דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מתפלסף ושר

יעל (פרוינד) אברהם

16/11/2015

תקציר המאמר

המתמטיקאי שבו כתב שירים חידתיים קשים לפיצוח, הפילוסוף שבו פתח במסע אל ההכרה בבורא, אבל ר‘ אברהם אבן־עזרא התפרסם בעיקר בזכות פרשנותו היצירתית למקרא. שירתו החדה זוכה עתה לתחייה מחודשת, בדיסק חדש של המדרגות ובמופע שכולו פרי יצירתו של אחד מגדולי חכמי ימי הביניים

לתקציר המלא

אִלו ביום גשם בים גדול אֲקַו / לשאוב מעט מים - הלא אז יחרב
לו אשבה למכור אבוקת נר - אזי / יגמור אישון לילה ואור לא יערב
לו אשלחה ידי בכבשן אש ואור / כבה וסר חומו ולא נמצא צרב
לו הקברות אחיה מהם - אזי / ארכו שנות אדם לאין מספר ורב
לו אמצאה חפץ במלחמה - אזי / כל שונאים שלמו ולא נמצא קרב
('אִלו ביום גשם', ר' אברהם אבן־עזרא)

באחד הימים התיישב המשורר רבי אברהם אבן־עזרא במעונו הדל בטודלה, העיר החשובה בנווארה שבספרד, וניסה לאמוד את מצבו הכלכלי הרעוע. את רוב שיריו כתב בטודלה. בין סמטאותיה פגש את רבי יהודה הלוי, המשורר והפילוסוף שהפך לידידו. את אוצר הידיעות הרחב שלו גמע מהעיר - לא פחות משינק ממסעותיו בצפון אפריקה. אבל פרנסה לא מצא בה, וכמו שכתב באחד משיריו: "אויה לאיש עני, נולד בלי כוכב!"

בהיעדר כוכב (מזל) בנמצא, החריפות שלו לא מתנמנמת ובעזרת לא מעט הומור עצמי משתעשע אבן־עזרא עם מצבו בשיר "אִלו ביום גשם". לו מכר אבוקות, הוא כותב, לא היה יורד הערב; לו התפרנס כקברן - היו מפסיקים האנשים למות; לו הפיק רווח כלשהו מהמלחמה - היה לפתע פורץ השלום.

מתפלסף ושר-המדרגות
המדרגות. צילום: מוטי קיקיון

900 שנה חלפו מאז, האנשים ממשיכים למות, השלום טרם הפציע, אבל כוכבו של אבן־עזרא כבר דרך, ואותן מילות אירוניה יקבלו השבוע פסקול משלהן: חיזוק מוזיקלי של גיטרות, תופים, קלידים וקולו הגבוה של אילן דמרי, סולן "המדרגות". פסטיבל העוּד הבינלאומי, המתקיים זו השנה ה־13, ייפתח ביום חמישי הקרוב בירושלים בערב מחווה חגיגי לשירי אבן־עזרא ובהשקת אלבומם של צמד המדרגות - דמרי והוד דיין - על טהרת כתבי ההוגה הספרדי החשוב. במופע יתארחו גם אהוד בנאי, שלומי שבן, ליאור אלמליח, שאנן סטריט ואלברט עמר.

מאחורי הניסיון להפוך את אבן־עזרא מדמות שמסמלת מסורת מוזיקלית בת מאות שנים המשתמרת בין ארבעת כותלי בתי כנסת, לדמות המנהלת דיאלוג עם השיח המוזיקלי העכשווי, עומד ניצן זעירא. לזעירא, מפיק מוזיקלי בכיר, בעל חברת התקליטים "נענע דיסק" ומנהלו האישי של ברי סחרוף, יש לא מעט ניסיון בשידוכים מסוג זה. הוא חיבר בין אבן־גבירול לבין סחרוף ורע מוכיח בפרויקט "אדומי השפתות" (2009), ב'סַפָּרִי' הפגיש בין אמן כלי ההקשה גדי סרי לבין שירת יהודי תימן העתיקה (2010), ובאותה שנה חיבר גם בין ארבעה אנשי חינוך ובין ביאליק. התוצאה של הפרויקט האחרון הייתה האלבום 'אל המשורר'.

