דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

על פיוטי חתנים והפטרת חתנים

שולמית אליצור

16/11/2015

תקציר המאמר

על השינויים בתפילה שנהגו בבתי הכנסת הקדומים ב'שבת חתן', על פיוטי 'רשות' לחתן ועל שני פיוטים קדומים ששופכים אור על מנהג הפטרה ייחודי ל'שבת חתן'.

לתקציר המלא

שמחת החתונה במשפחה ובקהילה

שמחת חתן וכלה היתה מאז ומקדם עילה לסדרה מתמשכת של מסיבות וטקסים, אשר החלו בדרך כלל עוד לפני החתונה עצמה, עם ההתקשרות בין המשפחות, הגיעו לשיאם ביום החופה, ונמשכו מיום זה ואילך לפחות במשך שבעה ימים.[1] עיקר החגיגות היה בחוג המשפחה והידידים, תוך עריכת סעודות מפוארות ורבות משתתפים.[2] סעודות אלו לוו בשירים ופזמונים, מהם שנשתגרו ונתקבעו ומהם שאולתרו לצורך האירוע; אולם שירים אלו, שהיו בעלי אופי עממי, לא נכתבו בדרך כלל לדורות ולא הגיעו לידינו אלא באקראי וברמז.[3] אבל היו פנים נוספות לחגיגות הנישואין: הקהילה כולה חגגה עם החתן בעת בואו לבית הכנסת, בעיקר בשבת שבתוך שבעת ימי המשתה, היא 'שבת חתן' ברוב עדות ישראל עד היום.[4] מרכזו של האירוע בקהילות רבות היה בעליית החתן לתורה. אבל בכך לא היה די, והופעת החתן בבית הכנסת גרמה לעתים לשינויים מפליגים בסדר התפילה וקריאת התורה.


מתוך 'הסטוריה של  כל הדתות', הולנד 1781, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

השינויים בקריאת התורה ובהפטרה כרוכים במנהג לקרוא לכבוד חתנים פרשה מיוחדת מן התורה, היא פרשת 'ואברהם זקן' (בר' כד, א ואילך), העוסקת בזיווג המוצלח של יצחק ורבקה. מנהג זה מתועד בבבל בתקופת הגאונים, ותפוצתו היתה ככל הנראה מוגבלת יחסית. על פי עדותם של כתבי הגאונים, תחילתו בהתכנסות בבית החתן לתפילה ולקריאה בתורה, ורק מאוחר יותר הוא חדר באופן חלקי גם לבית הכנסת: קריאת 'ואברהם זקן' לא היתה מעתה הקריאה היחידה, אלא תוספת על הפרשה הרגילה.[5] כנגד זה, המנהג לקרוא הפטרה מיוחדת לכבוד החתן מתועד גם בארץ ישראל ובמקורות קדומים יותר, והוא זכה לתפוצה רחבה והותיר רושם על מנהגי קהילות שונות עד לימינו ממש.[6] הפטרת החתן הנזכרת ברוב המקורות היא ההפטרה 'שוש אשיש בה'... כי הלבישני בגדי ישע... כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה' (יש' סא, י ואילך). על גיוון קל במנהג זה נעמוד בהמשך הדברים.

השינויים בתפילה שנהגו בבתי הכנסת הקדומים בשבת חתן קשורים במוסד אמירת הפיוטים, שהתפתח בארץ ישראל בשלהי תקופת התלמוד ונמשך לאורך כל תקופת הגאונים ואף לאחריה. הפיוטים נועדו מתחילתם להחליף את נוסח הקבע של התפילה, כאשר ברכות קריאת שמע או העמידה התנסחו מחדש בניסוח שירי, תוך שמירת מטבעות החיתום של הברכות בלבד.[7] חזן עשוי היה להחליט אם יאמר את ברכות קריאת שמע כולן, או את תפילת העמידה כולה, בנוסח הקבע, או יעדיף להביא במקומו פיוט ('מערכת יוצר' לברכות קריאת שמע, 'קרובה' לעמידה).

