דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

עזר מצרי היית - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

בפיוטו של ר' עזרא עזרא לפורים נרקם מתח עדין בין המחרוזות לפזמון החוזר: המחרוזות מספרות את סיפורה ההיסטורי של מגילת אסתר, ומייחלות לכך שכשם שנגאלו ישראל בימים ההם, כך ייגאלו בזמן הזה; הפזמון החוזר, לעומת זאת, שב ומצהיר "אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ / תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק / שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ" – הצהרה שכולה התמקדות בעתיד, והתעלמות כביכול מזיכרון העבר. המאמר שלהלן בוחן על רקע זה את תפיסת הזמן המנוסחת בפיוט, ומצביע על ההקבלה בינה ובין תפיסת הגאולה המובעת בו.

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

סימן:                  עזרא בן ששון חזק (ו)אמץ [המילה 'ששון' מופיעה פעמיים – כמילה שלמה במחרוזת השישית, וכצירוף האותיות שבבראשי המחרוזות השישית עד התשיעית].

מבנה וחריזה:     פיוט סטרופי [='סטרופה' – מחרוזת. 'פיוט סטרופי' – פיוט הבנוי מחרוזות-מחרוזות] בתבנית מעין-אזורית [=תבנית המשלבת מרכיב חריזה משתנה בגוף המחרוזת, ומרכיב חריזה קבוע בפזמון החוזר]. לכל מחרוזת חריזה עצמאית; כל מחרוזת מסתיימת בטור קבוע, המטרים בחרוזו את הרפרין [=הפזמון החוזר]. הרפרין עצמו בנוי שתי צלעות, אשר השנייה בהן חורזת עם טור הסיום של המחרוזות. סכימת החריזה בפיוט היא לפיכך: אאאת – שת // בבבת – שת // גגגת – שת, וכן הלאה.

משקל:               משקל הברתי-פונטי [=צורת משקל בה מונים את כל ההברות ללא אבחנה בין סוגים שונים של תנועות, ותוך החשבת השוואים הנעים והחטפים כתנועות לכל דבר]. בשלושת הטורים הראשונים בכל מחרוזת שמונה הברות; הטור הרביעי הקבוע מונה חמש הברות בלבד. שילוב זה מתקיים גם ברפרין: צלעו המרכזית מונה שמונה הברות, וצלעו השנייה, החורזת עם הטור הרביעי של המחרוזות, מונה חמש הברות בלבד.

'עזר מצרי היית', הנודע בפיוטיו של ר' עזרא בן ששון (בבל, המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה),[1] משמש כפיוט לפורים במנהג יהודי בבל. בהתאם לייעודו מספר פיוטנו את סיפורה של מגילת אסתר. סיפור המגילה מקופל ומצומצם כאן לטורים אחדים, המסכמים בפשטות רבה את נקודות הציון המרכזיות במעשה הצלתם של היהודים במלכות אחשורוש באותם הימים: "רָצָה הָמָן הוּא הָרָשָׁע / לַעֲקֹר בֵּיצַת עַם נוֹשַׁע // ... // אָז שָׁב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ / תָּלוּ אוֹתוֹ עִם כָּל יוֹרְשׁוֹ / בָּא לַעְקֹר וְנֶעְקַר שָׁרְשׁוֹ // ... // בֶּן יָאִיר הָפְקַד עַל בֵּיתוֹ / וְיָרַשׁ אֶת נַחֲלָתוֹ // ... // שָׂשׂוֹן שִׂמְחָה לַיְּהוּדִים / אֵבֶל מִסְפֵּד מַר לַמּוֹרְדִים / וְרַבִּים הֵם מִתְיַהֲדִים"; הסיפור בגרסתו הפייטנית, הנמסר כולו בלשון עבר, אינו מנסה להטיל אור חדש על תיאורו במקרא. חשיבותו, עבור הפייטן, טמונה – כך נדמה – בעצם העובדה שהתרחש. ועם זאת, לדידו של הפייטן, אין מדובר רק בזיכרון היסטורי של אירוע מן העבר הרחוק, אלא באירוע מכונן – כלפי אדם וכלפי שמיא – שהשלכותיו והשתמעויותיו ראויות להיות מורגשות בהווה המוחש. בפסקאות הבאות נבקש להראות כיצד הפיוט מאורגן בשני צירים מקבילים הנמתחים בשני מימדים שונים: בזמן – מן ההווה אל העבר ובחזרה, ובמרחב – בין אדם ואלוהיו.

