דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד - אמנות השיר

איתי מרינברג

16/11/2015

תקציר המאמר

'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד' משמש כ'שיר של יום' לחנוכה, ומושר בקהילות שונות לאחר הדלקת נרות. בחינת המזמור כשלעצמו מעוררת את השאלה – על מה מתפללים כשחונכים בית? (ויהא הבית אישי או לאומי); באיזו תודעה דתית יש להצטייד ברגעים של שלווה ושקט? מזמורנו פורם את תחושת הביטחון הגלומה במושג 'בית', וחושף את השבריריות שבקיום האנושי; אך כנגד התפיסה הרואה בשבריריות זו פועל יוצא של רצונו השרירותי והבלתי-מוגבל של האל, הוא מציע תפיסה אחרת, המבקשת למצוא פשר ומשמעות במעשיו, ומתוך כך עומדת איתנה גם במבטה לעתיד. אך הואיל ו'אדם קרוב אצל עצמו', את הפשר והמשמעות מוצא המשורר בתחום הקרוב לליבו – בחובת השירה. המאמר שלהלן ע

לתקציר המלא

אל הפיוט - מלים, לחן ןביצוע

זכה מזמור ל' בתהלים, 'מזמור שיר חנוכת הבית לדוד', לשמש כ'שיר של יום' לשמונת ימי החנוכה; יש מעדות ישראל האומרות אותו בחנוכה בתפילת שחרית, ויש השרות אותו בערב, לאחר הדלקת הנרות. הקשר שבין המזמור לחג מופיע לראשונה בחיבור הבתר-תלמודי 'מסכת סופרים' (מן ה'מסכתות הקטנות'. מתוארך לתקופת הגאונים), העומד על חשיבות אמירת פסוקים מתאימים בכל חג ומועד (פר' יח): "שכל המזכיר פסוק בעונתו מעלה עליו כאילו בנה מזבח חדש והקריב עליו קרבן", ובהמשך קובע בפשטות (שם): "בחנוכה – 'ארוממך ה'". קשר זה מבוסס מן הסתם על שורת הפתיחה של מזמורנו (תהלים ל, א): "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד", שורה שאמירתה יוצרת זיקה – אסוציאטיבית לפחות – בין חנוכת הבית של דוד לחנוכת המקדש בימי החשמונאים; אך כבר עמדו רבים על הקשיים שהיא מעוררת: ראשית, באיזה 'בית' מדובר? הלא דוד המלך כידוע לא בנה את בית המקדש, אף שהשתוקק לכך בכל מאודו; קושי זה הוליך פרשנים להציע כי אין זו אלא תפילה לעתיד, אותה ייעד דוד לחנוכת הבית בימי שלמה בנו, או לחילופין כי המזמור מתייחס לחנוכת ביתו הפרטי של המלך דוד. שנית, כאשר בוחנים את גוף המזמור, קשה להצביע על קשר פנימי בינו ובין הכותרת; וכי מה לתפילה על ישועה והצלה ממחלה או מכל צרה אחרת, ול'חנוכת הבית'? מאליו יובן כי התשובות לשאלות אלה עשויות להשפיע גם על ניתוח הקשרים שבין המזמור לחג.[1] בדברים שלהלן נבקש לצעוד בעקבות כיוון פרשני אחד מני רבים, שיסייע בעדנו לעמוד על התהליך שעובר המשורר במזמור כפי שהוא נחשף מתוך מבנהו.

בספרו 'תפילה לאל חי – מסע הנפש ונשמת השיר בספר תהלים', מציע הרב אביה הכהן לקרוא את מזמורנו על רקע אזהרותיו של משה רבנו בנאומו לעם לפני הכניסה לארץ (דברים ח, יב-יח):[2]

פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ

וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה

וְרָם לְבָבֶךָ

וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ

הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים

הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם

הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ

הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ

כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה

משה מזהיר את העם מפני הסכנה האורבת להם במעבר מחיי נדודים במדבר לישיבת קבע בארץ – סכנת הבורגנות: בית חדש וטוב, נכסים רבים, עלולים להשכיח מהם מי פעל כל זאת, ובשל מי הטובה הגדולה לה זכו; הבונה בית חדש עלול לחטוא בגבהות לב, ולומר – "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". מסביר הרב הכהן: "אדם הבונה בתים והיכלות רואה רק את עצמו, ואינו רואה דבר מעבר לעצמו – לא את זולתו ולא את אלוהיו. משה בנאומו מחזיר את ישראל אל תחושות המדבר ואפסות האדם מול איתני הטבע, משום שרק זכרון המדבר יביא את האדם להביט מעבר ל'אניותו'. משום כך, דווקא בשעת חנוכת הבית שר דוד על ה'אניות' השקרית שאינה אלא מסך, שברגע היעלמו – נגלית לאדם האמת העגומה של חולשתו ואפסותו".[3] את שירת דוד ניתן אם כן לראות כשירה על חנוכת ביתו שלו, בית הארזים המלכותי, אשר בשעת חנוכתו דורש ממנו לשוב ולזכור את אלוהיו.