הרומן המתמשך של זעירא עם שירת ספרד התפרסם סביב המופע 'יהודה הלוי פינת אבן־גבירול' (2004), שבו נפגשו אמנים כמו אתי אנקרי, אביתר בנאי, מוש בן־ארי, מאור כהן ואחרים עם טקסטים של כמה מענקי שירת ספרד בימי הביניים. הניצנים נבטו כש'מקולית', חברת התקליטים הראשונה בארץ, נרכשה על ידי אביו, דב זעירא. בעזרת הקלטותיה יכול היה זעירא ג'וניור להיחשף לשירים ולפיוטים מקהילות תימן, עיראק, מרוקו ועוד. בהמשך, דרך חברים רבים שחזרו בתשובה הוא הגיע לשירים וכתבים יהודיים, בין היתר של חכמי ספרד. בשעות הפנאי הוא וברי (ורק שומרו הנאמן של סחרוף יכול לקרוא לו ככה) סוחרים ביניהם מפעם לפעם ברמח"ל, ברבי מקוצק ובעמנואל לוינס.

מתפלסף ושר-ניצן זעירא
ניצן זעירא. צילום: אלינור רימון

"שנים עסקתי בייבוא מוזיקה מבחוץ", אומר זעירא, "אבל מרגע שהחלטתי שאני רוצה להפיק, בחרתי בשפה שלי. היה לי ברור שכדי לעשות את זה בעברית, צריך להתמקד במקורות השפה. משוררי ספרד הם המפתחים הגדולים מבחינת אופי השפה, העומק, הצורה, החריזה והשקילה.

"יש לנו תרבות מאוד עשירה. ז'אן־פול סארטר ביקר פעם בארץ, וכששאלו אותו אמנים בעין־הוד על התרבות הצרפתית, אמר להם: 'אתם, שבמרתפים שלכם יש מיליארדים של דעת, באים אלינו הגויים לבקש הלוואות?'. אנחנו כל הזמן מעריצים תרבויות זרות, כשיש אצלנו כל כך הרבה מה לחקור, כל כך הרבה מה לדעת. מוצרט מקבל בארץ תמיכה עירונית וממשלתית גדולה יותר מכל מלחין ישראלי בן זמננו, וזה פשוט אבסורד. אין כאן מספיק בתי תרבות לפיתוח מורשת המוזיקה הישראלית, או כמו שחביבה פדיה קוראת לזה - 'בתי מדרש לתרבות'. וכשאני מדבר על תרבות, אני מכוון לתרבות מקור, תרבות עברית. דרך הפרויקטים המוזיקליים אני קודם כול מפגיש עם הגדולה של ענקי התרבות האלה את עצמי, אחר כך את האמנים שעובדים איתי על פרויקט כזה, ומכאן זה פתוח לקהל".

פירורי תרבות
הפנייה אל 'המדרגות', אומר זעירא, הייתה טבעית. שני האלבומים הראשונים שלהם יצאו ב'מי"ם לייבל', מותג הקלטות ישראלי של מוזיקה יהודית מקורית שהקים לפני עשור. כבר אל אלבומם השני של הצמד חדר הפיוט 'צמאה נפשי' של אבן־עזרא, ובאלבומם השלישי חברו מסורת הפיוטים מבית אבא של דמרי והמורשת המוזיקלית מבית דיין (הנגנים איגי ונאור דיין הם אחיו של הוד) לכדי אלבום פיוטים שלם שמתחיל בתַנָאים ונגמר בנעמי שמר.

"את המדרגות אני מאוד אוהב, ואילן דמרי הוא זמר אדיר", אומר זעירא. "אביו ז"ל היה פייטן, והוא חי את השירה הזאת מילדות. הוד דיין הוא מוזיקאי מחונן, ואנחנו מתעסקים באותם החומרים. זה אך טבעי שהם אלה שמלחינים ושרים את שיריו של אבן־עזרא. זה מגיע מעמקי נשמתם והביצועים שלהם מרתקים. גם האמנים שישתתפו במופע ההשקה מחוברים מאוד לטקסטים - מתכתבים עם המקורות שלנו, ובעלי תודעה ישראלית מפותחת. לכך אני מתכוון כשאני מדבר על הצורך ליצור מארג תרבותי שמעדכן את השורשיות, לדעת מהיכן אנחנו באים ולשאוף קדימה".

