוך באקרוסטיכון אלפביתי בקהילות צפון מערב אלג'יריה (והראן, תלמסאן ובנותיהן) ובקהילות צפון מזרח מרוקו (הערים דבדו, אוז'דה והעיירות הסמוכות להן).[20] לתפילת הסליחות עצמה היו מגיעים לבתי הכנסת במקומות אלו רק מקצת מהמתפללים (בעיקר אלו שנתכנו "משכימים ומעריבים"[21]), אבל קהל עצום היה מגיע לקראת סוף תפילת הסליחות לאמירת הפיוט הזה, וגם נשים רבות מילאו את הרחבה או את החדר ששימש עזרת נשים.[22] הפיוט היה נאמר כולו בנוסחו העברי בית אחר בית מתוך "סדר הסליחות", ולאחר מכן היה נאמר ה"תרגום" שלו לערבית מתוך דפים מודפסים[23] או כתובים בכתב יד.[24] נקטתי "תרגום" במירכאות, שכן אף שמספר בתי הפיוט בנוסח הערבי זהה למספרם במקור העברי – ואלה כאלה ערוכים לפי סדר אל"ף בי"ת עברי - אין מדובר בתרגום[25] אלא בנוסח שונה לגמרי.  הנה שני בתים לדוגמה:

אליך ה' נשאתי עינַי, שמע קול תחנונַי, כגודל חסדך \ אילאךּ יא רבי רפדת עינייא, תנדר מן חאלי ותחאן עלייא (=אליך ה' נשאתי עיני, תביט במצבי ותרחם עלי); וברוגז רחם, זכרה והנחם, ושמח ונחם, נפש עבדך\ ויגפר דנובי, וג'מיע מא שאפו עיוני, הומאן אללי עדבוני, זאדוני עלא מא בייא \ (=ויכפר עווני, ו[על] כל מה שראו עיניי, המה יסרוני, הוסיפו על אשר בי [= הוסיפו על סבלי]). להוציא את הטור הראשון בבית הראשון אין הנוסח בערבית תרגום של הטקסט העברי אלא טקסט אחר לגמרי.

 

ז

נבוא עכשיו אל עיקר ענייננו: בשביל רבים מבני הקהילות הנ"ל אמירת הפיוט "אליך ה' נשאתי עינַי" בערבית היה עיקרה של תפילת הסליחות. וכה אמר לי בשנת תשמ"ח (1988) שמעון דרעי המנוח (נולד בתלמסאן בשנת תרס"ד\1904):[26] 

"כל בני קהילה באו לבית הכנסת כדי לשיר אילאךּ יא רבי רפדת עינייא,[27] שהוא הפיוט היפה והמעולה בתפילת הסליחות. אנשים ונשים שלא ביקרו בבית הכנסת ברוב ימות השנה היו משכימים קום ובאים להשתתף באמירת הפיוט או היו מאזינים בקשב רב לאומריו. כל מי שידע לקרוא עברית החזיק בידיו את הדפים המודפסים ובהם הפיוט בערבית הכתוב באותיות עבריות, ומי שידע לקרוא רק צרפתית החזיק בידיו את נוסח הפיוט בערבית מתועתק באותיות צרפתיות.[28]  אומַר לך משהו חשוב: לא הייתה הכנה טובה לר"ה וליוה"כ כאמירת הפיוט הקדוש והנפלא הזה בוקר בוקר בימי הסליחות. כמה חבל שבשנים האחרונות הפסיקו בבית הכנסת שלנו בפריז את אמירת הפיוט בערבית. כך מחקנו את זכרם של אנשי תלמסאן הראשונים!".

מעניין הדבר כי לא רק בקהילות צפון מזרח מרוקו, שרוב בני קהילות דיברו בהן ערבית עד לחיסול הקהילות באמצע המאה העשרים, אלא גם במערב אלג'יריה עד 1962 - עת עזבו אחרוני היהודים את הארץ ההיא, 132 שנה אחרי הכיבוש הצרפתי, ורוב הציבור דיבר אך צרפתית ורק מעטים עוד דיברו ערבית  - התמידה אמירת הפיוט בערבית. יש בידי עדויות שכך המשיכו לנהוג עוד כעשרים שנה רבים מיוצאי הקהילות הנ"ל ממרוקו ומאלג'יריה לאחר עלותם ארצה או לאחר השתקעותם בצרפת. אבל גם המנהג הזה ננטש ונשכח, ורבים מהצעירים בבתי הכנסת של יוצאי תלמסאן בצרפת או של יוצאי דבדו ואוז'דה בארץ אינם מכירים את המנהג.