בפיוטי השבתות עסקו הפייטנים לעתים בעניין מנוחת השבת באופן כללי, אך רבים מהם הקדישו את יצירותיהם לשבת לקריאה המיוחדת בתורה ולהפטרה המלווה אותה. הופעת החתן בבית הכנסת גרמה להם לסטות מן הנושאים הרגילים הללו, ולהקדיש את פיוטי השבת לחתן ולכלה; ומכיוון שהיו רגילים לפייט את הקריאות בתורה או ההפטרות, עשו זכר בפיוטים גם להפטרת החתן (ובמקומות שנהגו בכך - גם לקריאת התורה לחתן).

בתקופות מאוחרות יותר, למן המאה העשירית ואילך, החלו לציין את שבת החתן בפיוטים מיוחדים שנאמרו שעה שקראו לחתן לעלות לתורה. פיוטים רבים מן הסוג הזה, המכונים 'רשות לחתן', נכתבו באשכנז,[8] אך מצאנו כיוצא בהם כבר בארץ ישראל ובבבל בשלהי תקופת הגאונים.[9] מתקופה זו הגיעו לידינו גם עשרות רבות של פזמונים (או פיוטים המכונים 'רהט') לחתן, אשר אי אפשר לדעת במדויק לשם מה נכתבו והיכן נאמרו. נראה שפיוטים אלו ברובם לא נועדו לסעודות הביתיות אלא לבית הכנסת, אך כתבי היד אינם מאפשרים לשחזר את ייעודם המדויק.[10]

בדברינו שבהמשך נתמקד דווקא בפיוטים מן הטיפוס הקדום, וננסה לשחזר בעזרת שניים מהם מנהג הפטרה ייחודי לשבת חתן.

מנהג הפטרה ייחודי לשבת חתן

את ההפטרות נהגו הפייטנים לציין בשתי דרכים. במסגרת הקרובה לשחרית של שבת (המכונה 'קדושתא', משום שהיא מכוונת לאמירת הקדושה[11]) הביאו לעתים את פסוק ההפטרה אחרי הפיוט השלישי (ה'משלש');[12] במערכות היוצר (לקריאת שמע של שחרית) נהגו לפייט את פסוקי ההפטרה ב'זולת', הוא הפיוט הראשון אחרי קריאת שמע.[13] ואכן, פיוטי זולת רבים לחתן מביאים את פסוקי הפטרת 'שוש אשיש' בחתימת כל מחרוזת. אבל ישנם זולתות המפייטים גם פסוקים אחרים. באחד מהם, אשר יש בו כדי להעיד על מנהג הפטרה קצת שונה, נעיין כאן. ונביא תחילה את הפיוט בלשונו, כפי שהוא מועתק בכ"י קמברידג' ט"ש ס"ח 199.32:

 

                                                  זולת

                                    אָוהָלְךָ נְשָׂא וְעַמְּךָ שַׁעַשְׁעָם

                                    בְּהִתְוַעֲדָם בָּם בְּטוּב וָטַעַם

                                    גּוֹנְנֵם וְחָנְנֵם וְהַפְרֵיד נִיטְעָם

                                    וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם

 

                      5            דְּרוֹשׁ דְּמֵיהֶם מִיַּד קָמִים

                                    הַנֶּחֱרִים בָּם וּלְהָרְגָם מְדַמִּים

                                    וְהַסְגֵּא גַרְגְּרֵיהֶם בְּהַר מְרוֹמִים

                                    וְצֶאֱצָאֵיהֶם בְּתוֹךְ הָעַמִּ

 

                                    זְקוֹף אַרְמוֹנָם וּלְמַעְלָה יָרוּם

                    10            חִינְּכוֹ בֵּירְכוֹ מִשְּׁמֵי רוֹם

                                    טְעֵם בְּחַסְדְּךָ אֵל מָרוֹם

                                    כָּל רוֹאֵיהֶם יַכִּירוּם

 

                                    יוֹם תֶּאֱגוֹר אֲבוּדַיי וְתָסֵף מִדְיָנַיי

                                    כלה אחרה בְּשִׁכְלוּל אַרְמוֹנַיי

                    15            לְוִיֶיהָ יְסַלְסְלוּ עֲנִיַּת נִיגּוּנַיי

                                    כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ יְיָ

 

