דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

סופרים קרא - עיון

שרה פרידלנד בן-ארזה

16/11/2015

תקציר המאמר

לעיון בפיוט שלושה מוקדים:
- מדוע נכתב לפרשת זכור פיוט המסתפק רק בתיאור החלק שבו מסתבך גורלם של ישראל בגזירה, ומדוע מונע המשורר משומעיו את סיפור ההתרה המשמח של ישועת ישראל?
- מה הקשר בין צורתו הסתומה והחידתית של הפיוט לבין ימי הפורים שאת סיפורם הוא מספר?
- את המסופר במגילה וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה דורש הפיטן ונותן בפיו הזועק של מרדכי מלים: הָהּ לִצְבִי עֹפֶר כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם. מה משמעות הדימוי הקשה של הא-ל הנרדם ומה מקורותיו? מה טעם סמוך אל דימוי ז

לתקציר המלא

אל הפיוט- מילים, לחן וביצוע

 

הפיוט 'סופרים קרא' מספר במליצה דרשנית את סיפור חלקה הראשון של מגילת אסתר (פרקים ג-ד). עזות ההבעה שבו באה לביטוי גם במצלול – כל אחד מטוריו מסתיים בהברה 'דם', שצובעת את הפיוט באופן דרמאטי באדום הדם, ואולי אף רומזת לדם הענב, היין, שמצווה להתבסם ממנו בחג הפורים. הדרמטיות מתבטאת בפיוט גם בתיאורים ציוריים, שבהם משלים המשורר כיד דמיונו הטובה עליו ומתוך דחף דרמטי חזק פרטים שאינם מופיעים במגילה, כגן תיאורם של הרצים שאינם רק שליחי מלך וכפופים לו, אלא מניעה אותם תאווה משל עצמם לשפוך דם.

הוא מושר על ידי יהודי מרוקו במסגרת שירת הבקשות של ליל שבת זכור, השבת הקודמת לחג הפורים.

מדוע נכתב להקשר זה פיוט המסתפק רק בתיאור החלק שבו מסתבך גורלם של ישראל בגזירה, ומדוע מונע המשורר משומעי הפיוט את סיפור ההתרה המשמח של ישועת ישראל? אפילו הרמז המטרים והמכין את הישועה הזאת, המתחולל עם כתיבת הצלתו של אחשורוש בידי מרדכי ממזימתם של בגתנא ותרש, המופיע בפרק ב', אינו נזכר בפיוט.

המשורר מספר על גזירת ההשמדה של העם, ועל מעשיו של מרדכי המגיב לגזירה. אין הוא משורר אל את סיפור הישועה של יהודי פרס ומדי ואפילו אין הוא מגלה אם אסתר נענתה לבקשתו של מרדכי לבוא לפני אחשורוש ולהתחנן לו. קיטוע כזה הולם הוא את נסיבות שירת הפיוט, שכן שבת 'זכור' סובבת סביב קיומו ונוכחותו של עמלק, שזכרו עדיין רובץ ומאפיל על העולם. רק בחג הפורים תתואר מפלתו, עם מפלת המן האגגי שבא מזרעו. לכן מתאים שבשבת זו יושר רק חלקו הראשון, והמאיים של הסיפור.

ובכל זאת, כרמז דק מהדהד בשורה האחרונה של הפיוט פסוק מסיפור ההצלה. בבית זה נאמר: פָּקַד עָלֶיהָ לָבוֹא  בֵּית הַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ...

לְהַעֲבִיר מַחְשָׁבוֹ                                 בַּדָּבָר אֲשֶׁר זָדָם.

הביטוי לְהַעֲבִיר מַחְשָׁבוֹ לקוח מההקשר שבו נענית אסתר ומבצעת את המשימה. שם נאמר: (אסתר ח, ג). וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ לְהַעֲבִיר אֶת רָעַת הָמָן הָאֲגָגִי וְאֵת מַחֲשַׁבְתּוֹ אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים.