 

ח

לימוד מנהגיהן של קהילות ישראל בכל אחת מתפוצות ישראל הוא פרק חשוב בתולדותיהן. אין לך כמעט קהילה רבת שנים שלא נתפתחו בה מנהגים מקומיים. מעניינים ביותר המנהגים שהשתרשו בקרב השכבות העממיות. מנהגים רבים חדלו עם עקירתן של הקהילות ממקומן בשל הגירות ונדודים לערים או לארצות אחרות או בעקבות העלייה לארץ. חוקרי המנהג לא יפסחו לעולם על איסוף ועל בירור טיבם של מנהגות שנשתכחו. הכרתם וחקירתם היא פרק בהכרת מאפייני ההוויה של הקהילה.

התיאור שהובא בזה ביקש להתחקות על שני פיוטים ועל מנהגות שנקשרו בהם ובאמירתם בקרב בני השכבות העממיות בקהילות ישראל שישבו שנים רבות במגרב. בשל היעדר תיעוד איננו יודעים אימתי נתגבשו קווי הייחוד שתיארנו באשר לאמירתם של שני הפיוטים הנזכרים. ודאי הוא כי המנהגים המתוארים התפתחו דורות אחרי שנשתלב כל אחד מהפיוטים הללו בסדר התפילות בימי הביניים. מותרים אנו להניח כי כבר לפני כמה מאות שנים הועבר פיוט העקדה מבית הכנסת לחדר הלידה בקהילות הנזכרות ממרוקו. ונראה כי לפני שנים הרבה "ניתרגם" הפיוט "אליך ה' נשאתי עיניי" לערבית בקהילות במערב אלג'יריה ובצפון מזרח מרוקו כדי לקרב את הציבור הרחב לתפילת הסליחות. בהיעדר תיעוד לא נוכל לומר יותר ממה שאמרנו על מועד התגבשותם של המנהגים הללו.

 

 

פרופ' משה בר-אשר הוא חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית ולשונות היהודים (תשנ"ג) ומכהן כנשיא האקדמיה ללשון העברית.

 

המאמר המקוצץ במעט התפרסם ב'הצופה' בערב ראש השנה (כ"ט באלול תשס"ז) במדור 'סופרים וספרים', עמ' 18-19.

 

 



[1]  המילה נהגית l-‘qida  במימוש של הצירי כחיריק.

[2]   ראה ע' פליישר, שירת-הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים [תשל"ה] \ 1975, עמ' 479. משום מה נשמטה אצלו המילה "בן" בין יהודה לשמואל (הוא כתב "יהודה שמואל עבאס"). עיון מעמיק בפיוט זה נמצא בספרה של ש' אליצור, שירהּ של פרשה – פרשות התורה בראי הפיוטים, ירושלים תשנ"ט, עמ' 41– 52.

[3]  בתיו של הפיוט כתובים בסדר האקרוסטיכון עבא"ש יהוד"ה שמוא"ל. מעניין כי הבית העומד כנגד השׂי"ן השמאלית של עבאשׂ (עבאס) פותח במילה שהאות הראשונה שלה היא שׁי"ן ימנית: שָׁחַר ([=השכים בשחר]; זה פועַל בבנין קל בעבר; ויש גורסים: שִׁחַר, פועל בבנין פִּעֵל). ולעומת זאת הבית העומד כנגד השׁי"ן הימנית של שׁמואל פותח בשׂין שׂמאלית: שִׂיחו ("שּיחו לאמי" וכו').  כלום כבר כאן יש עדות לטשטוש ההבחנה בהגייה בין שי"ן ימנית לשי"ן שמאלית וסמ"ך בפאס בימיו של רבי יהודה בן שמואל אבן עבאס, איש המאה השתים עשרה? אם כך הוא הדבר, לפנינו עדות קדומה מאוד – אולי הקדומה ביותר - לתופעה הזאת!