                                    מַטֵּה לֵוִי אֲשֶׁר מְשָׁרְתִים נִקְרָאוּ

                                    נֶצַח יַעַמְדוּ עַל דּוּכָנִי וְאַל יוּנָאוּ

                                    סַפֵּר יְסַפְּרוּ שֶׁבַח אֵל כִּי מִמֶּנּוּ שִׁמְעוֹ יִתְנָאוּ

                    20            וְאַתֶּם כֺּהֲנֵי יְיָ תִּקָּרֵאוּ

 

                                    עוֹרְכֵי לַחְמְכֶם וּמַעֲלֵי קָרְבְּנֵיכֶם

                                    פָּעֳלָם יִרְצֶה עִם פָּעֳלֵיכֶם

                                    צַלְצֵל תְּצַלְצְלוּ אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וְצֶאֱצָאֵיכֶם

                                    כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֺהֵינוּ יאמרו לָכֶם

 

                    25            קְחוּ בּוֹזְזוּ וְשׁוֹלְלוּ וְאַל תָּחוּשׁוּ

                                    רַחֲשׁוּ 'זֶה הַיּוֹם' וּדְמֵיהֶם בַּקְּשׁוּ

                                    שַׁדַּי מוֹשִׁיעֲכֶם נָם לָכֶם [...]

                                    חֵיל גּוֹיִם תִּירָשׁוּ

 

                                    תִּירְשׁוּ הוֹנָם כִּי קִדַּמְתֶּם [..]רה

                    30            וְיוֹם נָקָם עֲלֵיהֶם קוֹרָא

                                    חַדְּשׁוּ נֶיצַח לְמָיגִינְכֶם בְּאֶבְרָה

                                    וּכְעַל מֵי גְזָרִים שׁוֹרַרְתֶּם שִׁירָה

 