 

פיוט בתחפושת

הקשר בין הפיוט הזה לבין חג הפורים אינו מתבטא רק בתכניו, אלא אף בצורתו. חג הפורים. תכניו הם סיפור מגילת אסתר. וצורתו – צורת הסתר וחידה היא. אף הפיוט ערוך כך שנושאי משפטיו סתומים הם. הם מתחלפים זה בזה ואינם נזכרים בשמותיהם. השומע את הפיוט או הקורא בו, האמור להכיר מכבר את סיפור המגילה, צריך לנחש בכל שורה במי מדובר. ולעתים מתפרשות מלותיו של הפיוט לכאן ולכאן. אביא לכך שלוש דוגמאות:

א. את הביטוי עַל עַם עוֹבְרֵי מִצְוָתוֹ – ניתן לפרש לפי דברי המן, האומר על ישראל, שהם עוברים על חוקיו של אחשורוש (אסתר ג, ח) יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים... אך ניתן להבינו גם כמתייחס לכך שישראל הם עוברי מצוותו של אלוהיהם, כפי שאמר עליהם ר' שמעון בר יוחאי בבבלי מגילה יב ע"א "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע... מפני שהשתחוו לצלם".

 

ב. הכינוי 'אתו' בפזמון החוזר

לוּלֵא יְיָ אִתּוֹ                                       כִּי אָז הָמַם הִשְׁמִידָם

אינו מוסב תמיד כלפי אותו שם עצם. בשלושת הבתים הראשונים הוא מוסב כלפי עם ישראל, בשלושת הבתים הבאים אחריהם – כלפי מרדכי, ובבית השביעי הוא דו-משמעי ועשוי להתייחס הן לעם הן למרדכי, נציגו.

ואגב, ראוי לשים לב לחילוף הנושאים החידתי הבולט בפזמון: הכינוי 'אתו', המופיע ברישא, מכוון לעם ישראל ולמרדכי, שתשועתם נבעה מנאמנותו של הקב"ה אליהם, אך נושא הסיפא העלום של הפזמון, כִּי אָז הָמַם הִשְׁמִידָם, הוא המן. הפיטן אינו מודיע במפורש שהנושא התחלף, אך מעבר לכך שהדבר מתבקש מהתוכן, הוא רומז לנושא החדש באופן מצלולי, שכן הפועל הָמַם קרוב בהגייתו לשם, שאינו מפורש כאן, המן.

 

ג. דו-המשמעות הספרותית של הביטוי אֶסְתֵּר שָׁמְעָה וַתַּשְׁלֵךְ כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת אָדָם. נראה כי משמעותו הבסיסית של הביטוי קשור לכבודה הנשי העלול להזדלזל ואף להסתכן במעשה שהיא עושה עם בואה בלא הזמנה לאחשורוש, ואולם בעקבות מדרש פנים אחרים נוסח ב, ה ניתן להבין כאן משמעות נוספת. המשורר מניח, בעקבות המדרש, שלאחר ששמעה על הגזירה, לבשה אסתר שק ואפר. המדרש לומד זאת מהפסוק הבא לאחר מכן באסתר ה, א וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת. לבישת המלכות, עם בואה אל המלך, נדרשת כשינוי ממלבושיה הקודמים. והמדרש אומר "נערהּ מאפרהּ, והפשיטהּ השק והלבישהּ הקדוש ברוך הוא מעין מלכות של מעלה". נראה שהוא משלים את מה שאינו מסופר במקרא, ומגלה כי עם התחייבותה של אסתר לאסון עמה, אף היא הגיבה, כמרדכי, בלבישת שק ועפר. לפי אותו כיוון ניתן לבאר אף את דברי המשורר אודות אסתר וַתַּשְׁלֵךְ כְּבוֹד תִּפְאֶרֶת אָדָם, תוך העמדת שורה זו מול תיאוריו של מרדכי המעפר קרן כבודו בלבוש שק ואפר בבית הקודם. שכן הבגדים המכסים על העירום ומונעים את הבושה, הם ביטוי לכבודו של האדם, ועל כן הם מכונים על ידי ר' יוחנן 'מכבדותא' (ראו בבא קמא צא ע"ב).

 

בהסתרה שבפיוט, בהתפרשות מילותיו לכאן ולכאן, טמון מתח מסוים, ובמלאכת הפענוח, הנדרשת ממי שנחשף אליו, יש יותר משמץ של משחק ושעשוע, המתלווים להתרת המתח. באמצעות המסכות הספרותיות וריבוי הפנים מתממש אופיו של חג הפורים גם בצורתו של הפיוט.

