דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מורין נהדר חוזרת לאיספהאן

נעם בן זאב

16/11/2015

תקציר המאמר

אחרי שהתמחתה ברפטואר האירופי הקלאסי, מורין נהדר גילתה מחדש את עולם הפיוט של פרס שממנו עלתה. אחת המוסיקאיות המרתקות כאן היום מספרת על הנדודים בין מולדת גיאוגרפית למוסיקלית

לתקציר המלא

מורין נהדר חוזרת לאיספהאן  

בפסטיבל "לבי במזרח", שאירגנה לפני חודש תנועת "אחותי", האור ירד, אנסמבל קטן התיישב על הבמה בסינמטק תל אביב, והקהל ישב דרוך. התרגשות עמדה באוויר. ואז עלתה לבמה מורין נהדר ­ ובמשך שעה, בליווי כלי הקשה, כלי פריטה וכינור, לקחה את מאזיניה לעולמות אחרים.

שירה זכה כזאת נדיר לשמוע כאן, ועוד יותר נדיר להיווכח במטמורפוזה שהשירה הזאת עוברת לאורך הקונצרט: מהגרוניות העממית של פיוטים פרסיים יכולה נהדר לנסוק בבת אחת לביטוי של סופרן אופראית, משם לבהירות חודרת כשל מואזין, לגרוב ג'זי ולפולק אמריקאי; והאישיות שלה קורנת, וכל חיוך שלה על הבמה נדמה כמתנה אישית שכל אחד מקבל.

שיריה, כמו שיר הערש "דז'וני-דז'וני", שכבר היה ללהיט כמעט, ובו היא מלווה עצמה בפריטה על סיטאר פרסי במשפט מוסיקלי חוזר ונשנה ­ מרעידים את הנפש בחוויה מוסיקלית; הם מסוגלים להשכיח את הזמן והמקום ולהזכיר למה אנשים באים ביחד לאולם גדול ויושבים ומשתתקים ומקשיבים לזמרת ששרה מעל במה. מסבירים משהו מהכמיהה הזאת למוסיקה, ומה היא מגלה לנו על עצמנו ­ גם אם זה שיר ערש יהודי-פרסי.

 
 
אגדלך / פרס 2 / מורין נהדר


הלב רצה לשיר

מורין נהדר, בת 34, ילידת איספהאן שבאיראן, עלתה עם משפחתה לישראל כשהיתה בת 4, בעקבות המהפכה של חומייני; משפחה שלא הביאה עמה דבר חוץ מהמטען התרבותי, כדבריה. המוסיקה הפרסית נטבעה בה בילדותה; ואחר כך בירושלים, בבית, האזינה לה מקלטות שמצאה בתיבה שכוחה: "תיבה שהייתי פותחת כשהייתי לבד ומקשיבה לזמרות הפרסיות פאריסה והאיידה, שהיו גורמות לי לבכות. זה מה שחיפשתי, לבכות. המוסיקה הפרסית היא מוסיקה פילוסופית, והמלים שלה נשגבות, והיא שגורמת להרהר על החיים, אבל היא גם רגשנית ­ הייתי לוחצת פליי ובוכה מגעגוע בלי לדעת מהו, מרגשות לא מוגדרים שחיו בי".

בינתיים, אחרי שהצטרפה למקהלת הילדים "אנקור", היא התפתחה כזמרת מקהלה קלאסית וגם כסולנית ומנצחת במקהלה, שבה שרה את כל הרפרטואר המקהלתי האירופי. באקדמיה למוסיקה בירושלים השלימה בהצטיינות תואר ראשון ושני ­ בחינוך מוסיקלי, זימרה, ניצוח מקהלות וקומפוזיציה. "דחפו אותי לכיוון ניצוח מקהלות, אבל הלב רצה לשיר", היא מספרת. "הייתי מיועדת להיות זמרת קלאסית של מוסיקה עתיקה, צפו לי גדולות בזה. באקדמיה למוסיקה למדתי אופרה ואת הליד הרומנטי, אבל העולם של המוסיקה העתיקה משך אותי ­ תמיד אהבתי את הקול הזך של הזמרים, את הטבעיות שלהם שאין באופרה, הדרך שבה הקול שלהם נשאר במקום, היכן שהוא צריך להיות. אופרה היא כמו בלט: צריך לרקוד על קצות האצבעות ולחייך אפילו שהאצבעות מתרסקות ­ כי משמעות הדבר לנצח את הטבע, וזה היופי האופראי. אבל אני חיפשתי משהו אחר".