*ביאור הפיוט: 1 אוהלך נשא: רומם ובנה את בית המקדש ('אוהלך'). ועמך שעשעם: ושמח את עמך בעת הגאולה.   2 בהתועדם בם: כאשר יזכו לשוב ולהיוועד במקדש; ולא ברור על מה מוסב לשון הרבים ב'בם'.   3 והפריד ניטעם: והפץ את זרעם.   4 ונודע... זרעם: יש' סא, ט (והמשך הפסוק בסופי המחרוזות הבאות, עד לטור 16).   5 קמים: האויבים הקמים להורגם.   6 הנחרים בם: הרודים בהם בכעס ובחרון; וללשון השווה יש' מא, יא; מה, כד. ולהרגם מדמים: וחושבים להרוג את ישראל.   7 והסגא: והשגא, והגדל. גרגריהם: את צאצאיהם. בהר מרומים: בהר הבית (השווה יח' כ, מ).   9 זקוף: הקם לגובה. ארמונם: את המקדש.   10 חינכו בירכו: הניקוד על פי הכתיב שבכתב היד, אך אולי צריך להיות גם כאן לשון בקשה: חַנְּכוֹ בָּרְכוֹ.   11 טעם: טע את ישראל בנחלתם, החזירם דרך קבע לארצם. אל מרום: האל המרומם.   13 תאגור אבודיי: תאסוף את ישראל שאבדו בגלות. ותסף מדיניי: ותכלה את האויבים המתגרים בי בריב ומדנים.   14 כלה אחרה: הלשון אינו ברור ואין בידי לפרשו, אך על פי ההמשך נראה שהפייטן עובר לדבר כאן על עם ישראל בעת הגאולה, ואולי צריך לנקד 'כַּלָּה', ככינוי לישראל. בשכלול ארמוניי: בהקמת המקדש.   15 לוייה... ניגוניי: ואז הלויים ירימו קולם בשיר ובניגון.   17 מטה... נקראו: שבט לוי שנקראו משרתי ה' (השווה דב' כא, ה ועוד).   18 ואל יונאו: ולא ימנעו אותם מלשיר.   19 כי... יתנאו: הלשון מגומגם, ואולי משמעו: כי מה' ובשמו ישתבחו ויתפארו ('יתנאו', מלשון נוי), ובדומה ליש' מה, כה.   20 ואתם... תקראו: יש' סא, ו, והמשך הפסוק בסופי שתי המחרוזות הבאות.   21 עורכי... קרבניכם: הכוהנים המסדרים את לחם הפנים ומעלים את הקרבנות.   23 צלצל תצלצלו: תשירו ותזמרו לה'.   24 יאמרו: בפסוק: יֵאָמֵר.   25 קחו וכו': קריאה לישראל לקחת את שלל אויביהם בעת הגאולה. בוזזו ושוללו: הפייטן יצר כאן צורות ציווי מ'שלל' ו'בזז' על דרך השלמים, והחולם בהשפעת צורות הציווי על דרך הכפולים (כמו 'בֺּזּוּ', נחום ב, י). ואל תחושו: ואל תדאגו.   26 רחשו... היום: אמרו 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו' (תה' קיח, כד). ודמיהם בקשו: ובקשו מן הגויים את נקמת דם אחיכם.   27 נם לכם: אמר לכם. העדר החרוז מעיד שחסרה מילה בסוף הטור, ואכן המעתיק השאיר רווח.   28 חיל... תירשו: בפסוק: חיל גוים תאכלו, אך ברור שהפייטן עצמו שינה כאן (כנראה בטעות), שכן החרוז הותאם ל'תירשו'.   29 קדמתם [..]רה: ניתן אולי להשלים: 'שירה', על שום 'קדמו שרים' (תה' סח, כו).   30 קורא: נקרא.   31 חדשו ניצח: שירו שירה חדשה (מלשון 'למנצח בנגינות' וכד'); ובכה"י אולי נראית נו"ן סופית אחרי 'ניצח'. למיגינכם באברה: כמו 'למגינכם', להקב"ה המגן עליכם בכנפיו.   32 וכעל... שירה: ושירתכם לעתיד תהיה כמו בעת שנקרעו מי ים סוף לגזרים (על פי תה' קלו, יג) ושוררתם להקב"ה; וכאן מעביר הפייטן לפסוק 'מי כמוכה' על ידי הזכרת שירת הים, כנהוג בסוף פיוטי זולת. 

 

אנו רואים שבזולת זה מתפייטים בסופי המחרוזות, כסיומות מקראיות, שני פסוקים. הראשון, המתפייט לאורך ארבע המחרוזות הראשונות, הוא הפסוק הקודם ל'שוש אשיש': 'ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים, כל רֺאיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'' (יש' סא, ט). הפסוק השני, המתפייט לאורך שלוש מחרוזות נוספות, הוא פסוק נוסף מאותו פרק: 'ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם, חיל גוים תאכלו ובכבודם תתימרו' (שם ו). מה פשר שני הפסוקים הללו הבאים בזולת? האם בחר הפייטן סתם פסוקי ברכה, או שמא יש כאן רמז להתחלה שונה של הפטרת חתנים?

העובדה שהפסוק המוקדם בפרק (ו) בא בפיוט אחרי הפסוק המאוחר (ט) יש בה כדי לרמוז שלפחות פסוק זה איננו קשור בהפטרה, שכן אילו פתחה ההפטרה בפסוק ו היה הפייטן מתחיל בו. אין גם שום היגיון לפתוח הפטרת חתן בפסוק 'ואתם כהני ה' תקראו', אשר אין בו כל רמז לאירוע המיוחד. העובדה שהפייטן מביא אותו ועוסק בו בהרחבה קשורה ככל הנראה בעניין המיוחד לחתונה המסוימת שלכבודה נתחבר הזולת: העיסוק המרובה בשבט לוי בכלל ובכוהנים בפרט לאורך כמה מחרוזות בפיוט (טורים 24-15) איננו שגרתי בפיוטי חתונה, ויש בו כדי לרמוז על ייחוסו של החתן (ואולי אף של משפחת הכלה): לכבוד חתן כוהן (או לוי) אכן ראוי לפייט את הפסוק 'ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו יאמר לכם'.

