דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

עין לציון צופיה

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

תולדותיו של ההמנון הלאומי 'התקוה' לוטות בערפל; נוסחו הראשוני, מקום ומועד חיבורו, נעימתו המוסיקאלית, ועוד – בירורם של פרטים אלה מותיר לעתים יותר שאלות מתשובות. אם לא די בכך, מאז שהתפשט בין איכרי המושבות הראשונות בסוף המאה התשע-עשרה כמעין המנון לא-רשמי, ועד שנקבע מעמדו בחוק הישראלי לפני שנים אחדות (ולא עד בכלל), נתון 'התקוה' בויכוח מתמיד כמעט, הבוקע בכל פעם מאגף אחר של החברה הישראלית הרב-תרבותית – כל פלג וחזונו, כל עדה ותקוותה. בעקבות כמה מחקרים מקיפים מן השנים האחרונות, סוקר המאמר שלהלן את התחנות המרכזיות בהתקבלות 'התקוה' כהמנון הלאומי, ודן בקשר שבין תולדותיו העמומות ומעמדו הציבורי השנוי במחלוק

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

בחודש אפריל 1897 פורסמה בירחון 'ציון' שיצא לאור בברלין מודעה בזו הלשון: "מצד ידיד השירה היהודית, שאינו רוצה ששמו יוזכר, נקבע סכום של 500 פראנקים כפרס עבור הנוסח הטוב ביותר של הימנון לאומי-יהודי". מי שביקש להסתתר מאחורי הכינוי 'ידיד השירה היהודית' היה בנימין זאב הרצל, אשר קיווה כי עד לקונגרס הציוני הראשון באוגוסט של אותה שנה יהיה גם לתנועה הציונית המנון לאומי, כשם שהיו לתנועות לאומיות אחרות שעלו על במת ההיסטוריה בשלהי המאה השמונה-עשרה. אולם התחרות לבחירת ההמנון הלאומי נכשלה; למעלה משנה לאחר שהוכרזה, כתב מקס נורדאו להרצל את הדברים החריפים הבאים:

ידידי היקר, ביליתי עם השירים הללו יום עגום. הם מוכיחים שאף אחד מבעלי הכישרון שלנו (שאיני רוצה לפקפק בקיומם), אינו נרכש לרעיון שלנו, ושהחובבנים העלובים שהשתתפו בתחרות יודעים אך ורק חלקלקות מתחסדת או דברנות מתפארת... ודוקא השירים שבהם הרגש מתבטא בכנות הגדולה ביותר נחרבים על ידי כך שאין מחבריהם יודעים את השפה.

כעבור שנה נוספת נסתם הגולל על תחרות ההמנונים, ובמקום שיוענק לשיר, הוענק הפרס לפסל – פסלו של פרידריך בר מפאריס, שהוקדש לקונגרס הציוני בבאזל.[1]

נפתלי הירץ אימבר, באדיבות ויקיפדיה

 

באותן שנים, בארץ ישראל, הלך והתפשט בין איכרי המושבות היהודיות החדשות שירו של נפתלי הרץ אימבר – 'תקוותנו' – שיר שפרטים רבים בתולדותיו לוטים בערפל.[2] השיר נעשה לאיכרי המושבות כעין המנון בלתי-רשמי, והחל להישמע בהזדמנויות שונות גם באירופה: הוא הושר ככל הנראה באסיפה ציונית שנערכה בווינה בשנת 1896, ועם הזמן חדר גם אל כינוסיו של הקונגרס הציוני. למעמד מיוחד זכה השיר בקונגרס השישי (1903), בו פרץ ויכוח אוגנדה; אחד הנוכחים, הציר היינריך רוזנבאום מרומניה, אמר בנאומו: "עד הנשימה האחרונה נקרא 'עוד לא אבדה תקוותנו'", ובכך ביקש לבטא את חובת נאמנותה של התנועה הציונית לציון דווקא. אך החלטה רשמית על 'התקוה' כהמנון הלאומי התקבלה רק בקונגרס ה-18 (1933), בו הוחלט גם על מראה הדגל.

