דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מקומה של ההלכה במסורת הפיוט

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

כרבים מפיוטי פורים, 'אזכיר חסדי אל' מתמקד אף הוא בסיפור המגילה, המתפרש והולך במחרוזות השיר. לקראת חתימת השיר, ובתום הרצף הסיפורי המיוסד על המגילה, מזכיר הפייטן שתיים ממצוות החג: משלוח מנות ומתנות לאביונים. כשם שמדרשי חז"ל על אודות סיפור המגילה משמשים ביד הפייטן כחומר ביד היוצר, כך גם מקורות ההלכה מהוות עבורו לבֵנים לבניין השיר; המאמר שלהלן מוקדש לבחינת עיצוב ההלכה בשיר על רקע מקורותיה, ועל ידי כך פותח צוהר לשאלת מקום ההלכה במסורת הפיוט בכלל.

לתקציר המלא

 

אל הפיוט - מלים לחן וביצוע

פיוטו של אברהם חיון בר שלמה לפורים, 'אזכיר חסדי אל', מגולל ביריעה רחבה את סיפורה של מגילת אסתר, תוך הישענות על דברי חז"ל במדרש; ההתרחשויות המתוארות במגילה נפרסות לפני קוראי הפיוט ומאזיניו שלב אחר שלב, למן משתה אחשוורוש ועד מפלתו של המן והצלת היהודים. בתום התיאור, ולקראת חתימת הפיוט, עובר הפייטן להזכיר שתיים ממצוות החג:

וְנָאַמְתִּי שִׁלְחוּ מָנוֹת             זֶה לָזֶה וְגַם מַתָּנוֹת

לָאֶבְיוֹנִים תְּנוּ מָעוֹת             וְלֹא יֹאכַל כָּל אִישׁ נָכְרִי

מצוות אלו – משלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים – נזכרות במפורש במגילת אסתר (ט, כב): "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". אך לאזכורן הכללי של המצוות מוסיף הפייטן גם פרט הלכתי מוגדר: "וְלֹא יֹאכַל כָּל אִישׁ נָכְרִי". בדבריו קובע הפייטן קביעה חד-משמעית, ופשוטה לכאורה, לפיה מתנות לאביונים אינן ניתנות למי שאינו יהודי; ואולם, עיון בספרות ההלכה לדורותיה מעלה כי סוגיה זו אינה פשוטה כל כך, וצדדים רבים לה. עבורנו, זו היא הזדמנות לפתוח צוהר, ולוּ קטן ביותר, למקומה של ההלכה בפיוט בכלל, ולהלכה שבפיוטנו בפרט.[1]

כבר מימים קדמונים משולבת ההלכה בפייטנות: מוכרים מאוד פיוטי 'סדר העבודה' ליום הכיפורים המספרים בדרך שירית את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש, תוך הצגתה כתכלית הבריאה, או כמיצוי שלה; מתקופות מאוחרות מעט יותר, מוכרים גם פיוטי ה'אזהרות' לתרי"ג מצוות – פיוטים המונים את כל שש מאות ושלוש עשרה המצוות הכתובות בתורה – וכן פיוטי ה'אזהרות' הקטנים יותר, המצמצמים את היקפם להלכותיו של חג מסוים זה או אחר; ובמאות האחרונות, בעיקר בארצות המזרח, נוצרו אף פיוטי הלכה המוקדשים למצווה ספציפית כגון שבת, טלית ותפילין, וכיוצא באלו. במקביל להתהוות סוגי הפיוט הנזכרים, שולבו ענייני הלכה גם בפיוטים המעמידים במרכזם נושאים שאינם הלכתיים בהכרח: כך למשל מוצאים אנו לעיתים בזמירות לשבת מתקופות שונות רמזים להלכות שבת, גם בפיוטים העוסקים בצדדים אחרים שלה – רעיוניים, חווייתיים וכדומה – ממש כשם שבפיוט שלפנינו, המוקדש לסיפור המגילה, התייחס המחבר בקצרה גם להלכות החג.