מתוך 'מנהגים יהודיים', גרמניה, 1714, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

אבל הפסוק הראשון המתפייט בזולת, 'ונודע בגוים זרעם', הוא הפסוק הסמוך ל'שוש אשיש' מלפניו, מתאים לפתיחתה של הפטרת חתנים. פסוק זה עשוי להתפרש כדברי ברכה לזוג הצעיר ולצאצאיהם העתידים להיוולד, ונראה שכאשר פתחו את הנביא כדי לקרוא את הפטרת 'שוש אשיש' היו מי שחשבו שכדאי לצרף גם את הפסוק הזה ולפתוח בו את ההפטרה. ואכן מצאנו רמז לתהליך זה במחזור איטלייאני קדום המכונה 'סדר חיבור ברכות', ובו נאמר:

בשבת וחתונה ואפילו בשבת וראש חדש וחנוכה וחתונה דוחין כל הפטרות שלאותן עיניינים ומפטירין בעיניין חתונה שוש אשיש בה' ומתחילין בפסוק שלמעלה ונודע בגוים זרעם.[14]

על פי הדרך שבה מציינים כאן להפטרה, מסתבר שבאיטליה הקדומה ידעו שעיקרה של הפטרת חתנים הוא 'שוש אשיש', ופתיחתה ב'ונודע בגוים זרעם' אינה אלא תוספת מאוחרת. מכל מקום, הזולת שלפנינו רומז לכך שמנהג זה, אשר נרשם עד כה גם בקהילות מאוחרות רק כמנהג איטלייאני,[15] היה מקובל גם בקהילות מזרחיות אחדות בתקופת הגניזה.

חתונה יהודית, איטליה, המאה ה-18, מתוך ספרו של ד. דוידוביץ' 'הכתובה'

באדיבות בית התפוצות, ארכיון התצלומים

המנהג עולה מזולת נוסף לחתן שנמצא בגניזה הקהירית, הפותח גם הוא את רצף הסיומות המקראיות ב'ונודע בגוים זרעם'. זולת זה מועתק בכ"י קמברידג' ט"ש ס"ח 114.21, אך רק שתי המחרוזות הראשונות שבו נותרו בשלמותן, ועל כן נביא כאן רק אותן. יתר הפיוט קרוע ולקוי, ואין להציל ממנו אלא פירורים מועטים, ובהמשך נאמר בהם דבר. וזאת פתיחת הפיוט:

 

                                                  זולת

                                    אִישַּׁרְתָּה שִׂמְחָה לַחֲתָנִים בְּיוֹשֶׁר מַטָּעָם

                                    בִּשְׂמָחוֹת וְגִיל לְבָרֵךְ גִּזְעָם

                                    גַּלֵּה זְכוּתָם וְהָחֵשׁ יִשְׁעָם

                                    וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם

 

                      5            זַרְעָם הַמְצֵיא חֶסֶד בְּתוֹךְ קְהַל אֱמוּנַיי

                                    וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה לְכַנּוֹתָם בְּעִינְיָינַיי

                                    זַמְּרוּ חֲתָנַיי וּבָנַיי

                                    וְרַנְּנוּ שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּייָ

 

*ביאור הפיוט: 1 אישרתה: יישרת, קבעת. ביושר מטעם: שעה שהם זורעים זרעם ('מטעם') כדין.   2 גזעם: זרעם.   4 ונודע... זרעם: יש' סא, ט.   5 זרעם: לזרעם. המציא: הבא. קהל אמוניי: עם ישראל.   6 לכנותם בעינייניי: הלשון סתום, ואולי כוונתו (על פי הטור הבא) שישראל כולם יהיו כחתנים בעת הגאולה.

