דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

על חומר ורוח

אסתר אטינגר

16/11/2015

תקציר המאמר

בבסיס הפיוט עומד הרעיון שמדמה את האל לאמן או לאומן שבכוח רצונו עושה את מעשהו בחומר הנתון לפניו - כפי שהחומר נענה לאמן כך רצונו של האל הוא השולט ביציר כפיו, האדם. השוני באמנויות השונות מזמן לנו הצצה נפלאה ללשון האפיינית לכל תחום אמנות, לכליה ולדרכי פעולתה.

לתקציר המלא

אל הפיוט – מלים, לחן וביצוע

את הסליחה "כי הנה כחומר ביד היוצר" אנו שרים יחד, שליח הציבור וקהל המתפללים, בליל יום הכיפורים, כשנפתחות דלתות ארון הקודש. הפיוט, שמחברו עלום שם, על שבעת בתיו המחורזים בצורה מושלמת, הוא בשבילי אחד משיאי הסליחות המשובצות בתפילת ערבית של יום הכיפורים. הרעיון החוזר בו הוא גורל האדם והעם הנתון בידו של יוצרו ומחוללו העושה בו כרצונו, על פי הפסוק מירמיהו יח, ו: "הנה כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל".

הרעיון שמדמה את האל לאמן או לאומן שבכוח רצונו עושה את מעשהו בחומר הנתון לפניו, חוזר בכל הבתים - כפי שהחומר נענה לאמן כך רצונו של האל הוא השולט ביציר כפיו, האדם. השוני באמנויות השונות מזמן לנו הצצה נפלאה ללשון המיוחדת לכל תחום אמנות, לכליה ולדרכי פעולתה. מעבר לרעיון הדתי החוזר, יש כאן מבט לתרבותו, לסביבתו החומרית של אותו פייטן אנונימי קדום. אנחנו יודעים שהיו במקומו חרשי ברזל, צורפים, מנפחי זכוכית, רוקמים, סתתים, מלחים וקדרים. אומנים, שנוסף לתבונת הכפיים  דרושים לעבודתם  גם השראה ודמיון יוצר.

קסמו של הפיוט נובע מבחירה של דימויים הלקוחים כולם מתחום העשייה היוצרת של האדם, זו שיש בה חלק אלוה ממעל, עשייה המשלבת חומר ורוח כאחד, כהמחשה לכוחו ורצונו של הא-ל. הנותן את רוחו בחומר, בגוף, בבשר, ולאדם המחקה אותו.

נפחים. צילום: נעם בן-דוד

הפיוט מעניק לנו פניני לשון נפלאות בתיאור עבודתם של האמנים, בחומריהם ובכליהם. על החרש נאמר "בִּרְצוֹתוֹ דִּבֵּק לָאוּר", כפעולה הממחישה בביטוי יפהפה את עבודת האש המתיכה את הברזל. או אמן הזכוכית שבִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג, חוגג, גם במובן של שמחת היצירה וגם כפי שראיתי בפירוש "עין חיים" שבמחזור שלי, עושה הכלי במחוגה ככתוב "ובמחוגה יתארהו" (ישעיהו מד) וממוגג - ממיס את הזכוכית, מתיך אותה על מנת לעצבה מחדש. אותו פירוש גם מפליג ודורש את שבעת החומרים - חומר, אבן, גרזן, הגה, זכוכית, יריעה וכסף כמקבילים ומרמזים לשבעה איברים של האדם: רגליים, לב, לשון, עיניים, אזניים, ידיים וחוטם, שכולם מסורים בידי הקב"ה לעשות בהם כרצונו.

שלושת הבתים הראשונים עוסקים בחומרים ההולכים מן הרך אל הקשה, אלה חומרים פשוטים והיוליים. מן החומר הרך, הנילוש, אל האבן הקשה שאותה מכתת הסתת וממנה אל חרש הברזל הזקוק לעזרת האש כדי לשלוט בחומריו. שלושת הבתים האחרונים עוסקים בחומרים יקרים, עדינים ונדירים יותר, זכוכית, ריקמה, כסף. בתווך, כלשון מאזניים הניצבת בין שלושה בתים מכאן ומכאן, מתבלטת דמותו של המלח. המלח נראה כיוצא דופן, מקצועו אינו שייך לסוגי האמנויות שמצדדיו, הופעתו ביניהן אפילו מטרידה מעט. מה למלח הנוהג בספינה, ספינה הנמצאת גם בתנועה מתמדת, דינמית, המסורה לכוחות הטבע, לחסדי הרוח והגלים, ולאמנים השוקדים על מלאכתם בסדנאותיהם? אולי המשותף להם היא הרוח, שאין למלח שליטה גמורה עליה, וכך גם היוצרים השונים, שעבודתם תלויה גם היא ברוח. יצירתם, אם היא נטולת רוח הרי  דלה וריקה היא כמפרשים הנובלים ועוצרים את  מהלכה של הספינה.