למה דווקא אבן־עזרא? עד כמה הוא רלוונטי לימינו?

מתפלסף ושר-אגדלך
מתוך תכלאל, תימן, המאה ה-17

"אבן־עזרא מביא בשירה שלו ערך מוסף. יש לו שירי מחאה, שירי נדודים, שירי תבונה. למרות הגאונות והרב־גוניות, נקודת המוצא שלו תמימה ולא מתנשאת. אני חושב שהרלוונטיות שלו לימינו היא ההשפעה האדירה שלו על התפתחות השפה העברית, והחיבור בכתיבה שלו בין התרבות העברית־יהודית לתרבות העולם. ההסתכלות שלו על השפה העברית כשפה אלוהית הקסימה אותי. כמו יוסף, הוא מאציל מהתרבות היהודית על העולם ומעניק מתרבות העולם המוסלמי לזו היהודית, ובעיקר לתרבות אשכנז המודרנית. לי לפחות, ההשפעה האדירה שהייתה לו על התפתחות הפלפול האשכנזי ברורה".

רבי אברהם בן מאיר אבן־עזרא נולד הרחק ממחוזות הפלפול האשכנזי. כמו חותנו לעתיד רבי יהודה הלוי, וכמו הנוסע המתמיד רבי בנימין, נולד אבן־עזרא בטודלה שבספרד. העיר שכנה באחת מהאוטונומיות העצמאיות בחלקה המוסלמי של ספרד, ורחשה בה קהילה יהודית חשובה. את חינוכו המקיף ספג אבן־עזרא מהתרבות הערבית, את שירתו כתב על ברכיה. בכל הנוגע לביוגרפיה שלו, עד גיל חמישים רב הנסתר מן הנגלה. את המשל הפיוטי־פילוסופי 'חי בן מקיץ' כתב בשנים האלה, כמו גם את החידות ואת השירים שנתן, כהגדרתו, "בצוואר העברים כענקים". בשירתו הביא לידי ביטוי פיסות שלמות מחייו. כאיש מתמטיקה כתב שירים שהם חידות קשות לפיצוח, וכאיש פילוסופיה קיבץ את שותפיו לחוויה הלירית למסעו אל הידיעה ואל ההכרה בבורא.

כשרבי יהודה הלוי יוצא במסעו האחרון לארץ הקודש, רואה אבן־עזרא את הנולד ועוזב את ספרד. חמש שנים אחר כך תיפול המדינה לידי המווחידון, שושלת ברברית אסלאמית שהציבה בפני היהודים שתי אפשרויות: להתאסלם או למות. אבן־עזרא עובר בין מדינות, וכבדרך משי שהוא טווה בנדודיו הבלתי פוסקים, הוא משנע את אוצרות התרבות היהודית והכללית מספרד המוסלמית אל אירופה הנוצרית. בכל תחנה שבה עצר הקפיד לפרוק עוד ועוד ממטענו הבלתי נדלה, וחשף את עמי אירופה המערביים לכתבים מדעיים שתורגמו תחת ידו מערבית לעברית וללטינית - כתבים אשר שופכים אור על המתחדש בתמונת העולם המדעית הערבית.

מדע פיקנטי להמונים
אבן־עזרא לא היה רק סוור של ידע, אלא גם כותב מוכשר שהשתתף בכתיבת חיבורים מקומיים במקום מושבו התורן. הוא חיבר ספרי דקדוק, מוסר, פילוסופיה ומדע. הוא היה דמות רנסנסית בזמן שהמונח 'רנסנס' עוד התלבט אם להיוולד. סגנון שירתו השאיר חותם עז על משוררי איטליה ופרובנס, וחלחל אל מעמקי השירה המקומית.