 

הפסוק 'ונודע בגוים זרעם' פותח בזולת זה רצף של סדרת פסוקים מיש' סא, ט ואילך. 'שוש אשיש' בא כאן בסוף המחרוזת השנייה, ובסוף המחרוזת השלישית ניתן לשחזר מתוך שרידי האותיות בכתב היד את הפסוק שאחריו (יש' סא, יא): '[כי] כארץ [תוציא] צמחה'. אבל במחרוזת הרביעית בא פסוק אחר מענייני חתונה: '[ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר] יתן ה' לך מן הנערה הזאת' (רות ד, יב). הופעת הפסוק הזה שוברת את הרצף, אך כאן מסתיים לפתע הזולת ובא הציון המקובל למעבר לפסוק 'מי כמוכה': 'ונשיר לך שיר'. הליקוי בכתב היד מקשה על השחזור, ואין לדעת אם הקיטוע כוון על ידי הפייטן, או שמא מעתיק מאוחר הסתפק כאן במחרוזות אחדות מתוך זולת ארוך יותר. אבל עצם פתיחת הזולת ברצף של סיומות מקראיות המתחיל ביש' סא, ט, יש בו כדי לשוב ולאשר את המנהג לפתוח את הפטרת החתן ב'ונודע בגוים זרעם'.

 

החתונה הפרטית כאירוע לאומי

שני הפיוטים שראינו כאן הובאו בעיקר כדי ללמד על מנהג ההפטרה הנדיר יחסית, אבל יש בהם כדי להטעים את הקוראים מטעמם של פיוטי החתונה שנתגלו בגניזה. אמנם פיוטים אלו אינם מן היפים והמרשימים שבפיוטי החתונה. כמה וכמה פיוטים טובים מהם נתגלו בגניזה. אבל המהלך העיקרי המתרחש בהם איננו בלתי אופייני: הפייטן הבא לייחד פיוט לחתן המגיע לבית הכנסת כמעט ואינו עוסק בחתן עצמו (ואין צורך לומר שאין הוא מתייחס כלל אל הכלה), אלא מייחד את הפיוט בעיקר לגאולת ישראל. הדבר בולט במיוחד בפיוט הראשון: עניין החתונה אינו נזכר בו כלל, ואלמלא הקשרו של הזולת בכתב היד (בין פיוטים אחרים לחתן) וההפטרה המפויטת בו אי אפשר היה לעמוד מתוכו על ייעודו. הרמז היחיד לאירוע המיוחד הוא, אם שחזרנו נכון את הדברים, הדיון בלויים ובכוהנים, המכוון כנראה לרמוז לייחוסו של החתן, כפי שהסברנו. המאורע הפרטי הופך כאן עילה לחיבור פיוט לאומי במובהק.

הזולת השני עוסק בגלוי ובפירוט בעניין החתונה, ומזכיר שוב ושוב 'חתנים' (1), 'חתניי' (7), ובהמשך (שלא נדפס כאן) גם את 'חופתם', 'כלה בחופתה' ו'חתן'. גם הברכות הנרמזות בו ניתנות להתפרש כברכות לזוג הצעיר. עם זאת גם פיוט זה לאומי ביסודו, ובקשות כמו 'והחש ישעם' (3) מחילות את דברי הברכה על עם ישראל כולו.

הציור הנפוץ של עם ישראל ככלה והקב"ה כחתן, המסתמך על הפרשנות האלגורית של שיר השירים, סייע לפייטנים להפוך את האירוע הפרטי של החתונה לסמל ליחסי עם ישראל והקב"ה. גם כאשר הם התייחסו אל החתן והכלה ובירכו אותם בשפע ברכות, מצאו מקום להדגיש גם את הצד הלאומי של האירוע. הדבר בולט במיוחד בקטעים המוקדשים להפטרת 'שוש אשיש', שהיא לאומית במובהק; ונסיים אפוא במחרוזת הראשונה והאחרונה מתוך המשלש בקדושתא לחתן של ר' אלעזר בירבי קליר, הקטע שבו הוא מעביר לשרשרת פסוקים הפותחת בפסוק הראשון שבהפטרה, 'שוש אשיש':[16]

 

                                    אֲחוֹתִי כַלָּה בְּחֻפָּתָהּ תִּשְׂמַח

                                    וְלִבָּהּ בָּהּ יָגִיל וְיִשְׂמַח

                                    לָהּ בְּהַצְמִיחֲךָ אִישׁ צֶמַח

                                    וּפִתְאוֹם בְּשֶׂמַח מִתַּחְתָּיו יִצְמַח.