השימוש המגוון של פייטנים בעניינים הלכתיים – לצרכים דידקטיים או לצרכים אחרים – עורר במהלך הדורות קושיות הנוגעות על פי רוב בצדדים שונים של שאלת סמכות הפייטן: מהם המקורות עליהם הוא מתבסס? כיצד הוא מכריע בין שיטות הלכתיות שונות? האם ובאיזו מידה ניתן לראות את הפיוט כמקור תקף להלכה או מנהג, או כ'תנא דמסייעא'? – אלו הן רק חלק מן השאלות שנדונו על ידי חכמי ישראל לתקופותיהם. יש חכמים שזיהו את יתרונה של השפה השירית כאמצעי לימודי וחינוכי וככלי להטמעת ידע הלכתי, וכנגדם יש כאלה שהסתייגו מן התופעה כולה מאותה סיבה בדיוק – משום שחששו כי פיוטי ההלכה ישרישו עמדות הלכתיות שנויות במחלוקת. על חכמים מן הסוג הראשון נמנה למשל רבנו זרחיה הלוי (פרובנס, המאה ה-12), 'בעל המאור' [כינוי שניתן לו על שם ספרו, 'המאור'[2]], אשר מלבד שהיה תלמיד חכם נחשב ביותר, נודע גם בפיוטי ההלכה שהותיר אחריו, פיוטים בהם נתן ביטוי לעמדותיו כפוסק; על חכמים מן הסוג השני נמנה למשל הרמב"ם, אשר תקף בחריפות רבה את פיוטי ה'אזהרות' שהכיר:

"...וכן כל פעם ששמעתי ה'אזהרות' רבות המספר, שנתחברו אצלנו בארץ ספרד, נהפכו צירי עלי, מחמת מה שראיתי מפרסום הדבר והתפשטותו. ואף על פי שאין להאשימם, כי מחבריהם פייטנים, לא רבנים – ואת הראוי להם מצד אומנותם, היינו מתק הדבור ויפי החריזה, כבר עשו בשלמות – אבל בתוכן השיר נמשכו אחר בעל 'הלכות גדולות' וזולתו מן הרבנים האחרונים".[3]

הרמב"ם מתאר את התחושה הקשה שעוררו בו פיוטי האזהרות, המונים את שש מאות ושלוש עשרה המצוות לפי מניינו של ר' שמעון קיירא (המאה ה-9), בעל ספר 'הלכות גדולות', ושל ההולכים בעקבותיו – מניין שגוי וגדוש בבעיות, לדעת הרמב"ם; הסיכון בפיוטים אלה, לדעתו, נובע "מפרסום הדבר והתפשטותו", כלומר – מהיותם כלי נוח ויעיל להפצתה של שיטה הלכתית שהוא מוצא בה דופי. מעניינת ביותר אבחנת הרמב"ם בין צורה לתוכן – בין אמנות הפיוט המלוטשת, המאפיינת את בעלי השירים, ואשר אינה צריכה לעמוד במבחן הביקורת שלו כפוסק, ובין תכני האזהרות, בהם ניכרים המחברים כ"פייטנים, לא רבנים", כלומר, כמי שאינם תלמידי חכמים ומורי הוראה בישראל.

ומכאן לעניין שלפנינו.

'אזכיר חסדי אל', כאמור, אינו 'פיוט הלכה', אך ההלכה משולבת בו כחומר ביד היוצר. קביעת הפייטן לפיה אין לקיים מצוות 'מתנות לאביונים' בעניים נוכרים פוסקת באופן חד וחותך בנושא שנוי במחלוקת; תקצר היריעה כאן מלסקור את כל היבטיו והשתלשלויותיו, ולכן נסתפק בהצבעה על ה'תחנות' המרכזיות בתולדותיו.[4]