את הפירוש הראשון שלו לחמשת חומשי תורה, למגילות ולספרי מקרא נוספים כתב באיטליה. פירוש מחודש למרבית הספרים כתב בעיר רואן שבצרפת. כובעו כפרשן מקרא הוא זה שהקנה לו את פרסומו המודרני בציבור הרחב, אבל את מעמדו בימי הביניים קנה המשורר דווקא בקורפוס החיבורים המדעיים שכתב. בעיר לוקה שבאיטליה למשל, בחיבור שנקרא 'ספר המספר', הציג את עקרונות השימוש בפעולות החשבון בשיטה העשרונית, ללא האותיות הרומיות שהקשו על ביצוע חישובים מתמטיים. כבר בשנת 1145 הציע אבן־עזרא שיטה העושה שימוש בספרות 1 עד 9, וכן במספר החדש שנולד בהודו ונקרא בפיו "גלגל" – הלא הוא האפס - וזאת מאה שנה לפני הולדתו של המתמטיקאי האיטלקי פיבונצ'י שקיבל את הזכויות לפטנט.

אבן־עזרא ראה בחיבור המדעי - והיו לו שלושים מסוג זה שידועים לנו עד כה - בראש ובראשונה ספר לימוד שנועד להנגיש את הנושא לקורא באמצעות שילוב בין כמה זוויות שונות. עם זאת, הוא לא חסך את שבט ביקורתו מעבודתם המדעית של קודמיו. מול עיניו עמדו תמיד התלמידים המתוסכלים שצמאים ל"חוכמות החיצוניות", לפלאי עולם האסטרולוגיה, האסטרונומיה והמתמטיקה, אבל זקוקים ללשון ברורה ונהירה - לפחות בעיניים של איש ימי הביניים הבקי בטרמינולוגיה. מצדו, הוא גם הוסיף לתלמידיו הוראות הפעלה. את 'ספר כלי הנחושת' ייחד לשימוש באצטרולב, המכשיר המדעי הראשי של אסטרונומים ואסטרולוגים מסוף העת העתיקה.

"יש שלא יסכימו איתי בעניין, אבל אני סבור שבאבן־עזרא התעניינו בעיקר בשל העיסוק המדעי שלו", אומר פרופ' שלמה סלע, מרצה במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן, ומי שחוקר מזה שנים את תרומתו וכתביו המדעיים של המשורר הספרדי. "היום אבן־עזרא נודע בעיקר בפרשנות המקרא שלו, ואנחנו יודעים שהיא הייתה מוכרת גם בזמנו, כי 150 שנה אחרי שכתב אותה קמו יהודים ועסקו בפרשנות לפרשנות שלו. ואגב, לא מדובר בניסיון פרשנות של חוקר אחד, אלא במפעל של עשרות חוקרים. אבל אם נסתכל במה הם התעניינו, נראה שזה באותם חלקים ששילבו אסטרונומיה, אסטרולוגיה ומתמטיקה, מכיוון שאלה היו קטעים פיקנטיים. הייחוד של אבן־עזרא הוא בכך ששילב מדעים בפרשנות המקרא שלו, והוא מן הראשונים - אם לא הראשון - שנהגו כך. הייתה לו השפעה על דורות של הוגי דעות אחריו, יהודים ושאינם יהודים".

לדברי סלע, בתוך רצף הפירושים שלו שילב לעתים אבן־עזרא גם מאמרים שלמים שבהם נושא הפרשנות קשור רעיונית לפסוק, אבל לא ישירות.

תן לי דוגמה לפרשנות מדעית פיקנטית.

מתפלסף ושר-פירושו של אברהם אבן עזרא לספר שמות, נפולי 1488
פירושו של אברהם אבן עזרא לספר שמות, נפולי, 1488

"בסוף ספר שמות מוסיף אבן־עזרא מאמרון קצר יחסית, שבו הוא מביא תזה מדהימה: הוא מוצא קשר בין תשעה מתוך עשרת הדיברות, כשאת הראשון הוא מפריד מהם. הספרות 1־9, כמספר הדיברים שחיבר יחד, קשורות הן לשיטה העשרונית שהוא פיתח והן למבנה הקוסמולוגי שהוא הכיר, לפיו היקום מורכב מתשעה גלגלים, כפי שהאמינו בימי הביניים. על שבעה מהם רוכבים שבעת כוכבי הלכת, על אחד רוכבים כל כוכבי השֶבֶת, ועוד גלגל אחד מסביר את התנועה היומית של השמש.