יוער כאן כי בכמה מהמחזורים המהלכים בדו מליבם מדפיסיהם את האמירה ששלושה אחים בשמות עבאש יהודה ושמואל חיברו את הפיוט הזה. כך למשל כתוב במהדורותיו השונות של המחזור תפלת ישרים לר"ה שהוציא המדפיס הנודע י"ע בקאל (בידי מצויות מהדורות מהשנים תשי"ח–תשכ"ו). וזו אינה החמורה שבטעויות ששיקעו מהדירים-מדפיסים "מומחים" בסידורים ובמחזורים, לרבות מה שאירע לכמה ממילותיו של הפיוט הזה (ראה להלן הערה 7). תהליך השיבושים לא פסק, וגם בדור הזה מהדירי סידורים ומחזורים מוסיפים שגיאות.

[4]   וראה מה שכתב פליישר במקום הנרמז לעיל בהערה 2 על פיוטי העקדה בכלל.

[5]  זה אחד הפיוטים הבודדים שנתחברו באשכנז והתגלגלו אל התפילות כמנהגי הספרדים ועדות המזרח. הפיוט הזה נאמר על ידי האשכנזים רק פעם אחת, בתפילת הסליחות ביום הרביעי של עשרת ימי התשובה. הוא כתוב באקרוסטיכון "אפרים בר רבי יצחק חזק". יש שורה של הבדלים קלים בין הנוסח המהלך בסדר הסליחות האשכנזי לנוסח המהלך בסדר הסליחות הספרדי, כגון תוספת וגריעה של וי"ו החיבור לפני מילים שונות, חילופי בניינים והבדלים קלים אחרים,  הנה למשל המחרוזת הפותחת באות חי"ת : חקור את אשר נעשה, האב על בנו לא חסה, ליבו אל כפיו נשא, וירא אלקים את כל אשר עשה (נוסח אשכנז), חקור את כל אשר עשה, האב על בנו לא חסה, וליבו אל כפים נשא, וירא אלקים את אשר עשה (נוסח ספרד). אבל יש הבדל אחד בולט: תוספת בית בנוסח ספרד בסוף הפיוט: "עוררה גבורתך להקיץ נרדמים, למענך תפדה חרדים נדהמים, להמשיך רחמיך [וחסדיך] משמי מרומים, א-ל מלך יושב על כסא רחמים"; וברור שתוספת הבית נועדה להוביל את המתפללים אל הקטע המקדים את אמירת שלוש עשרה מידות "א-ל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות" וכו'.

[6]  ראה סוף ההערה שלפני זו.

[7]  כך נוהגים הספרדים הירושלמים וכל מי שנוהג כמותם. אלא שבראש השנה אין קוראים את הבית הנוסף ("עוררה גברותך להקיץ נרדמים" וכו' [ראה לעיל הערה 5]) ובמקומו קוראים את הבית האחרון של "עת שערי רצון" ("לבריתך שוכן" וכו').

[8]  פרשה לעצמה היא שורת השיבושים שנשתבשו כמה ממילותיו של הפיוט הזה. להלן שתיים מן השגיאות הבולטות ביותר: "אור הראיתם בראש הר המור". קרוב לוודאי שהפייטן כתב הַרְּאִיתֶם ברי"ש דגושה - כמו בשמואל א י כד; יז כה; מלכים ב ו לב - כמתחייב ממשקל השיר, הדורש התחלה של יתד - כלומר שווא נע - ברי"ש (כך הביא למשל יחזקאל חי אל-ביג, שהוא מהדיר דייקן, במחזורו לר"ה "שלום ירושלים", ניו יורק תש"ל), אבל במהדורת בקאל (ראה לעיל הערה 3) ואצל אחרים מובאת צורה שלא ממין העניין: הָרְאֵיתֶם - צורת נוכחים של בניין הופעל בעבר. ובביטוי "לא נחזה רק מהמור". הצורה הנכונה היא מַהְמוֹר צורת היחיד של מַהְמוֹרוֹת. גם צורה זו נשתבש ניקודה בכמה מחזורים והיא נקראת מֵהַמּוֹר (למשל כך הוא במהדורת בקאל), אבל כאמור הצורה הנכונה היא מַהְמוֹר. מדובר בצורת היחיד של השם שנזדמן אך פעם אחת במקרא: מַהֲמוֹרוֹת (בכתיב חסר וי"ו אחרי האות מ"ם): "באש יַפִּלֵם בְּמַהֲמֹרוֹת בל יקומו" (תהילים ק"מ יא). בדרך כלל גזרו מצורה זו את צורת היחיד מַהֲמוֹרָה (או מַהֲמֹרֶת), אבל יש שגזרו צורת יחיד מַהֲמוֹר. ומאחר שעל פי המשקל נתבקש לו לרבי יהודה בן שמואל עבאס שווא נח ולא שוא נע, יש להטיל בה"א שווא ולא חטף: מַהְמוֹר. דרך אגב יש עוד מילים שבאו במקרא רק בצורת הרבים חתומת -וֹת ובמרוצת הדורות יצרו מהן צורות יחיד אחדות, כגון "חרצובות" שנגזרו ממנה שתי צורות יחיד: גם חרצוב וגם חרצובה. ומצורת הרבים "מגבעות" נגזרו שלוש צורות יחיד במקומות שונים ובעיתות שונות: גם מִגְבָּע וגם מִגְבַּעַת וגם מִגְבָּעָה (ראה מילונים וראה מ' בר-אשר, מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה, מהדורה שנייה. ירושלים תשנ"ט, עמ' 225 והערה 77 וכן עמ' 236 – 237).