 

                      5            זָבַת חָלָב לָהּ תַּעֲסִיס

                                    וְלִבָּהּ בְּשִׂמְחָתְךָ יָגִיל וְיָשִׂישׂ

                                    קַן עָגוּר וְגַם סִיס

                                    יָשִׂישׂוּ בְּשִׂמְחַת שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ.

 

*ביאור הפיוט: 1 אחותי כלה: כינוי לישראל, על פי שה"ש ד, ט ועוד. בחפתה: בעת הגאולה.   4-3 בהצמיחך... יצמח: בהביאך את המשיח, ועל פי: 'הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח' (זכ' ו, יב). בשמח: בשמחה.   5 זבת חלב: את ארץ ישראל. תעסיס: תרבה את יבולה ופירותיה.   8-7 קן... אשיש: אפילו עופות השמים ישמחו לכשתתקיים נבואת 'שוש אשיש' (על פי פליישר).

כתובה, כלכתה, הודו, 1923, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

[1] על שבעת ימי המשתה והחגיגות שנהגו בהם בעמי המזרח הקדמון אנו שומעים במרומז בסיפור נישואי יעקב (בר' כט, כב-כח), וביתר פירוט בסיפור נישואי שמשון ובת התמני (שופ' יד, י-יב). על פי הלכות מסוימות הזוג אינו יוצא מגדר 'חתן' או 'כלה' גם בתקופה שלאחר שבעת ימי המשתה, במשך שלושים יום (ראה כתובות ד ע"א) ואף במשך שנה שלמה (דב' כד, ה).

[2] כך כבר בסיפור יעקב ולבן: 'ויאסף... את כל אנשי המקום ויעש משתה' (בר' כט, כב). בלשון חכמים שכיחה המילה 'משתה' (בהוראת סעודה חגיגית) בעיקר בהקשר של סעודת נישואין, ומצויים לא מעט תיאורים של אדם העושה משתה לבנו בעת נישואיו.

[3] השווה דרך משל למובא בתלמוד: 'הכי משרו קמי כלתא במערבא: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן' (כתובות יז ע"א), וראה את מחלוקת בית הלל ובית שמאי 'כיצד מרקדין לפני הכלה' (שם טז ע"א), שפירושה: במה משבחים את הכלה בשעת הריקוד והשירה. אין הכוונה כאן לפיוטים לברכת המזון, המושפעים כבר מן התהליכים שחלו בבתי הכנסת שנסקור בהמשך. פיוטים כאלו נתחברו לסעודות חתנים על ידי גדולי הפייטנים, ורבים מהם הועתקו והגיעו לידינו. ראה דרך משל את המובא אצל א"מ הברמן, 'ברכות מעין שלוש ומעין ארבע', ידיעות המכון לחקר השירה העברית, ה (תרצ"ט), עמ' פג-צ.

[4] העברת החגיגות העיקריות בבית הכנסת לשבת שלפני החתונה מיוחדת לחלק מקהילות האשכנזים, והיא מנהג מאוחר שאין לו יסוד הלכתי ממשי (שכן רק לאחר החתונה נכנס הבחור לגדר 'חתן' ומחויב בעלייה לתורה).

[5] ראה בפירוט: נ' וידר, 'השלמות ותיקונים לסידור רב סעדיה גאון', בספרו: התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, עמ' 634-631. כפי שמראה וידר, מנהג הקריאה של פרשת 'ואברהם זקן' בבית החתן מתועד לראשונה בסידור רב סעדיה גאון ונזכר גם אצל רב האיי גאון, אבל אצל מחברים מאוחרים יותר כאבודרהם מדובר על תוספת לקריאת הפרשה בבית הכנסת. קהילות שונות, בעיקר מצפון אפריקה, שימרו מנהג זה עד ימינו, והיו אף שהרחיבו את הקריאה  הייחודית בתרגום חגיגי בשילוב דברי פיוט.

