דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

נושאי שירת הדיואן התימני ותכניה

יוסף טובי

16/11/2015

תקציר המאמר

מה הם הנושאים בהם עוסקת שירת הדיואן התימני, על סוגיה השונים? פרופ' יוסף טובי מסביר

לתקציר המלא

 

שירת תימן נועדה לא רק לשמח חתן וכלה ויקיריהם המתאספים במסיבתם, אלא אף להרגיע את נפשם הסוערת בשל מצוקות הגלות ורדיפות הגויים, בהשמיעה באזניהם דברי נוחם ותקוה לגאולה העתידה לבוא במהרה

שירי הדיואן הם שירת הכלל, שירי האומה בשמחתה ובצערה. ואף שר' שלום שבזי בימי בחרותו כתב לא מעט שירים על חוויותיו הפרטיות, כפי שנתברר מן הדיואן שלו הכתוב בעצם ידו (שנתגלה ופורסם בשנת תשל"ו על ידי יוסף טובי ושלום סרי), לא נקלטו שירי יחיד אלו בדיואן, אלא במידה שהיה בהם ביטוי לרבים, וזאת מאחר שבדומה לסידור התפילה הדיואן הוא בית קיבול להגיגיה ולרגשותיה של האומה כולה. זו היתה דרכם של פייטני האומה מראשיתם בארץ ישראל, שלאחר חורבן הבית השני, ואח"כ כשנפוצו בקהילות בבל, צפון אפריקה, ספרד, איטליה ואשכנז.

 

שירי שבת, מועד ושמחה

שירי השבת והמועדים, שבחלקם הם לרבי יהודה הלוי ורבי אברהם בן עזרא, עניינם עולה מאותו יום שבו הושרו: ערכם ההיסטורי, הרוחני והחברתי של אותם ימים, פירוט מצוותיהן ודברי מוסר ועידוד לזריזים בקיומן. על הרוב ישולב בשירים אלו גם נושא הגלות והגאולה, בעיקר ציפיה ותפילה לבוא המשיח. אף הזפות והחדויות תוכנן נגזר מייעודן כשירי חתונה מובהקים – דברי שבח לחתן ולכלה על יופים ועל טוב מידותיהם, וכן ברכות ואיחולים להצלחתם ולאושרם.

 

שירת תימן-אקוה חסדך

הנִשוַד – הודאה, שבח ובקשה

 

שירת תימן-אקוה חסדך
מתוך דיוואן מן המאה ה-19

הנִשוַד הם שירי תפילה לאל: הודאה, שבח ובקשה, בדרך כלל בקשה לגאולה. לרוב אין הנִשוַד קשורים למועד מסויים, שעל כן הם נאמרים כשירי פתיחה בשבתות, במועדים ובשמחות המצוה השונות. אף על פי כן, קבעה המסורת הפרקטית שבהתכנסויות ידועות ייאמרו דווקא נִשוַד מסויימים ולא אחרים. בין הנִשוַד מצויים מפיוטיהם של רבי יהודה הלוי, רבי שלמה בן גבירול ורבי ישראל נג'ארה. יש מן הנִשוַד שנושאיהם מיוחדים כגון "אבי יהודה יעורר ציר תעודה", שאינו אלא שאלות המשורר לידידו החכם בעניין הנפש ותחיית המתים, הפותחים בדברי הלל ושבח; וכגון "אקוה חסדך שוכן מעונים" שעיקרו ורובו שבח לישיבת החכמים בצנעא, אבל בראשו וסופו בקשה לגאולה.

 

שירי אהבה אלגוריים

כמה מן הנִשוַד, ובעיקר אלו של ר' יוסף בן ישראל ורבי שלום שבזי הפותחים בתיבות "מי נשקני", כתובים כשירי אהבה, תוך כדי שימוש בחמרים ובלשונות המוכרים היטב משירת החול של ספרד. אלא שמשוררי תימן, והחל בכך אחד מקדמוניהם – רבי אברהם בן חלפון, הקנו לנושא האהבה את המשמעות האליגורית של האהבה בין הקב"ה לבין כנסת ישראל. שהרי דמותה של האשה שבשירת תימן (למעט הזפות והחדויות), לעולם אינה האשה הארצית, הכלה או אשה אחרת, אלא היא סמל לכנסת ישראל, לתורה או לנפש, ובהקבלה לכך אף דמותו של החתן אינה דמותו של בשר ודם, אלא סמל לאלהי ישראל או למשיח המצופה.

 

'שירה' – גלות וגאולה

גיוון רב ביותר מבחינת התוכן, כמו מבחינות אחרות, מצוי בסוג ה'שירה', והכוונה ל'שירות' המיועדות לשמחות המצוה והתכנסויות אחרות שאינן שבת ומועד. אריכותן המופלגת של השירות אפשרה למשוררים ואף חייבה אותם לכלול בהן נושאים מנושאים שונים, אף על פי שבדרך כלל מיוסדת ה'שירה' על נושא מרכזי אחד וסביבו נושאי משנה. הנושא השכיח ביותר הוא הגלות והגאולה – תינוי צרות ישראל בגלותם תחת שלטונם של בני ישמעאל, לעתים בהתייחסות למאורעות הסטוריים ידועים, ובצרוף לכך הבקשה לגאולה ופירוט חזיונותיה כפי שרואה אותם המשורר בעיני רוחו. אף בסוג זה מרבים המשוררים לתאר את יחסי הקב"ה וישראל כיחסי אהבה בין חתן לכלה, דבר ההולם היטב את ייעוד השיר להיאמר במסגרת שמחת החתונה. וכל שנאמר לעיל על הנִשוַד ביחס לסמליות שבדמויות החתן והכלה כוחו יפה אף לשירות.

רבות מן ה'שירות' סובבות סביב נושאים לימודיים-הגותיים בעיקר במה שנוגע ליחסי האדם אל נפשו ואל אלהיו וביחסי הבורא אל עולמו, על פי ספרי הפילוסופיה והמוסר מימי הביניים: מורה נבוכים, חובות הלבבות, וכיוצא בהם. אף ההגות הקבלית-המיסטית לא נגרע מקומה בשירת תימן, ובייחוד בשיריו של רבי שלום שבזי. יצויין, כי אף ההגות הרציונליסטית והמיסטית הובעה בדרך כלל, כמתחייב בסוגה זו של שירה, בלשון מושאלת סמלית של יחסי אהבה.

 

כמים קרים על נפש עייפה

שירת תימן נועדה איפוא לא רק לשמח חתן וכלה ויקיריהם המתאספים במסיבתם, אלא אף להרגיע את נפשם הסוערת בשל מצוקות הגלות ורדיפות הגויים, בהשמיעה באזניהם דברי נוחם ותקוה לגאולה העתידה לבוא במהרה, בתיאור גבורותיו של משיח על האויבים והמשעבדים, ובציור חיי שלוה ונועם בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, תוך תיאור עבודת האל המפוארת בבית המקדש. על כל אלה רוממה אותם שירה מכוח העיסוק בנושאי הפילוסופיה והמוסר. באופן זה נעשו שמחות המצוה למסיבות של התעלות רוחנית-אינטלקטואלית ושל התרוממות הנפש, שבהן המאכל והמשקה היו טפלים וחסרי חשיבות.