כמו בזרם תת-קרקעי, ובמקביל ללימודים הקלאסיים, שקעה נהדר גם בעולמה של המוסיקה הפרסית. כשהיתה בת 17, חבר ללימודים שהקים אנסמבל אתני ביקש ממנה לשיר שירים בפרסית, מהבית. "לא העליתי בדעתי שאעשה זאת ובקושי הסכמתי", מספרת נהדר, "הרגשתי שהמשיכה למוסיקה הזאת היא ויתור, היא לַך לך מארצך וממולדתך, המולדת הקלאסית ­אמנם אל ארץ שמצד אחד היא כן שלי, אבל גם זרה לי וחדשה, כזו שאני צריכה ללמוד מההתחלה. המוצא הפרסי שלי וההיכרות עם המוסיקה הזאת לא הספיקו כדי לשיר אותה. כזמרת זה היה רפרטואר חדש, והצטרכתי ללמוד אותו כמו את הרפרטואר ביפאנית או בגרמנית במקהלה.

"הקמנו את אנסמבל 'איספהאן', וזה היה עולם חדש, שאותו חייתי במקביל לאקדמיה. וכשהחברים שלי התחילו להתמקצע ולכוון את מבטם לאקדמיות בחו"ל, התחלתי לחלום לשיר בעברית, ולחקור את המוסיקה היהודית ולהיכנס לעומק השפה. 'קהילות שרות' הנצה אז, כל פיוט חדש שגיליתי שרתי ולימדתי בקבוצה, וההתרגשות היתה גדולה. הופתעתי בעצמי מהתפנית הזאת, כי הייתי מאוהבת ­ ואני עדיין מאוהבת ­ בסגנון האירופי העתיק".

גילוי עולם

נהדר החלה באיסוף ותיעוד של פיוטים ושל שירים בפרסית: שירת קודש פארא-ליתורגית, משמע פיוטים שמושרים לאו דווקא בבית הכנסת; וכן שירי מעגל החיים, שירת נשים ­ עדויות סיפרו על האלתור שאילתרו הנשים במלים ובמנגינה ועל רפרטואר שלם סביב החתונה ­ ושירת חולין יהודית ולא-יהודית.

"התחלתי לחפש מידענים, שישירו וילמדו אותי את המוסיקה הזאת ­ ובקושי מצאתי, כי הקהילה הפרסית התאפיינה בהתבוללות והיטמעות בתרבות השלטת בארץ", היא מספרת. "והקלטות המחקר שכן מצאתי נעשו בשיטות לא נכונות, על ידי אתנומוסיקולוגים שלא הכירו את התרבות. כדי לתעד באמת צריך להכיר את השפה, ואז הדלתות נפתחות ביתר אמון. וצריך לנחש מה האדם שר אפילו אם זה לא נקי ולא מדויק, ולעזור לו ולשיר יחד אתו, להקשיב לו, ללכת בצעדים שלו. זה תהליך שלם שכמעט לא נעשה כאן".

לדברי החוקרת והמשוררת חביבה פדיה, ההעדר הזה מעיד על הבעיה הסבוכה של ייצוג הזיכרון של העדות בישראל: "הייצוג אינו משקף את מה שבאמת אצור בזיכרון אלא הוא תוצאה של כוח פוליטי וחברתי, המשתנה בין העדות. יש כאלה שהיו חזקות יותר, מלוכדות יותר, מודעות יותר, ויש נטמעות יותר ­ ומכאן השוני בתיעוד הזיכרון של העדות השונות אחרי עשרות שנים של עצמאות המדינה".