חג זה, שממגילתו נעדר שם ה', הוא חג של אסתר והוא חג של הסתרה. ממגילתו נעדר שם ה', ויש בכך ביטוי להסתר פניו של הא-ל, המחולל נפלאות בזמן הגלות כשהוא סמוי מן העין. ר' יודן ור' לוי בשם ר' יוחנן מתייחסים להיעלם זה באסתר רבה ג, י, ואומרים: "כל מקום שנאמר במגלה זו 'למלך אחשורוש' - במלך אחשורוש הכתוב מדבר. וכל מקום שנאמר 'למלך' סתם – משמש קודש וחול." כלומר מלך בשר ודם, המופיע במגילה בפני החול שלו, הוא המייצג גם את מלך מלכי המלכים המניע את עלילותיה באופן סמוי.

על כן קיבלו עליהם ישראל לחגוג אותו בין היתר בהסתרתה של הדעת תוך שכרות ובהתחפשות, כלומר בהסתרת הפנים והדמות החשופים בדרך כלל. מי שפוגש את חברו בפורים, בעת שהוא בגילופין ובעת שהוא עטוי מסכה – נקרא לאתגר החשיפה של הפנים האמתיות. ולאתגר דומה נקרא מי שקורא את הפיוט רב הפנים ומכוסה הפנים שלנו.

 

* * *

זָעַק: הָהּ לִצְבִי עֹפֶר כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם

כך נפתח פרק ד' במגילת אסתר –

וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה. וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק. תגובתו הראשונית של מרדכי אינה מילולית. ביטוי האבל של השחתת הבגד עשוי לנבוע מזעם, אולי מתוך בקשה לביטוי חיצוני של הקרע שבנפש. עטיית שק ועפר - אף בה יש ביטוי להתמודדות הפנימית עם חומרי המציאות הקשים – השק כחומר הגס, האפר כשאריות האש המכלה. בפיוט מתוארת לבישת השק והאפר כחלק מתחושת השפלות -עוֹלֵל קַרְנוֹ – קרנו וכבודו מושפלים. ויותר מכך מרחיב המשורר בשורה הבאה: זָעַק: הָהּ לִצְבִי עֹפֶר    כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם. את הזעקה הגדולה והמרה מרשה לעצמו המשורר-הדרשן למלל במלים מפתיעות. הקדוש ברוך הוא ישן, ומרדכי מבקש להעירו בזעקתו.

מה מקורו של רעיון נועז זה?

במסכת מגלה טו ע"ב נאמר "'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' - אמר ר' תנחום: נדדה שנת מלכו של עולם. באופן משתמע ניתן להבין מכך שביתר הלילות במהלך אותה תקופה המלך ישן. רק בלילה זה, שבו החל להופיע אור הגאולה והפתרון של מצוקת ישראל – נדדה שנת מלכו של עולם. באופן קיצוני יותר נאמרים הדברים באסתר רבה י, א:[1]

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך" - נדדו שמים כסאו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שראה את ישראל בצרה.

וכי יש שנה לפני המקום, והלא כבר נאמר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"?

אלא בזמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בשלוה,

לכך נאמר (תהלים מד כד) "עורה למה תישן ה'".

חשוב לראות את המשך הפסוק המובא מתהלים:

"עורה למה תישן ה' הקיצה אל תזנח לנצח. למה פניך תסתיר תשכח ענינו ולחצנו" המדרש מגדיר כשינת הקב"ה את המצב שישראל שרויין בצער ואומות העולם בשלוה, כפי שאומרים הפסוקים התוכפים שם עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ.

כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. על כן בסוף המזמור קוראים בני קורח, משורריו, אל ה' הישן: קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ.

אמירה זו אודות הקדוש ברוך הוא אינה קלה להלימה, והביטוי לקושי מופיע כבר במדרש המקשה: "וכי יש שינה לפני הקדוש ברוך הוא?"

התרדמה הראשונה המוזכרת בתורה היא תרדמה פוריה. ממנה נבנתה האשה. אף במקורות חז"ליים וקבליים שונים מופיעות קונוטציות של חיים, רפואה והולדה בהקשר של שינה.[2] ניתן אפוא לשאול מה עשויה להיות המשמעות החיובית של שינת הקב"ה? מהם כוחות התחיה והלידה העשויים לצמוח ממנה?