ואולם, גם החלטה זו לא הייתה בגדר 'סוף פסוק' בתהליך התקבלותו של השיר; במהלך השנים ספג השיר ביקורות רבות, והוצע להחליפו. נזכיר כאן כמה מההצעות המרכזיות:

א.      בשנות השלושים של המאה העשרים, הפך שירו של ביאליק 'בִּרְכַּת עָם', הידוע בשורת הפתיחה "תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כֹּל אַחֵינוּ...",[3] להמנונם של הפועלים אנשי העלייה השלישית שביקשו לנשל את שירו של אימבר ממעמדו; הפולמוס בין מצדדי 'התקוה' ומצדדי 'תחזקנה' היה כה חריף, "עד שלעתים הפריע המחנה האחד ליריבו להשמיע את השיר בפומבי, ובכדי למנוע שערורייה היו מארכני הכנסים מגיעים לידי הסכם להימנע מהשמעת שני השירים יחד".[4] הפער בין השירים בולט וניכר לעין: בעוד שירו של אימבר אפוף אוירה של תקווה משיחית פאסיבית ושל כיסופים וגעגועים מופשטים ("כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה / נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה / וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה / עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה"), שירו של ביאליק נושא אופי אקטיבי יותר, וקורא להמון העם להתגייס ולהטות שכם – במובן המילולי של המונח – להצלחת המפעל הציוני: "הוֹי, כֹּחוֹת נִפְרָדִים, הִתְלַקְּטוּ, הִתְקוֹשְׁשׁוּ! / עִבְדוּ שְׁכֶם אֶחָד בְּחַיִל וָעֹז!". להתגבשותו של רעיון החלפת 'התקוה' ב'תחזקנה' תרם גם הפער במעמדם של שני המחברים: בעוד אימבר לא זכה להכרה מיוחדת כמשורר, ואף נזכר כדמות שנויה במחלוקת מתקופת שהותו בארץ בסוף המאה התשע-עשרה, ביאליק נחשב למשורר הלאומי, או בניסוחו של דוד שמעוני: "כשבכה המשורר את בכי היחיד שלו, כששר את שירת היחיד שלו, שמענו כאילו האומה כולה בוכה, כאילו האומה כולה שרה".[5]

ב.      גם מקרב מחנה אחר בחברה הישראלית של אותם ימים עלו קולות התנגדות ל'התקוה'; היה זה המחנה הדתי, שגורמים שונים בו התקיפו את 'התקוה' על חילוניותה היחסית. הרב שמואל ברוך שולמן ביקש להחליף את 'התקוה' ב'שיר האמונה' של הרב קוק ("לָעַד חַיָּה בִּלְבָבֵנוּ / הָאֱמוּנָה הַנֶּאֱמָנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ / עִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה").[6] בדומה לכך טען בשלב מאוחר יותר הרב משה אביגדור עמיאל, רבה של תל-אביב, כי ב'התקוה' נעדר שם השם.[7]

 

התנגדויות אלה לא נשאו פרי, וחרף כל ההסתייגויות הושרה 'התקוה' כהמנון הלאומי בטקס הכרזת העצמאות; למרות זאת, מעמדה עדיין לא נתבצר:

ג.       בשנות החמישים טענו דמויות שונות מעולמה של הציונות הסוציאליסטית כנגד 'התקוה', כי אין היא מבטאת עוד את השאיפות הציבוריות של דור הקמת המדינה. כך למשל כתב דוד לאזר במאמרו בעיתון 'מעריב' בשנת 1951: "יש להחליפה בשיר אחר, שיבטא גם את הסבל, המאבק והשואה, העליה והמרי וההעפלה, והתקומה והעצמאות, וקבוץ גלויות, המנון שימצא בו ביטוי נכון צבא ההגנה לישראל... המנון שילהיב את הרוחות, שיעודד, שיראה את הדרך למטרה".[8]

ד.      לאחר מלחמת ששת הימים היו שהציעו להחליפו ב'ציון הלא תשאלי' לר' יהודה הלוי, או לחילופין ב'ירושלים של זהב' לנעמי שמר; כידוע, גם הצעות אלה לא הגיעו לידי מימוש.[9]

ה.      לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל עלו התבטאויות שונות כנגד 'התקוה' מצד שני המגזרים הלא-ציוניים המרכזיים בחברה הישראלית – המגזר החרדי מזה והערבי מזה; דוברים שונים מן הקהילה החרדית הסתייגו מעצם ההכרה בסמל של הריבונות הלאומית החילונית, ולעתים גם מביטויים ספציפיים כגון "עם חופשי בארצנו", ודוברים מן המגזר הערבי הביעו תרעומת על חוסר הרלוונטיות של ההמנון לאזרחים שאינם יהודים, ואשר חלומם וחזונם שונה מזה המובע בשיר.