ודוד, אכן, זוכר (תהלים ל, ב-ד):

אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי

ה' אֱלֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי

ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר

גאולת הדובר מנוסחת במונחים של מקום ומרחב: האל העלה את המשורר מן השאול, ודלה אותו מן הבור – וזהו הרקע לכך שכעת יושב המשורר ספון בביתו. אולם כיצד מפרש המשורר את הרקע לגאולתו? בנקודה זו נדמה כי דוד מעצב באופן ייחודי את חובת הזיכרון שניסח משה. בחלקו הראשון של המזמור, מתוארת גאולה זו כפרי רצונו השרירותי כמעט של האל (פסוקים ו-ח):

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם

ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל

אל מול תחושת הביטחון שנוסך בו הבית החדש, מזכיר לעצמו המשורר עד כמה חייו שבריריים: האדם שזכה לשלווה מתפתה לחשוב כי "בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם" (בלשון ימינו היינו אולי אומרים: 'לי זה לא יקרה'); אך למען האמת – קובע המשורר – הכל תלוי ברצון האל: ברצותו מרומם את האדם, וברצותו משפילו עד עפר: "ה', בִּרְצוֹנְךָ – הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז; הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ – הָיִיתִי נִבְהָל". מתוך מודעות חריפה זו עובר המשורר מיד בפסוקים הבאים לתפילה נרגשת (ט-יא):

אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן

מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ

שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי

אם הכל תלוי ברצון האל – מה בעצם יכול להעניק תקווה למשורר מכאן ולהבא? כיצד יבטח עוד בביתו, בהווה השלֵו שכעת הוא מנת חלקו? תפילת דוד אינה מסתפקת עתה בזכרון בלבד, שכן הזכרון כשהוא לעצמו רק מתרה באדם ומעיד על ארעיות מצבו; בעבר רצה האל לגאול אותו ולהעניק לו בית, אך אין כל ערובה לכך שרצון זה ישמר ויתמיד. משום כך, נדמה, דוד אינו מתייחס עוד לרצון האל כדבר-מה שרירותי, אלא מחפש בו פשר ומשמעות: "מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?" מה תרוויח – שואל דוד את הקדוש ברוך הוא – מִמוֹתי?[4] האם העפר בו אקבר יוכל לשבח אותך ולספר על גדולתך, כשם שעושה אני בחיי?

לאחר זעקת-תפילה זו נחתם המזמור בדברים הקרובים מאוד לדברי הפתיחה שלו (יב):

הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה

שוב מתאר הדובר כיצד האל הפך את חייו מקצה לקצה – מחיי מצוקה לחיי שמחה; מעניין כי הפעם עולם הדימויים קשור כאן לא למקומו הפיזי של הגוף (כדימויי השאול והבור של תחילת המזמור), אלא למקומה המטפורי של הנפש – תנועת הגוף ולבושו: המספד הופך לריקוד, ושק האבלות מוחלף באזור (=חגורה) של שמחה. אולם בניגוד לתיאור ההצלה בתחילת המזמור, הפעם אין היא מוצגת כתוצאה של רצון ארעי בלבד, אלא כמעשה מנומק, שיש לו תכלית וסיבה (יג):

לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ

גם משה רבנו, כזכור, סיים את דבריו על סכנת הבית בנימוק, וגם הוא פתח אותו במילה 'לְמַעַן' (דברים ח, יח): "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה". אך אם נימוקו של משה נשען על העבר – הברית שהתחייב בה הקדוש ברוך הוא לאבות – הרי שנימוקו של דוד פונה אל העתיד, אל חובת האדם-המשורר, המבטיח לזמר לכבוד האל ולהודות לו, ולא לידום. בכך מניח דוד את היסודות לדגם תפילה שגור, דגם חביב על פייטנים ומתפללים בני כל הדורות – השרים לאל על מנת שיתן להם כח להמשיך ולשיר לו.[5]

תנועת המזמור מהכרה בכוחו הבלתי מוגבל והלא-מובן לאדם של הקדוש ברוך הוא, אל עבר ניסיון להתחקות אחר הגורמים המניעים את רצונו, מאירה באור חדש את מהלך השיר; המשורר מחפש משמעות: הוא אינו מוכן להסתפק בזכרון גרידא, בהודאה מפוחדת על כל הטוב אשר גמל אותו אלוהים, אלא תר אחר הסיבה לטוב זה. הסיבה שהוא מוצא מטילה עליו חובה להמשיך ולעסוק במלאכתו – לזמר – "ה' אֱלֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ".

 

כסלו תשס"ח



[1]  על כל זה ראו מאמרו של יעקב קליין, 'מזמור שיר חנוכת הבית – מזמור לכל עונה', אשר פורסם במסגרת דף פרשת השבוע של המרכז ללימודי יסוד ביהדות ע"ש הלנה ופאול שולמן באוניברסיטת בר-אילן, פרשת וישב תשס"ב, ובכתובת:

 http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/vayeshev/pkle.pdf .

[2]  אביה הכהן, תפילה לאל חי: מסע הנפש ונשמת השיר בספר תהלים, עין צורים תשס"ז, עמ' 67-74. מאמרנו נשען על זיהוי הקשר שבין תפילת דוד לאזהרת משה, אך יוצא משם לדרך אחרת בניתוח קשר זה.

[5]  דגם זה הולם במיוחד את פיוטי ה'רשות', בהם נוטל החזן רשות מן הקהל, מן החכמים או מן האל להתפלל; ראו למשל הפיוט 'ינוב פי ניב' לר' ישראל נג'ארה (צפת-דמשק-עזה, המאה ה- 16-17) הנחתם בבבקשה: "אַעְתִּיר לְאֵל חַי דָּר רוּמָה / יִתֵּן לְאֵין אוֹנִים עָצְמָה / לְהוֹדוֹת לוֹ כָּל הַיָּמִים". וראו במדור 'על הפיוט' לפיוט זה, המופיע באתר.