עצם האפשרות לתת מתנות לעניים נוכרים בפורים נזכרת לראשונה במקורות מימי הביניים, בחיבורים שמוצאם בבתי מדרש אשכנזיים מזה וספרדיים מזה – אזכורים אליהם נשוב בהמשך – אך היא מיוסדת כנראה על פרשנות אפשרית למקור קדום הרבה יותר: ברייתא [=מקור תנאי שלא נכנס למשנה] המובאת בתוספתא מגילה (פ"א, ה"ה), ומוזכרת גם בתלמוד הבבלי (בבא-מציעא, עח ע"ב) ובתלמוד הירושלמי (מגילה, פ"א ה"ד), מציינת כי "אין מדקדקין במגבית פורים". היגד זה נתפרש על ידי מפרשי התלמוד כביטוי לכך שהכסף הנאסף על ידי הקהל לשם קיום מצוות מתנות לאביונים, אמור להינתן לאביונים בלא כל אבחנה; כדברי הרמב"ן (ספרד, המאות ה- 12-13) בחידושיו לבבא-מציעא (עח ע"ב): "ואין מדקדקין בדבר לומר עני זה ראוי ועני זה אינו ראוי [=למשל, על פי קריטריון של רמת העוני], אלא נותנין לכל, כדי שיהיו הכל שמחין עמנו" (וראו גם רש"י שם, ד"ה 'ואין מדקדקין') – כפי שאף נאמר במפורש בסוגיה הנזכרת מן התלמוד הירושלמי: "כל מי שהוא פושט את ידו ליטול, נותנין לו". מדיניות הלכתית זו העניקה לגיטימציה לקיום 'מתנות לאביונים' בעניים נוכרים, כפי שממשיך וכותב שם הרמב"ן:

"וכן מנהג בכל ישראל ואפילו ליתן לגוים, דהואיל ואין מדקדקין בדבר ונותנין לכל, אם אין אנו נותנין לגוים יש בו משום איבה [=הימנעות מנתינת 'מתנות לאביונים' לגויים, יכולה לעורר שנאה בין ישראל והעמים שלצידם], ותנן [=ושנינו במסכת גיטין, סא ע"א]: 'מפרנסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום'".

תלמיד תלמידי הרמב"ן, הריטב"א (ר' יום טוב בן אברהם, ספרד, המאות ה- 13-14), אף עיבה את נימוקו של הרמב"ן וכתב בחידושיו לאותה סוגיה בבבא-מציעא כי נתינת מתנות לאביונים אינה בגדר צדקה רגילה המיועדת לעניים בלבד, אלא פעולה שמטרתה לשמח את הכל – בדומה למשלוח מנות, שמחולק אפילו לעשירים – וממילא אין כל מניעה "ליתן מעות פורים לגוים, ואפילו עשירים, שכיון שאנו נותנים לכל אדם, אם לא ניתן להם [=לגוים] יהא שם איבה".

לעומת הרמב"ן והריטב"א, חכמי ספרד, מתועדת בכמה מקורות אשכנזיים – בחלקם מוקדמים יותר – מסורת לפיה רש"י (המאה ה-11), או רבנו קלונימוס הזקן (בן דורו הצעיר של רש"י),[5] ביקר  בחריפות את המנהג לקיים מתנות לאביונים בעניים נוכרים; כך למשל מובא בסידור רש"י (סימן שמו):

"ראינו בני אדם שנוהגין בפורים לחלק מתנות לעבדים ושפחות [=שעל פי רוב היו נוכרים] בבתי ישראל, והיה הדבר קשה בעיני רבי [=רבנו קלונימוס הזקן, או רש"י. הכותב הוא אחד מתלמידיו] כקוצים, לפי שנאמר 'ומתנות לאביונים' (אסתר ט, כב) – בישראל נאמר, ולא בגוים; וזה הנותן פרוטה לעבד [=נוכרי] גוזל לעניים [=מישראל], ומראה עצמו כאילו מקיים עכשיו מצוות מתנות לאביונים הנאמרה באביוני ישראל... ואין רבי נוהג היתר בדבר, וכדברי רבי: טוב הזורק צרור לים, שמראה שמתנות פורים אף לגוים עושים, וקורא רבי עליו 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל' (הושע ב, י), שהרבה הקב"ה זהב לישראל והביאוהו לעבודת המשכן, וכשבא לידם מעשה העגל – 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם' (שמות לב, ג)... אף זה הנותן מעותיו לגוים בפורים איבד מתנות שנתן לאביונים, שאינו מראה כעושה לשם שמים, אלא כשוטה שדרכו בכך".