"בתוך המאמר אבן־עזרא מראה את הקשרים בין כל דיבר לגלגל. כשהוא מגיע לדיבר הרביעי, 'שמור את יום השבת', הוא קושר אותו עם הגלגל השביעי, זה של כוכב שבתאי. בימי הביניים שבתאי נחשב לכוכב הלכת ה'רע' ביותר מבחינה אסטרולוגית. הוא מביא לשיגעון, למחלות, למגפות, ומצד שני הוא כוכב היהודים. לשבתאי קוראים, גם בלטינית, בשם הקשור לשבת. על פי אמונה עתיקת יומין, כוכבי לכת ממונים על כל ימי השבוע, ושבתאי אחראי ליום השביעי והוא זה ששולט עליו. באמונה הזו, שכמובן חלפה מן העולם, השתמשו כדי לנגח את היהודים, שומרי השבת. יהודים לא יכלו אז להשתחרר מהקשר הזה, שהיה מובנה כל כך בתפיסה הימי־ביניימית. הם גם לא טרחו להתווכח איתו.

"בא אבן־עזרא והופך את הקערה על פיה. הוא בא ואומר: מה עושים היהודים בשבת? לומדים, נחים, ובגלל זה הם דווקא לא מקבלים את ההשפעה השלילית של השבת. להפך, הם יוצאים נשכרים. מי כן נפגע? כל אלה שעובדים. הפירוש הזה קנה את לב הפרשנים, והם חזרו אליו בלי סוף".

בן־יהודה, מלפניך!
לא רק פרשני ימי הביניים הלכו שבי אחריו. במאתיים השנים האחרונות מתנהל מחקר אינטנסיבי סביב אבן־עזרא, ודווקא ב"ארץ הצבי", כלשון המשורר, העיסוק המחקרי בו דל יחסית. "האירופים מתעניינים בו מאוד, והספרדים רואים בו אישיות שהיא קודם כול ספרדית, לא יהודית", אומר סלע. "נכתבים עליו דוקטורטים בכל העולם. רק לאחרונה התקשר אלי מישהו מפינלנד שעושה דוקטורט בנושא; ובשבוע האחרון הוזמנתי להרצות על 'ספר כלי נחושת' בפני ציבור צמא דעת באתונה".

מתפלסף ושר-כלי נחושת
תרשים מתוך ספר "כלי נחושת", קניגסברג, 1845

'ספר כלי נחושת' נכתב בשלוש גרסאות שונות בעברית, וסביר שהייתה גם אחת לטינית. ככלל, כמעט כל חיבור של אבן־עזרא נכתב בכמה גרסאות. למה? כי כאינטלקטואל נודד שנדרש לקיים את עצמו הוא עסק בהוראה, ומכיוון שנהנה מפופולריות בכל מקום שאליו הגיע, התבקש גם לכתוב. הוא לא התעצל, שלף את קולמוסו וניפק גרסה חדשה. "אבל אם נשווה בין גרסה לגרסה", אומר סלע, "נבחין שזה לא אותו ספר. זה אותו נושא, הרעיונות דומים, אבל הוא מתקדם כל הזמן, מתפתח. אחרי הכול, לא פעם יש הבדל של כעשור בין גרסה לגרסה".

אולי משום כך יש עדיין כתבים של אבן־עזרא שמחכים להתגלות. סלע בעצמו נוסע מפעם לפעם לאירופה ונובר בארכיונים. לפני שנתיים התמזל מזלו ונפל לידיו טקסט כזה, כשחוקר מאיטליה שלח לו תצלום של 'דיפוליום' מהגניזה האיטלקית: דפים שנעקרו בידי עורכי דין באיטליה במאה ה־16 וה־17 מכתבי יד, ובלי כל סנטימנטים הפכו לעטיפות לספרים.