[9]  כל בתי הפיוט נחתמים ברפרן "עוקד והנעקד והמזבח" (ובו הכתירה ש' אליצור את דיונה הנזכר לעיל בהערה 2 ועמדה על משמעותו של כל אחד משלושת מרכיביו).

[10]  על קיומו של המנהג באזור דבדו ובעיירה אוטאט שמעתי מידידי הרב ד"ר משה עמאר.

[11]  במקומותינו היו קוראים לשתי מיילדות – האחת ליילד והשנייה לתמוך ביולדת מאחור.

[12] וסיפר יהודי מהעיר דבדו:"אם הלידה הייתה מתרחשת בשעות היום, היה המלמד ב'תלמוד תורה' הולך לבית היולדת הוא וכיתה שלמה, והיו אומרים כולם ביחד את פיוט העקדה".

[13]  אני מדגיש כי מנהג תקיעת השופר ידוע לי לעת הזאת רק מקהילות תאפילאלת.

[14] וזה נוסח הבית האחרון: "לבריתך שוכן זבול ושבועה, זוכרה לעדה סוערה ונגועה, ושמע תקיעה תוקעה ותרועה, ואמור לציון בא זמן הישועה, ינון ואליה אני שולח" (במגרב היו שהחליפו את המילה "תּוֹקְעָה" שנתבקשה על פי המשקל במילה המוכרת יותר "שְׁבָרִים"). נעיר כי בטור הראשון בבית הנ"ל מביאה ש' אליצור (ראה לעיל הערה 2) את הנוסח "לבריתך שוכן זבולים שִבעה".

[15]  דבריה נאמרו לי בערבית מוגרבית ואנוכי תרגמתים לעברית.

[16] ואם היה לי ספק בזיהוי הזה, באה תשובתה של הדוברת לשאלתי: האם לא הבנת? שעת העקדה היא שעת הלידה. כלומר מדובר כאן בשינוי סמנטי שחל במשמעות המילה בתהליך מטונימי.

[17]  גם האישה הזאת, בת  העיירה קצר אשוק,  אמרה את דבריה בערבית.

[18]  המילה העברית צַעַר שבוטאה s-sa’ar (בתוספת צורן היידוע בערבית) נשאלה לדיבור הערבי וציינה כמעט תמיד את סבלו הכבד של חולה. שמעתיה פעמים הרבה כשהיה מדובר בשכב מרע לפני הסתלקותו מהעולם.

[19] לאחרונה נודע לי שבעיר פאס ובקהילות אחרים בצפון מרוקו הייתה אמירת העקדה קשורה בברית המילה ולא בלידה: מתברר שמשפחות רבות במלאח פאס נהגו לומר את הפיוט הזה בטקס "ברית יצחק". הוא הטקס שנחוג בלילה שלפני ברית המילה. בלילה הזה היו מתקבצים בביתו של הרך הנימול וקוראים קטעי מקרא וקטעים מספר הזוהר ושרים את פיוט העקדה, כתפילה שלא תיארע כל תקלה לנימול בשעת הברית.

[20]מן הראוי שחוקרי תולדות יהודי המגרב יתנו את דעתם לקווי השיתוף שהיו בין שני גושי הקהילות הללו – צפון מערב אלג'יריה וצפון מזרח מרוקו הסמוכים זה לזה - הן במנהגים הן במסורות של הלשון העברית. הדבר כרוך בלא ספק בנדידות אוכלוסין, ובכלל זה נדידה של חכמים מקהילות צפון מזרח מרוקו לצפון מערב אלג'יריה במאות התשע עשרה והעשרים וכנראה גם במאות קודמות.