מתוך 'זרע-ברך',-פולין, 1646, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

הפזמון החותם את הבתים "לברית הבט ואל תפן ליצר" עשוי להתפרש כפניה כפולה: כתפילה וכבקשה לבורא וגם כפניית האדם המתפלל אל עצמו, להזכיר לו מה נדרש ממנו. הפניה כלפי הא-ל עשויה להתפרש גם כפניה נועזת, אפילו מתריסה, כביכול גם על הבורא לרסן את עצמו, לא לפנות ל"יצר", שהוא מהות פרועה ואמורפית, בלתי נשלטת, אולי כרמז לכוחות ההרס של הבורא כלפי הקיום והיקום, כפי שהופיעו בימי המבול ועדיין הם חבויים ומתפרצים מעת לעת באמצעות כוחות טבע אימתניים. המתפלל מבקש מיוצרו להביט אל הברית. ומהי ברית זו? האם זו ברית הקשת בענן אחרי המבול, או ברית שלוש עשרה מידות הרחמים, המוזכרת תכופות בתפילה שלתוכה משובצת הסליחה שלנו? ואולי זו הברית שחתמת בבשרנו? כל אלה בריתות שנכרתו עם היקום, עם עַם ישראל ועם היחיד מישראל, וכולן עומדות, שרירות וקיימות, מהכלל אל הפרט, ומבקשות את מבטו החנון של הא-ל.

הפיוט הזה שימש לי לא פעם כהשראה מודעת ובלתי מודעת לכתיבה, בדומה לשאר האוצרות הטמונים במקורותינו העתיקים. כהשראה מודעת אביא להלן את השיר "הזכוכית" מתוך ספרי השלישי, "השאלת האמן". הספר הזה, וביחוד המחזור "השאלת האמן" עוסק בסוגי אמנות שונים, ציור, מוסיקה ועוד, גם כמשל לאמן הגדול שמשאיל לנו את חיינו לתקופה קצובה. הפיוט שלנו, אולי בלי כוונה מודעת, מהדהד מתוכו ושימש לו השראה. בשיר אחר, "ימים נוראים", שעדיין לא פורסם, המתאר את הטיפול בחפצי ההורים לאחר פטירתם, נכתב הפזמון החוזר בתבנית המוכרת מהפיוט: "כי הנה כבגד/ביד התופר/ברצותו סותר/וברצותו מחבר/כן אנחנו בידך/אל פורם וגוזר/.

וכשנעמוד ביום הכיפורים הבא עלינו לטובה, ונשיר ברגש את "כי הנה כחומר", כל העדה ביחד, יצטרפו אלינו תמיד, כמקהלת ליווי, קולותיהם של הדורות הקודמים, אבות אבותי, שחלקם הגדול נהרג על קידוש השם, ואותן מילות פיוט, אותה התפילה, נמשכות מהם אלינו, והלאה.

החורבה, הרב סורוצקין ,ירושלים, באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש יצחק קפלן

נקווה שנהיה כולנו בידיו של יוצר הכל כחומר פשוט ונדיר, שביר ויקר, הראוי לחסדו ולאהבתו.

הזכוכית

לא ידעתי אם זה מֵחולות פניקיה

איזה צידוני נטל בפיו כמו חליל

ונשף עד כלות נשמתו,

אויר אפיו נשמר בתוך הבועות הירקרקות

המרצדות בכד.

אחר כך הייתי חברה בגילדה של הזגגים

ומנפחי הזכוכית בפראג של המאה השש עשרה,

אולי אפילו נשיאת הכבוד,

ברצותי חוגגת וברצותי ממוגגת,

הרי אני מומחית לנהל ישיבות

כשהעניין הוא דק ומוצק וארעי

ועשוי לרסיסים.

גם הלכתי ברחובות ירושלים

מחקה במבטא כבד את הזגג הבולגרי שלי

חבוש קסקט וסמיך גבות

צועקת זגג זגג

מחכה לעקרת בית שתציץ מן החלון

תעשה לי סימן לעלות,

מרכולתי השבירה מותכת ללוחות גדולים

תחת זרועי, מזומנת

לשים זכוכית בכל מקום

לאסוף את השברים הנערמים בצלצול פוצע

להניח לוח שקוף בפני העולם

לאצור את הרוח הסובב

נפחי זכוכית

אסתר אטינגר היא משוררת