"התחלתי לבדוק את הכפולה הזו", מספר החוקר, "והשפה הייתה אבן־עזרית מובהקת, אבל את הטקסט לא הכרתי. מה שכן, ראיתי שיש בדף הפניות לספרים אחרים שכתב, ולאט־לאט הבנתי שמדובר בשני חיבורים אסטרולוגיים שונים פרי־עטו. אחד מהם קשור ל'תורת המבחרים', תורה אסטרולוגית שעוסקת בבירור הזמן הנכון להתחיל במשהו, כמו להתחתן או לנסוע. השני היה קשור ב'תורת השאלות', שעוסקת בשאלות כלליות יותר באסטרולוגיה. לפני כמה שנים כתבה בחורה מהולנד דוקטורט על אבן־עזרא, והיא עלתה על כתבי יד לטיניים שהם תרגומים שלו. ביקשתי ממנה את החיבורים האלה, והתגלו בהם שתי גרסאות של ספר המבחרים וספר השאלות במלואן. בעברית יש לנו כרגע רק צמד הדפים האלה".

כדי לכתוב בעברית ולתרגם לעברית מסות תיאולוגיות, חיבורים מדעיים או ספרי דקדוק, צריך אוצר מילים עברי רחב, טרמינולוגיה שלמה שלא בטוח שהייתה קיימת אז.

"זו ללא ספק אחת הנקודות שבהן הצטיין אבן־עזרא. הוא מחדש של הלשון העברית בכל התחומים. הוא יצר אוצר מילים חדש. העברית שלו יפהפייה, וסוד ההצלחה שלו טמון בזה שהוא עשה את הסוויץ' מהשפה הערבית שדיבר וכתב בה בספרד. באירופה הוא מוצא את העברית, כלי תקשורת חדש, שמאפשר לו לתקשר עם יהודים בכל אגן הים התיכון. מפעלו דומה במובן הזה להתחדשות השפה העברית המאוחרת של אליעזר בן־יהודה. היום כשאנחנו מחדשים מילים זה מתוך שפת הרחוב, שבה אנחנו מדברים וחושבים, אבל אז זו הייתה שפת הקודש, וכאן גדולתו".

הפסקול של ישראל
"בכל מקום גרתי", כתב אבן־עזרא בשיר 'נדוד', "ספרים חיברתי, וסודות ביארתי". ומכל אלה, מאות שנים אחרי מותו, הפכה דווקא פרשנות המקרא למפעלו הספרותי הידוע ביותר. ההשפעות האדירות של תחומי עיסוקיו האחרים היו כנראה מתעמעמות, מתמסמסות ומצטמצמות בשלט מואר של רחוב הנושא את שמו, אילולא אימצו אותו קהילות ישראל בתפוצות השונות ושימרו את מילותיו באמצעות הפיוט. קהילות אשכנז אימצו את 'כי אשמרה שבת', כשהן מנסות לסלסל בכוח אך לשווא, ובקהילות ספרד היה אבן־עזרא לאחת הדמויות הבולטות בעולם התפילות.

"פיוט הוא פסקול הוויית עם ישראל בתקופת הנדודים, והפיוטים ששרדו הם אלו ששרו אותם כל השנים", אומרת חנה פתיה, עורכת האתר 'הזמנה לפיוט', ויוזמת ועורכת מופעי פיוט. "הם היו לפנינו, ויהיו אחרינו. הם מעל לזמן. אחד ההישגים הגדולים של עם ישראל היא העובדה שהוא נוצֵר פיוט שנכתב לפני 900 שנה במקרה של אבן־עזרא, ולפעמים גם 1,500 שנה.

"הפיוט היה חלק גדול בחיי עוד מילדותי. כל שבת אחרי הסעודה היינו יושבים אצל סבי, חכם שאול, בנו של הרב יהודה פתיה (חכם קבלי בבגדד, מחשובי המקובלים במאה הקודמת. אחרון תלמידיו היה הרב יצחק כדורי - י"א). היינו שרים פיוטים על כוס תה חם ובוטנים - הרבה פיוטים של רבי ישראל נג'ארה, שדומיננטי מאוד אצל העיראקים, אבל אבן־עזרא היה נוכח גם הוא, במיוחד עם הפיוט הנפלא שלו 'צמאה נפשי לאלוקים לאל חי'. בכל קהילות ספרד הפיוטים שלו שזורים בתפילה ובשירה".