הפיוט נפתח בהקדמה בת שתי מחרוזות, שתפקידה למקם את קוראי הפיוט ושומעיו בזמן שבמוקד הפיוט – זמן ההתרחשות של סיפור מגילת אסתר: "עֵזֶר מִצָּרַי הָיִיתָ / סִתְרִי וּמָגִנִּי אַתָּה / הֱיֵה לִי גּוֹאֵל גַּם עַתָּה // ... // זָכַרְתִּי יָמִים מִקֶּדֶם / עֵת אָמְרוּ בּוֹאוּ נַכְחִידֵם / פְּלָאֶיךָ מִי יַגִּידֵם". לזיכרון ההיסטורי תכלית ברורה: "הֱיֵה לִי גּוֹאֵל גַּם עַתָּה"; הפייטן מזכיר כביכול לאל את מעשי נפלאותיו בעבר, כדי שישוב עליהם בהווה. הקשר שנוצר כאן בין עבר לעתיד נראה ברור: הסבל שהוא מנת חלקנו בהווה, היה מנת חלקנו גם בעבר; וכשם שבעבר גאלת והצלת אותנו, כך, אנא ממך, הצילנו גם כעת. כמקובל, בקשה מסוג זה שבה ומופיעה במחרוזות ה'ממסגרות' את הפיוט מצידו השני – בחתימתו: "נָא קַבֵּץ אֶת קְהָלֶיךָ / וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ / אָז תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ לְךָ // ... // חַזְּקֵנוּ אַמְּצֵנוּ / מִן הָעַמִּים קַבְּצֵנוּ / וְאֵלֶיךָ הֲשִׁיבֵנוּ". ואולם, על רקע תפיסת הזמן המחזורית העומדת ביסוד מחרוזות אלה, עשוי הרפרין [=הפזמון החוזר] של הפיוט להיראות משונה מעט:[2]

אָשִׁיר שִׁיר חָדָשׁ         תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק            שִׁמְךָ יִתְקַדָּשׁ

האמנם 'שיר חדש' הוא זה? הלא כל תקוותו של הפייטן היא שההיסטוריה תחזור על עצמה, והעם ייגאל שוב; נדמה שהפייטן אינו מבקש לפתור מתח זה, אלא להעמידו כתמונת רקע מורכבת לפיוט כולו: אם המחרוזות חותרות לבטא תפיסה הרואה את העבר כסמל לשינוי בהווה, הרי שהפזמון החוזר מתעלם כביכול מתפיסה זו, וממקד את מבטנו בעתיד, בהתחדשות, בסיכוי לפעולה אלוהית שכמוה לא הייתה, ואשר אחריה שם האל יתקדש; וכן להיפך: את האמירה המובעת בפזמון החוזר, המשליכה כל יהבה האופטימי על עתיד לא ברור, מבקשות המחרוזות לעגן בזיכרון העבר, ולהעניק תקווה מבוססת יותר.[3] לעבר, לפיכך, כוח מנחם.

ואולם, באורח מעניין, התנועה המאוזנת הנבנית בפיוט בממד הזמן, באה לידי ביטוי מקביל גם במרחב; נשוב ונבחן את המחרוזות החותמות את פיוטנו: "נָא קַבֵּץ אֶת קְהָלֶיךָ / וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ / אָז תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ לְךָ // ... // חַזְּקֵנוּ אַמְּצֵנוּ / מִן הָעַמִּים קַבְּצֵנוּ / וְאֵלֶיךָ הֲשִׁיבֵנוּ". הבקשה לשינוי מקום פיזי – "מִן הָעַמִּים קַבְּצֵנוּ" – מלווה בבקשה ל'שינוי מקום' רוחני: "וְאֵלֶיךָ הֲשִׁיבֵנוּ". שתי ציפיות גאולה מתמזגות כאן לאחת: גאולה של קיבוץ גלויות וכינוס שבטי ישראל לארצם, שהיא גאולה אוטופית מטבעה, מתאחדת עם גאולה 'מינורית' יותר – חזרה בתשובה, שאינה תלויה בהכרח בשיבה לציון – ומתאזנת על ידה.



[1] עוד על הפייטן ראו בפרטים המופיעים באתר.

[3] תחושת התנועה הדינמית שהפיוט משרה באמצעות המתח הגלוי שבין המחרוזות לרפרין, ניכרת באופן אחר גם בתוך המחרוזות עצמן; לאחר שהפייטן משלים את סיפור העבר – את מעשה ההצלה שבמגילה –  "שָׂשׂוֹן שִׂמְחָה לַיְּהוּדִים / אֵבֶל מִסְפֵּד מַר לַמּוֹרְדִים / וְרַבִּים הֵם מִתְיַהֲדִים", הוא מפרט בלשון ציורית כמה מהלכות החג: "שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ בַּפּוּרִים / וּשְׁתוּ עַד תִּהְיוּ שִׁכּוֹרִים / שִׁלְחוּ מָנוֹת לַחֲבֵרִים // ... // וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים / בְּלֵב טוֹב וּבְסֵבֶר פָּנִים / רַחְמָנִים בְּנֵי רַחְמָנִים". המעבר מן התיאור ההיסטורי לחובה ההלכתית, מגלם פן נוסף במערכת היחסים שבין עבר והווה בפיוטנו: זיכרון העבר הוא בעל תוקף מחייב ביחס להתנהגות הרצויה בחג. ואולי גם נוצרת כאן הקבלה בין הלכה 'ארצית-אנושית' להלכה 'אלוהית': כשם שעם ישראל מחויב בקיום הלכות החג, בשל הזיכרון ההיסטורי, כך גם הקדוש ברוך הוא 'מחויב' כביכול להיות "גּוֹאֵל גַּם עַתָּה".