                            

צילום באדיבות אלישע איזנברג

 

 

 

 

צילום: נעם בן דוד

בימינו דומה כי המחלוקת כמעט הוכרעה, ורק לעתים הדיה הרחוקים עוד נשמעים; לאחר שנים של מאבק פרלמנטרי נקבע בשנת 2004 מעמדו של ההמנון בחוק.[10] האם בכך תמו גלגוליו המפותלים של המנון המדינה? המנון לאומי, כך נראה, כמעט אינו יכול להיות מוגן מפני חילוקי דעות, ודאי בחברה רב-תרבותית שסועה ומפולגת כחברה הישראלית;[11] בהתייחסו למאבק בין 'תחזקנה' של ביאליק ל'התקוה' של אימבר, טען גיש עמית כי באופן פרדוכסלי, דווקא לעובדה שתולדותיו המדויקות של 'התקוה' – זמן ומועד כתיבתו, ניסוחיו הראשוניים, התפתחות נעימתו המוזיקלית – לוטות בערפל, היה משקל מכריע בביצור מעמדו כהמנון הלאומי: עובדה זו תרמה להפיכתו למעין שיר 'על-זמני', מופקע מן ההיסטוריה ומן המציאות הקונקרטית, ולכן בעל אופי נבואי וחזוני מיוחד – מהלך ששירת את שאיפתם של חלקים מסוימים באוכלוסיה לשמר את הקיים ולעמעם את אפשרות ההסתייגות ממנו.[12] כנגד זאת, הניסיונות החוזרים ונשנים אחת לכמה שנים – בכל פעם מצד אחר במפת החברה בישראל – החותרים לבחינה מחודשת של נוסח ההמנון, שואפים להשיב את 'התקוה' אל ההיסטוריה, אל המציאות הקונקרטית, ולבדוק באיזו מידה תואם ההמנון את המציאות, לפחות כפי שהם רואים אותה; אחריתה של מחלוקת זו – מי ידענה.

הבית הראשון והפזמון בכתב ידו של נפתלי הירץ אימבר, מחבר התקווה, תרס"ח, 1907

באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 



[1]  על פרשה זו ראו מאמרו של גיש עמית, 'האומה והתקווה: כיצד זכרנו ומדוע שכחנו את נפתלי הרץ אימבר', בתוך: מכאן – כתב עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית, ו (אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, דצמבר 2005), עמ' 86-105. חומר רב נוסף על גלגוליו של 'התקוה' ועל תהליך התקבלותו ראו בספרו של יעקב קבקוב, נפתלי הרץ אימבר 'בעל התקוה' (מכון הברמן למחקרי ספרות, לוד, תשנ"א). מאמרנו מבוסס בעיקרו על שני מקורות אלו.

[2]  בנוגע למקום וזמן חיבורו, למשל, יש טוענים כי השיר נכתב בתקופת שבתו של המשורר ביאסי שברומניה, ויש טוענים כי נכתב כששהה המחבר בארץ – בראשון לציון או בירושלים; גם פרשת מנגינת 'התקוה' לא נתבררה עד כה באופן חד-משמעי, וראו על כך במאמרה של רחל קולנדר המפורסם באתר; אף אין ידוע מתי וכיצד בדיוק התהוו כמה משינויי הנוסח בשיר – תוך השמטת שמונה מבתיו – למעט שינויו של ד"ר יהודה ליב מטמון הכהן, שצוין במדור 'על הפיוט'. נוסח הקרוב כנראה לנוסח המקורי המלא ניתן למצוא באתר פרוייקט בן-יהודה.

[3]  השיר הודפס במלואו בכל מהדורות שירי ביאליק, וראו לדוגמא מהדורתו העכשווית של אבנר הולצמן, חיים נחמן ביאליק – השירים (תל-אביב, 2004), עמ' 40-42.

[4]  עמית (לעיל, הע' 1), עמ' 101.

[5]  שם, עמ' 102.

[6]  על פי קבקוב (לעיל, הע' 1), עמ' 77.

[7]  על פי אהרן ארנד, פרקי מחקר ליום העצמאות (רמת-גן, תשנ"ח), עמ' 42-45. ארנד מציין כי מצא את 'התקוה' בשני כתבי יד בני המאה העשרים מצפון אפריקה, כשהוא נתון בין פיוטי כמיהה לירושלים ולקיבוץ גלויות; באחד מהם מופיע 'התקוה' תחת הכותרת 'פיוט נאה'.

[8]  שם, עמ' 103.

[9]  קבקוב, עמ' 78-79.

[10]  ראו למשל דיווחו של העיתונאי שחר אילן על כך בעיתון 'הארץ', ימים ספורים לאחר החקיקה בנושא.

[11]  אסופה מקיפה של 'המנונים אלטרנטיביים' שהוצעו במהלך השנים, אף מלבד אלה שנזכרו בסקירתנו לעיל, ראו באתר הספריה הוירטאולית של מט"ח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית – כאן.

[12]  ראו במאמרו הנזכר לעיל, עמ' 102. נסיון אחר לבחינת מעמדו ואיכויותיו של 'התקוה' נעשה במאמרה של צביה בן-יוסף גינור, 'היש תקוה ל'התקוה'? – על דיוקנם של המנונים לאומיים', בתוך: אלפיים, 29 (2005).