 


מה גרם דווקא לפיוטים שלו לשרוד?

"מעבר לעובדה שאבן־עזרא היה דמות מרתקת ומיוחדת במינה, ואנחנו עדיין עומדים ומשתאים נוכח רוחב האופקים ועומק היצירה שלו, יש גם הומור וציניות שהכניס לשיריו. יש שירי חידות, שירי ציור. אבן־עזרא היה חדשן והוא לא התכופף, לא פחד להביע את דעתו. אין דבר שנמלט מעטו המושחז. הייתה לו ביקורת על כולם - זה חסר לב, אחר כותב דברי רוח, שלישי אין לו בינה בדקדוק. הוא הלך אחר האמת שלו. מצד אחד הוא היה שכלתן וחריף ונצמד לפשט הכתוב, ומצד שני הוא כתב שירים מעומק הנשמה, ממש נפש הומייה. הוא חיפש בשיריו את החיבור לעצמו ולבוראו, את הרוחניות - כמו ב'לך אלי תשוקתי'. במרכזו של שיר ההשתוקקות והדבקות הזה ישנו וידוי. זה שיר שפותח את תפילת יום הכיפורים בקהילות ספרד ושם את אבן־עזרא כאין וכאפס מול בוראו. ומה נגיד אנחנו?"

 

להתנתק מהרייטינג
העיסוק הרב ביצירתו של אבן־עזרא הביא כמה חוקרים למסקנה שחלק מהשירים המיוחסים ליוצר זה לא נכתבו על ידו. "יש שני שירי שבת אהובים מאוד - 'ארץ ורום בהיבראם' ו'אליו מי הקשה וישלם' - שבספרי השירה והבקשות מיוחסים אליו, ויש דעה שלא הוא חיבר אותם. אבל לעם, למי ששר, זה לא משנה. מבחינתם זה שלו. יש שירים שנצרבו בתודעת הקהילה כשלו, וזה שהם מושרים ונשמרים – זה מה שחשוב", אומרת פתיה.

 
 ארץ ורום / חאלב / ביאת ראהו / פייטים מקהילת ארם צובה, ניו יורק


האתר 'הזמנה לפיוט' הוקם בסמיכות זמנים למופע 'יהודה הלוי פינת אבן־גבירול'. מופעים מסוג זה, במסגרת המכובדת הזאת,לאהתקיימו לפני עשרים שנה. מה עורר פתאום את תרבות הפיוט?

"ההתעוררות המבורכת הזו הגיעה בו־זמנית מכמה כיוונים שונים, שלא כולם קשורים זה לזה. כנראה יש זמן לכל דבר בעולם. אפי בניה, המנהל האמנותי של פסטיבל העוד, היה בין הראשונים - אם לא הראשון - כשפתח בסדרת מופעי פיוט כחלק מפסטיבל העוד, בשיתוף עם המרכז לחקר המוזיקה היהודית באוניברסיטה העברית בראשות פרופ' אדווין סרוסי ואתר 'הזמנה לפיוט'. אין ספק שלפסטיבל העוד הבינלאומי יש תרומה חשובה להתחדשות הפיוט בארץ", מסכמת פתיה.

 

 אליו מי הקשה / בבל / סיגא / ר' דוד חלבי

ובזמן שהיא שוקדת על קונצרט פיוטים נשי שיעלה בקרוב, גם ניצן זעירא כבר מישיר מבט למיזם הבא. על הכוונת נמצאים רבי ישראל נג'ארה, עמנואל הרומי, יהודה הלוי, בעל התניא והרמח"ל. באותה נשימה הוא מונה את אבות ישורון, חנוך לוין, חיים גורי וחוה אלברשטיין.