ר' חיים ויטל בספרו פרי עץ חיים, שער פורים פח"ה ו, מעניק לתרדמת הא-ל בימי מרדכי ואסתר משמעות חיובית, בהיותה שלב חיוני בתהליך ההתפתחות של עם ישראל. כדרכם של המקובלים הוא משתמש בדימויי הזכר והנקבה לתיאור הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. בעקבות מדרש בראשית רבה ראו המקובלים בתהליך בניית האשה הראשונה תהליך של הפרדה, שכן האדם היה יצור אנדרוגני, ששני פלגיו, הזכר והנקבה היו מחוברים זה לזה אחור באחור. תמונת החיבור אחור באחור, אליבא דאר"י מסמלת את יחסי אלוהים והאדם בתקופת הגלות. את מגילת אסתר ממקם האר"י בסוף שבעים שנות גלות בבל, ורואה בסיפור המגילה את ראשית תיקון היחסים הללו, כדי להפוך את הקשר בין הזכר האלוהי לבין הנקבה, ישראל ליחסי פנים בפנים. כדי לעשות מעשה זה יש צורך בהפלת תרדמה - כמו בסיפור נסירת הצלע בגן עדן. הפלת התרדמה היא התרחשות של סילוק התודעה (המוחין) מן הזכר (שהרי הוא נרדם), והעברת התודעה אל הנקבה. בשער הכוונות עמ' שכח מתאר ר' חיים ויטל את ביטוייה ההיסטוריים של התרדמה האלוהית כממוקדת בשני אירועים: א. באותה עת חל עיכוב בבנין בית המקדש השני.[3] ב. גזירת המן. בהישענו על המדרש הוא רואה בהמן אסטרולוג גדול שידע לכוון את עת השמדת היהודים לזמן התרדמה האלוהית. ואולם אסטרולוג מוצלח זה לא הכיר בערכה החיובי של התרדמה – זמן היבנותה של הנקבה, זמן ההתעוררות הפעילה של עם ישראל, ובראשו אשה המוסרת את נפשה למען הקיום.

נשוב עתה אל הפיוט: המלים שהטעין המשורר בזעקתו המרה של מרדכי הן מלות השבר הָהּ לִצְבִי עֹפֶר כִּי שָׁכַב וַיֵּרָדַם. זעקת מרדכי נוכח תרדמתו של הקדוש ברוך הוא. ואולם פתח תקווה מצוי בתוך הצירוף הייחודי שכורך כאן הפיטן. את הא-ל הישן הוא מדמה דווקא לעופר. דימוי זה כמובן לקוח משיר השירים ב, ט דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. דימוי הצבי או עופר האיילים הוא דווקא דימוי המשקף את ההיפוך המוחלט מן השינה. בעל חיים זריז וערני זה מתואר כאן כעוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. חושי החיה פקוחים בכל עת לנעשה בין הכתלים שבהם אנו נתונים. הוא משגיח ומציץ וכולו אומר דריכות. בכך מיטיב הדרשן לחשוף את מה שעומד מאחורי מה שנראה כתרדמה האלוהית. תרדמה שאינה אלא למראית עין, שאינה אלא מכוונת ליצירת כר להיווצרותה של הנקבה. ההורה המבקש לאפשר לילד למצוא את כוחות הפעולה שבתוכו מכווץ ומצמצם את נוכחותו, הולך לישון.

המשורר הזועק את זעקת מרדכי החש נטוש נוכח האב הישן, שם בפיו את כינוי העופר המזכיר את ערנותו המוחלטת של האב הכבושה תחת מעטה השינה. עדיין פקוח הא-ל ומשגיח וקשוב, וברגע שיידרש יזנק כצבי עופר משנתו.



[1] וראו גם ירושלמי מעשר שני ה ה.

[2] ראו למשל בראשית רבה יד, יא; פרקי דר"א יב; זוהר ח"ב ריג ע"ב-ריד ע"א.

[3] ראו עזרא ד ואסתר רבה הקדמה ה, שם מזוהה שמשי ספרא, הבולם את המשך בניית המקדש עם בנו של המן.