דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מחזור השירים של עין השופט ליום הכיפורים

שגית מור

16/11/2015

תקציר המאמר

מדי שנה, ביום הכיפורים, מתאספים חברי קיבוץ עין השופט למפגש של שירת יחד ורבים, אזכרת נשמות וחשבון נפש אישי וקיבוצי. ד"ר שגית מור, חברת הקיבוץ ואחת מיוזמות ומובילות האירוע, מספרת על כך.

לתקציר המלא

נולדתי ובגרתי בקיבוץ עין החורש. לאחר השירות הצבאי עברתי לקיבוץ עין השופט, שהפך עם השנים לקהילה בה שזורים חיי. קיבוצים אלו משתייכים לתנועת השומר הצעיר, ונושאים עימם תפישת עולם סוציאליסטית וציונית, ומסורת תרבותית של יותר משבעים שנה. השקפת העולם שמעמידה את האדם כריבוני בעולמו הביאה למדרש יוצר שעיצב מחדש את חגי העם היהודי וטקסיו, תוך הדגשת תכנים, ברירת סמלים וגניזתם של אחרים.

הקיבוץ, כקהילה, הוא זירת התרחשות של רגעי החול והקדושה בחיי ובחיי חבריו. כאן מתממשות הדעת שרכשתי במהלך השנים ביחד עם שאלות ותובנות לגבי המסורות שנוצרו בקיבוץ והשילוב הנכון להן עם מסורות עתיקות יותר של העם היהודי. כאן עומדת לדיון מתמיד ולהכרעה מעצבת השאלה מהו ה"נכון" ביחס שבין מסורת לחידוש, שבין תוכן לצורה.

יום הכיפורים הוא אתגר עבור הציבור החילוני. אתגר הקורא להכניס חוויות של קדושה ותשובה אל סדר יום ריבוני וחופשי מציוויה של ההלכה. אבל דווקא יום זה יכול שיהא שער כניסה: בחירה כתחליף לבריחה. במקום בריחה לחו"ל, פיקניק בים או ניצולם של הרחובות הריקים להתגלגלות מואצת על האופניים או הסקיטבורד, בחירה להכניס משמעות וליטול אחריות על מעשינו ועל אורחות חיינו – וזאת באמצעות פרשנות מחודשת למושגיה וטקסיה של התרבות היהודית. 

בשנים האחרונות ניסינו להתאים את אותם גרעיני משמעות ועשיה הטמונים בערכיו ורעיונותיו של יום הכיפורים לקהילה הקיבוצית. יש כאן אתגר גדול, משום שיום הכיפורים הוא היום המקודש ביותר במסורת היהודית, ואשר נוכחות האל בו חזקה וחריפה. בקהילה בה אין סדר תפילה ובית כנסת גם אותם גרעיני משמעות שמתאימים לתפיסת האדם כריבוני, כאחראי למעשיו, צורכים עיצוב טקסי מחודש ומותאם. עיצוב שלא יחווה כאילוץ וכצביעות. עם השנים יצרנו יממה שלמה שסובבת סביב תכניו של היום, ובמרכזה – בערב יום הכיפורים – שירת תפילה קיבוצית.


בשעות הערב מתכנס הציבור לערב משותף על רחבה מתוחמת תחת כיפת השמים. הערב נפתח בטקס הזכרת נשמות של חברי הקיבוץ שנפטרו השנה. לאחר מכן אנו עוברים לשירה - שירת הציבור למבעי הנפש של היחיד. מספר שבועות מראש מוזמנים חברי הקיבוץ לערוך חשבון נפש, ולהכין אירוע, חוויה או זיכרון שהם מוכנים לשתף בהם את שאר החברים (לעיתים סביב נושא מסוים, אך ישנה פתיחות גמורה לתכנים אחרים). את השיתוף הם מתבקשים לחבר לשיר שאותו ישירו כל החברים בתום הסיפור האישי. המחשבה שעומדת מאחורי הערב הזה היא שכלל הציבור ישמש "שליח ציבור" של רצון טוב עבור היחיד, במקום החזן בבית הכנסת. תובנה נוספת שהביאה אותנו לעצב כך את הערב היתה ששירה יכולה לספק את החוויה הקרובה ביותר לתפילה, כמבע רוחני-נפשי, עבור האדם החילוני. כאן אנו הולכים בעקבות דבריו של אבא קובנר ז"ל, מפקד מרד גטו וילנה וחבר עין החורש:

 

בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשיברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה - מרכזה העבודה, נשמתה - תפילה. אין שירה אמיתית שאינה בבחינת תפילה.

 

               תמונת דוד המלך, אוקראינה, 1900, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל, היא לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה והגעתי.

 

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי שביהדות ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד להיות אחד מכולם. שמילותי הטובות יצטרפו למילים, שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה - ולא יותר.

אין משמעות לחיים, אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההווייה אל המילים שבאו עדיך, ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד - אבל אחד בציבור.

 

           הכותל מערבי, באדיבות מוזיאון חצר הישוב הישן ע"ש קפלן

בערב זה אין שירת סולו. אין יחיד המופיע מול קהל מעל במה. יש מעגל אינטימי של חברי קיבוץ, שמקשיבים ושותפים לחברם, וזוכים להכיר עוד פן שלו. דווקא בתוך חברה שחיה בצפיפות יומיומית – פיזית ונפשית, יש בערב כזה כדי להאיר מחדש את החברים החיים לצידנו, לאפשר לקבל ולסלוח. לזמֵן לכולנו את היכולת "להתחיל מחדש", ולפנות אל אותו החבר אחרת ביום שלאחר יום הכיפורים. האחד זוכה להיות שוב חלק ממניין, המניין נמצא שם עבור היחיד.

למחרת היום אנו מקיימים מעגלים של לימוד ושיח שמתקשרים אל משמעות היום ואל ביטויו בחיינו הפרטיים והקיבוציים ברוח בתי המדרש הפלורליסטים.

את היום אנו מסיימים ב"נעילה". במהלכה מתאסף הציבור על הדשא הגדול, ולאחר תקיעות השופר ומספר מילות סיום אנו שוברים את הצום ביחד, מקווים ושרים "לפתיחתו של שער בעת נעילת שער". הנעילה מאפשרת גם לילדים קטנים לטעום טעם חוויתי בצליל וטעם מחוויות היום.

מחזור השירים שלנו, שיש בו כבר כאלו שהפכו לקאנון ולצידם כאלו שמתחדשים אגב בחירה של זה או אחר מבין חברי הקהילה, כולל בין השאר את השירים "ניגונים" (פניה ברגשטיין), "הליכה לקיסריה" (חנה סנש), "סליחות" (לאה גולדברג), "אסיף" (איתמר פרת), "לו יהי" (נעמי שמר), "אני מאמין" (שאול טשרניחובסקי); ולצידם את "שיר המעלות" (תהילים קכא), "מי האיש החפץ חיים" (תהילים לד) מזמור לדוד (תהילים כג) וכן כמה פיוטי יום הכיפורים כגון "אבינו מלכנו", "אדון הסליחות" ועוד. מחזור זה שיש בו מן הקביעות ומן הדינאמיות כאחד, מאפשר לנו לבטא באופן המדויק והנכון לנו את שירת התפילה של חיינו.

שגית מור

ד"ר שגית מור היא ראש החוג לתרבות ישראלית בבית ברל, מנהלת ביהמ"ד של 'הוויה'