אתה כורך את הרמח"ל ואת אבות ישורון בחבילה אחת?
"מערכת החינוך שלנו היא זו שמפרידה בין התרבות החילונית לדתית, בין תרבות אשכנז לתרבות ספרד. אבל כשאני חוקר את הדברים לעומק, אני מגלה שבהיסטוריה שלנו לא מצויים המרחק והזלזול שקיימים היום בין התרבויות. תרבות ספרד ואשכנז מתכתבות ביניהן, ובעצם רוב המשוררים הראשונים של תחילת ההתיישבות בישראל ינקו לא מעט ממשוררי ספרד. חנוך לוין מתכתב הרבה עם תרבות היידיש, טשרניחובסקי ונתן יהונתן עם שמואל הנגיד. מבחינתי, לעבוד על פרויקט אבן־עזרא לא פחות חשוב מלעבוד על פרויקט של לאה גולדברג. מבחינת הפסקול זה סיפור אחר לחלוטין, אבל הם מאוד קשורים זה לזה דרך השפה העברית. המהר"ל מפראג או בעל התניא הם המשך תרבותי של רבי יהודה הלוי, ושניהם נחשבים מייצגי התרבות האשכנזית, אבל ההפרדה הזאת היא מלאכותית. כולם מעשירים את התרבות העברית שלנו.

"אנחנו כל הזמן מדברים על 'בית לעם היהודי' שהקמנו פה, אבל עד כמה אנחנו גורמים לזה לקרות? לצערי, סדרי העדיפות של תקציבי התרבות לא נכונים, והמדינה צריכה לעסוק יותר בפיתוח ובשימור השפה העברית ומקורותיה. קודם כול חייבים לפתוח עוד עשר תחנות רדיו שישדרו מוזיקה מכל הסגנונות, וככה יהיה יותר סיכוי לשירים שיש להם ערך להישמע, וכלי המדד לא יהיה רק לפי הרייטינג. זה עגום מאוד כשהתרבות נמדדת לפי ביקוש. ישראל צריכה לאמץ את המודל הצרפתי, שם יש חוקים שמחייבים לשדר לפחות 50 אחוז מוזיקה מקורית, ויש הרבה תחנות רדיו שמשדרות 100 אחוז מוזיקה מקומית. תחנות כאלה לא משלמות אגרה למדינה כי הן מפתחות את התרבות. זה נכון גם בטלוויזיה, שם יש חוק שמחייב ש־11 אחוזים מהתקציב של כל סדרה או סרט דוקומנטרי יופנו למוזיקה מקורית.

"תרבות מקורית, משלנו, היא לא מותרות אלא צורך קיומי. צריך לקדם מחזאוּת עברית, להשמיע מוזיקה שנובעת מהמעיינות שלנו. אופרה מסובסדת בתל־אביב, אבל את אבן־גבירול לא מסבסדים. יש יוזמות יפות, יש פסטיבל העוד. גדעון סער הוא היחידי מהממסד שממש מנסה לעזור להעלות את הנושאים האלה על סדר היום. אני מאמין שאם ביאליק היה חי עד שנת 1954 ולא נפטר עשרים שנה קודם, המצב שלנו היה הרבה יותר טוב. הוא ממש הבין את סדרי העדיפות של השפה והתרבות".

770 שנה לפני שביאליק הלך לעולמו והשאיר אותנו עם סדרי עדיפויות משובשים, נפטר אבן־עזרא במקום לא ידוע. במאה ה־13, בין דפי ספרו 'תחכמוני', ביכה המשורר רבי יהודה אלחריזי, יליד טולדו, את אובדן גדולי משוררי ספרד: "ומאחר אשר נאסף שלמה [אבן־גבירול] היושב על כיסאו / ויגווע וימת אברהם [אבן־עזרא] נשיאו / ויהודה [הלוי] שר צבאו / נסתם חזון השיר ומוצאו / ונסתלק הכבוד ההוא ומוראו / ולא יסף עוד מלאך השם להראֹה / כי לא קם אחריהם / מי יחבר כשיריהם". 

 


המאמר התפרסם במוסף 'דיוקן' של מקור ראשון בתאריך 2.11.12 ומתפרסם כאן באדיבות המחברת ומקור ראשון

יעל (פרוינד) אברהם היא עיתונאית לענייני מדע ותרבות, סגנית עורכת 'דיוקן'