[6] תיעוד קדום למנהג זה עולה מתוך הקדושתא הקלירית לחתן 'אהבת נעורים'; ראה: ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשל"ה (להלן: פליישר, שירת הקודש), עמ' 153 ואילך. פיוטים ארץ ישראליים קדומים נוספים מלמדים גם הם על תפוצתה הגדולה של הפטרת חתנים. המנהג התמיד בקהילות שונות, אם כי במרוצת השנים הלך וצומצם עד אשר לא עמד אלא על תוספת של כמה מפסוקי 'שוש אשיש' להפטרה הרגילה (מנהג הקיים בעדות שונות עד ימינו). ראה סיכום ממצה באנציקלופדיה תלמודית, כרך י, ערך 'הפטרה', עמודה כד.

[7] יש להדגיש שגם כאשר לא נותרו מן התפילה הקדומה אלא מטבעות החיתום של כל ברכה וברכה (וכן פסוקים הנאמרים על ידי הקהל כולו, כפסוקי הקדושה או פסוקי 'מי כמוכה' ו'ה' ימלך לעולם ועד' שבברכת הגאולה), נכתבו הפיוטים תוך שמירת כללים הלכתיים, והפייטנים הקפידו דרך משל להזכיר טללים וגשמים בברכת מחיה המתים, וכן להביא לשון מעין הברכה סמוך לברכה. על העניין כולו ראה בפירוט אצל פליישר, שירת הקודש, עמ' 60-47.

[8] ראשון הכותבים בסוג זה באשכנז היה ר' שמעון בירבי יצחק. ראה: א"מ הברמן (מהדיר), פיוטי רבי שמעון ב"ר יצחק, ברלין-ירושלים תחר"ץ, עמ' קפד-קפז. קובץ של רשויות לחתן של פייטנים אשכנזים אחרים הוציא לאור ש"ז שוקן, רשויות לחתן, תל אביב תרצ"ז. במתכונת הפיוטים הללו חיברו פייטני אשכנז גם את פיוטי הרשות המפורסמים לחתן תורה ולחתן בראשית. ראה: ד' גולדשמידט וי' פרנקל (מהדירים), מחזור סוכות שמיני עצרת ושמחת תורה לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם, ירושלים תשמ"א, מבוא, עמ' מב-מג, וכן בעמ' 460-442.

[9] ראה לעניין זה: ע' פליישר, 'בחינות בשירתו של ר' יוסף אבן אביתור', אסופות - ספר שנה למדעי היהדות של'יד הרב נסים', ד, ירושלים תש"ן, עמ' קסז-קעז. רשות לחתן העולה לתורה שנכתבה בבבל בתקופת הגאונים ('ארומם בתהלה / ללו הממשלה') פרסמתי ב'הצפה', בכ"ה בסיוון תשנ"ח.

[10] ראה: פליישר, שירת הקודש, עמ' 301-299.

[11] בני ארץ ישראל נהגו לומר קדושה בשבתות וחגים בלבד (וכן בימי חול מיוחדים: ראשי חודשים, חול המועד וחנוכה), ורק בתפילת שחרית (בימים נוראים - בתפילות נוספות). ראה: ע' פליישר, 'לתפוצתן של קדושות העמידה והיוצר במנהגות התפילה של בני ארץ ישראל', תרביץ, לח (תשכ"ט), עמ' 284-255.

[12] ראה: פליישר, שירת הקודש, עמ' 145-143; מ' זולאי, 'מחקרי יניי', ידיעות המכון לחקר השירה העברית, ב (תרצ"ו), עמ' רעא-רעג. על השפעת פסוק ההפטרה על תוכן הפיוטים ראה מאמרי: 'לעיצובו של המשלש בקדושתא היניית', מחקרי ירושלים בספרות עברית, י-יא (תשמ"ז-תשמ"ח), עמ' 417-399.

[13] ראה: פליישר, שירת הקודש, עמ' 228.

[14] על פי העתקת ש"ז שכטר מכ"י טורין 2 III A .LI  השמורה בבית המדרש לרבנים בניו-יורק, כ"י 8402, עמ' 118.

[15] ראה באנציקלופדיה תלמודית, כרך י, נספחות: רשימת ההפטרות לשבתות השנה, עמ' תשכג-תשכה.

[16] על פי: פליישר, שירת הקודש, עמ' 156.