לענייננו, נוכל להתייחס למקור זה כמייצג של עמדת אחד מחכמי אשכנז, יהא זה רש"י או רבנו קלונימוס; ההבדל בין עמדה זו לעמדת חכמי ספרד המאוחרים יותר בולט וניכר. העמדות ההפוכות באשכנז ובספרד שימרו את כוחן לדורות, אך מתוך שתיהן נולדה עמדה שלישית, עמדת ביניים. בספרות ההלכתית שהתפתחה סביב ספר 'הטורים' של ר' יעקב בן אשר (נולד באשכנז ופעל בעיקר בספרד, המאות ה- 13-14) ובעקבותיו, התחולל כנראה תהליך הדרגתי של מיזוג ומיצוע שתי העמדות: בעל הטורים עצמו פסק אמנם במפורש כרמב"ן – "ואין מדקדקין בהן [=במעות פורים], אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנין לו, אחד ישראל ואחד גוי" – אך ר' יוסף קארו (נולד בתורכיה, פעל בעיקר בארץ ישראל, המאות ה- 15-16), בדיונו ב'בית יוסף' בדבריו אלה של הטור, מעמת את עמדת הרמב"ן עם העמדה המיוחסת לרבנו קלונימוס או לרש"י, ומצמצם את דין הטור לשני מקרים מסוימים בלבד: "ורבינו [=בעל הטורים] אפשר שבמקום שנהגו קאמר בדוקא [=אמר באופן מיוחד, דווקני], או בעיר חדשה, אם צריכין לנהוג כך מפני דרכי שלום".[6] כלומר, לדעת ר' יוסף קארו, נתינת מתנות לאביונים נוכרים בפורים מותרת רק בעיר בה מקובל לעשות כך מדורי דורות ("מקום שנהגו"), או לחילופין בעיר חדשה בה עדיין אין מנהג מוגדר כלל; לעומת זאת, בעיר בה המנהג הוא שלא לתת מתנות לאביונים נוכרים בפורים, אין לשנות המנהג. ברוח זו אף סיכם את ההלכה בחיבורו ה'שולחן ערוך' (סימן תרצד, סעיף ג): "אין מדקדקים במעות פורים, אלא כל מי שפושט ידו ליטול נותנים לו; ובמקום שנהגו ליתן אף לאינו יהודי, נותנים".[7]

כך, בעוד חכמי ספרד ואשכנז הראשונים שנדרשו כנראה לסוגיה זו, אחזו בדעות קוטביות – אלו מכשירים נתינת מתנות לאביונים נוכרים בפורים, ואלו מגנים אותה – הרי שלמן השולחן-ערוך ואילך, ואולי אף לפניו, התהוותה עמדת ביניים מורכבת, המתירה לצאת ידי חובת המצווה בנתינה לעניים נוכרים, אך רק בתנאים מסוימים ומוגדרים. הפייטן בפיוט שלפנינו נקט דרך אחרת; מסיבה כלשהי בחר לצדד באופן מוחלק בדעה האשכנזית הקדומה, ולהציגה כהלכה פסוקה וחלוטה. ראינו, אם כן, כיצד טור-שיר קצר מקפל בתוכו סוגיה הלכתית מסועפת; ההיכרות עימה, כך נדמה, מעניקה רקע רחב המאפשר לבחון באופן מעמיק יותר את פועלו של הפייטן, את בחירותיו והדגשיו, ואת מלאכת שירו.