[21]  הכינוי "משכים ומעריב" נשאל לדיבורם הערבי של חכמים ויודעי ספר בהרבה מקהילות המגרב. הם השתמשו בו כשביקשו לתאר אנשים שלא החמיצו מעולם תפילה בציבור בבית הכנסת. כידוע, הביטוי לקוח מקטע הנאמר בפתיחת התפילה אחרי אמירת ברכות השחר, הלוא הוא "אשרינו מה טוב חלקנו...אשרינו כשאנחנו משכימים ומעריבים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות..." (זה הנוסח לפי מנהג יהודי ספרד והמזרח, במנהג אשכנז הנוסח שונה מעט).

[22]  בהרבה מבתי הכנסת במגרב לא הייתה כלל עזרת נשים, אבל לפי שנשים זקנות הגיעו לבתי הכנסת בשבתות ובמועדים, הן היו יושבות בחצר הסמוכה לאולם בית הכנסת או בחדר סמוך, שלא יועד במיוחד לשמש עזרת נשים. אבל בבתי כנסת מודרניים  בערים הגדולות נבנתה עזרה לנשים.

[23]  ראיתי לפחות שש הדפסות שונות של הפיוט בערבית שנעשו מסוף המאה התשע עשרה עד שנות החמישים של המאה העשרים. נמצא בידי דף מקרטון לבן מהודר, ובו מודפס תעתיק של הפיוט לכתב לטיני לפי כללי הכתיב הצרפתי, שנדפס במחצית הראשונה של המאה העשרים בידי Salomom Lachkar directeur de l'imprimerie GUTENBERG, Tlemcen (=שלמה לאשקאר, מנהל בית הדפוס גוטנברג בתלמסאן).

[24]  אני לא ראיתי מעולם העתקה בכתב יד, אך מפי רבי דוד אבן כליפא המנוח, שהיה רבה של קהילת עין תימושנת הקרובה לתלמסאן במערב אלג'יריה עד שהיגר לצרפת בשנת 1962, ומפי אנשים אחרים שמעתי שעד עזיבת אחרון היהודים את אלג'יריה בשנת 1962 הילכו בבתי הכנסת העתקות כאלה בכתב יד. ודאי כך היה לפני בוא הדפוס לאלג'יר ולערים אחרות בארץ ההיא. מן הסתם, היו אנשים ששמרו על עותקים כאלה שקיבלו מאבותיהם. נראה שרובם הועתקו לפני בוא הדפוס.

[25]  רוב בני המקום היו בטוחים שמדובר בתרגום מדויק לערבית של הטקסט העברי, אך כאמור אין הדבר כך.

[26]  ראה עמ' 266 בספרי הנזכר לעיל בהערה 8. מר דרעי אמר את דבריו בערבית ושילב בהם שתי מילים בצרפתית.

[27]  את המילים הללו המתרגמות את המילים הפותחות את הפיוט – "אליך ה' נשאתי עיניי" - אמר מר דרעי במנגינה ערבה ובדבקות כשעיניו עצומות. ולאחר שהשלים את הסיפור קרא לפניי בדבקות גדולה את מעט הקטעים שזכר בעל פה (הוא היה באותה עת בן שמונים וחמש). משהשלים את קריאתם פרץ בבכי ואמר: "החזרת אותי לאלג'יריה של ילדותי, ברגע זה עומדים לנגד עיניי אבי ודודיי עטופים טליתות ושרים את הפיוט. ואנחנו כאן בצרפת שכחנו כמעט הכול. ומה יהיה על הדורות הבאים אחרינו?". אעיר כי בשורה הפותחת את הפיוט שמעתי גם נוסח שונה, שבו מופיע פועל אחר: אילאךּ יא רבי עללית עינייא. רפדת עניינו נטלתי, עללית פירושו הרמתי, והוא מתאים יותר לתרגום של הביטוי "נשאתי עיניי".

[28]  כאן הוא ראה להוסיף הערה זו: "אתה יודע שלא לכל האותיות בערבית היה ביטוי באותיות הצרפתיות. והצעירים שלא ידעו ערבית היו משמיעים מילים בערבית שנשמעו מצחיקות כאשר קראו את הפיוט מתוך התעתיק באותיות צרפתיות". כשאמר בצרפתית את המילים les lettres arabes    (=האותיות בערבית) הוא התכוון, כמובן, לעיצורים בערבית.