דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מפי אל - מבית"ר ירושלים ועד בוסטון

גיל קופטש

16/11/2015

תקציר המאמר

גיל קופטש מספר על ההיכרות שלו עם הפיוט מפי אל ומקורותיו ועומד על המיוחד בשמחת תורה.

לתקציר המלא

 

אל הפיוט: מלים, לחן וביצוע

רובנו מכירים את הפיוט מפי אל בתור שיר העידוד הרשמי  של אוהדי ביתר ירושלים (אין גדולה כמו בית"ר..) מה שמוכיח ביתר תוקף שהשיר מפי אל, הוא אחד מהפיוטים המוקלטים לנו בתוך הקופסה השחורה, עמוק בירכתי המוח שלנו - גם אם אנחנו לא חושבים שאנחנו מכירים אותו, עדיין אנחנו יודעים אותו ומזמזמים אותו בלי שום חזרה מקדימה.

יש לי חיבה גדולה לפיוטים שלא ידוע מי חיברם. כאחד שמקורב לעולם הכתיבה והאמנות, אני יכול לומר בוודאות שחלק נכבד מהיוצרים מבלים את רוב זמנם במריבות על קרדיטים. כמעט כל יוצר רוצה שחתימתו תהא מתנוססת על יצירתו. כולנו רוצים הכרה.

סביר להניח שהמחבר של "מפי אל" היה ידוע בזמנו אבל כעת הוא נשכח, או שברוב גדלותו לא טרח לעשות יחסי ציבור לעצמו. בכל אופן, רק הטקסט נשאר.

זאת בדומה מאד לתנ"ך עצמו. איננו יודעים בוודאות מי הסופר שכתב או העורך הראשי... בניגוד לרבים מהמגזר התמים אינני חושב שהתורה ירדה מהשמיים בכריכה רכה ועליה סמל של 'צה"ל',  היישר אל שולחן ההשבעה בטקס סיום הטירונות.

נראה לי יותר שהתנ"ך נכתב ונערך במשך מאות שנים ע"י אנשים מוכשרים ביותר שזכו, ובכך אין לי ספק, להשראה אלוקית גדולה. וזאת מבלי להוריד את ערכו של הכתוב. נהפוך הוא - היצירה נעשית עוד יותר כבירה בעיני.

התורה משויכת על פי המסורת למשה, אבל היא גם שייכת לסוג ספרותי מיוחד שאינו קביל על סופרי בתי הקפה של היום. הטקסט של התורה חשוב לאין ערוך יותר ממי שחיבר אותו. וכך התורה עושה מעין תרגיל אגו ליוצרים ומעלה על נס את היצירה על חשבון האדרת היוצר.

בשמחת תורה רוקדים סביב הטקסט הזה. זו אולי הדת היחידה בעולם בה רוקדים סביב ספר. מחבקים אותו ומנשקים אותו. ממבט מבחוץ זה נראה מוזר. מין סגידה לחפץ. ממבט מבפנים זה נראה טבעי - הערצת החוכמה והידע, הזיכרון האנושי. האותיות והפסוקים שיש להם תכונה של אספקלריה מאירה. ההבנה שהמסמך הזה הוא סלע קיומנו (שהוא לא רק שלנו אגב אלא של כל האנושות, של כל מי שדוגל בהומניזם אמיתי). התורה היא צורנו בעולם הזה. וגם צירנו. הציר שסביבו מסתובב העולם.

כל אלו הם ערכים המתגלמים בריקודי ההקפות.

מפי אל, אותו שרים בשמחת תורה, הוא שיר של האדרת התורה / היצירה האלוקית ומתן כבוד למשה שהביא אותה לידי ביטוי.

הפיוט והלחן פשוטים וקליטים. אפשר לומר אפילו שזהו פיוט של פופ. אבל ידוע ששירי הפופ, הגאוניים בפשטותם, הם אלו שתופסים את הקהל באוזניו ובלבבו. תשאלו את הביטלס. זה לא פשוט להיות פשוט. תשאלו גם את אהוד בנאי.

לדאבוני, כילד בשכונה חילונית לא נתקלתי ב"מפי אל" מחוץ למגרשי הכדורגל והייתי צריך להרחיק עד קהילת קודש בוסטון, לבית כנסת קונסרבטיבי, כדי לראות הקפות בפעם הראשונה בחיי, מאחר ש"החוויה הדוסית" בעיר מגורי לא היתה מזמינה במיוחד. אך דווקא שם, בגלות, למראה יהודי התפוצות, נשים גברים נערות ונערים, רוקדים סביב התורה ומתאספים לעצרת אמיתית בבית הכנסת - מרגישים את הביחד וצוברים שמחה שאמורה להספיק עד שנכנס אדר.

ואכן ביום זה יש רק לשמוח. והיטיב (כרגיל) לנסח זאת המדרש בילקוט שמעוני (פר' פנחס):

אמר רבי אלכסנדרי: משל למלך שבאה לו שמחה כל שבעת ימי המשתה והיה בנו של המלך טורח עם האורחים, וכיון שיצאו שבעת ימי המשתה אמר המלך לבנו: יודע אני שכל שבעת ימי המשתה היית טורח עם האורחים, עכשיו אני ואתה נשמח יום אחד ואיני מטריח עליך הרבה....וכיון ששמעו ישראל כך התחילו מקלסין להקב"ה ואומרים: 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'...

ונראה מדברי הדרש, שלכל החגים יש מצוות עשה מפורשות ותקנות מיוחדות. בפסח זמן חירותנו – אנו מודים על כך שאנחנו בני אדם חופשיים. בפורים שניצלנו משואה. בשבועות שקיבלנו את התורה וכך הלאה... בשמחת תורה לעומת זאת אנו חוגגים את השמחה עצמה. שהיא התורה  שהיא הקב"ה עצמו. זה יום שמחת תורה, שבו חל מהפך גמור. השמחה היא לא הודייה. אלא השמחה היא היא ההודייה. ולא ההודייה שלנו לקב"ה אלא דווקא ההודייה שלו לנו.

אנו שמחים בישועתו של הקב"ה שתלויה בישועתנו...

מפי אל מפי אל יבורך כל ישראל... אין גדולה כתורה... ואין דורשה כישראל...

כבר כשקוראים את המילים, המנגינה מתגלשת החוצה מן הפה, והשיר מתגלגל בפינו יחד עם המוסיקה.  אנחנו נהיים החוויה עצמה. 

 

גיל קופטש