"סבא שלי היה אחד האינפורמנטים (ספקי מידע) הראשונים", מספרת נהדר, "וגם סבתא שלי, שהיא בעצמה עולם מוסיקלי שלם ויודעת לצטט בעל פה משוררים. משפחתה היתה מאוד מטריארכלית, היא ואמא שלה היו חזקות מאוד וזה עובר עם הדורות ­ נשים שהן מעשיות מאוד ובאותו זמן רוחניות מאוד; ששולטות בכל התפקידים שיועדו להן, כמו אוכל וניקיון וגידול ילדים, אבל גם בקיאות בדת ולמדניות ומלאות בידע. בניגוד לסטריאוטיפים על עדת יוצאי איראן, אצלנו במשפחה לא היו סוחרים ממולחים. כולם הלכו ללימודים גבוהים, האחים של סבתא שלי כולם רופאים חשובים ומנתחים ­ אבל האחיות לא; והיא החליטה לשבור את הרצף הזה של חוסר השכלה של הנשים, שהיה בעיניה נכות".

מעגל המחקר הלך וגדל, והפערים במסורת מולאו על ידי נהדר עצמה. בהיותה גם מלחינה יוצרת היא לא הסתפקה בתיעוד והחייאה ושימור, אלא התחילה להלחין פיוטים בעצמה ­ לשירי יהודה הלוי, אבל גם לשירי יהודה עמיחי ולאה גולדברג ואמיר גלבוע. "לא התווכחתי עם הדרך המוסיקלית שלי", היא אומרת, "לאן שהלב לקח אותי, לשם הלכתי. וכשנוכחתי כמה חסרה המסורת הפרסית הרמתי את הכפפה ואני משלימה אותה בעצמי".

גמישות סגנונית

מורין נהדר הופיעה בחו"ל, למשל בלינקולן סנטר בניו יורק, ובארץ היא מככבת דרך קבע בפסטיבל העוד בבית הקונפדרציה בירושלים ובפסטיבל הפיוט בבית אבי חי בעיר. היא שרה עם תזמורות סימפוניות, היו לה ערבי יחיד ­ כמו "מאיספהאן לירושלים" בליווי תזמורת סימפונט רעננה וערב משיריה בעיבודים סימפוניים עם תזמורת ירושלים. תפקידה כסולנית עם הפילהרמונית הישראלית (ביצירה "קול הזיכרונות" של מרק קופיטמן בעונה הנוכחית) לא יישכח.

 


הגמישות הסגנונית הבלתי נתפשת שלה הביאה אותה גם למרכז הפופ הישראלי ­ במופע עם רונה קינן, בהופעה "יהודה הלוי פינת אבן גבירול", בשירה משותפת עם קשת מגוונת של זמרים כמו אהוד בנאי, שאנן סטריט, שלמה בר ו"הברירה הטבעית" וברי סחרוף.

נהדר חיה עם בן-זוגה במרכז הארץ. עם הוויתור על קריירה כסולנית בינלאומית נוסעת היא שלמה לגמרי. "חשוב לי שהמוסיקה תשתלב בחיי", היא אומרת. "נסיעה לחו"ל, והקדשת החיים באופן טוטאלי למוסיקה, משמען שהחיים עוברים בסך, לידך. החיים חולפים, השעון הביולוגי מתקתק ­ בייחוד לנשים ­ וההקדשה הזאת באה על חשבון משהו אחר. וכששאלתי את עצמי איך בכל זאת אוכל להקדיש עצמי למוסיקה, וגם להיות מוסיקאית נודדת כמו הסולנים הגדולים של האופרה, התשובה היתה: פייטנית. לפייטן היתה תמיד משפחה, ובכל זאת הוא היה אמן נוסע שנדד בין הקהילות. והעידן שלנו שמקצר זמנים מאפשר נסיעה למרחקים בלי להיעדר ולהתנתק".

למה את מתכוונת בשילוב המוסיקה בחיים?

"לכך שאני יכולה להרדים ילד עם שיר ערש, או לשיר לך עכשיו שיר. המוסיקה היא בתוך ההקשר. ולכן זה בסדר אם קמים על צד שמאל למשל, והקול לא כל כך מוצלח: זו היכולת לחיות עם הגוף, וגם עם הזיקנה והשינויים שהיא מביאה אתה.

"בשביל הזמר העממי השינוי הוא היופי. תראה את לאונרד כהן, או אריק איינשטיין ­ מה השינוי והזיקנה עשו להם, כמה יופי הם העניקו לקול שלהם. ההבנה שהקול צריך לגדול ולצמוח יחד אתך, וזה בסדר שאתה לא נשמע כמו שנשמעת לפני שנים ­ בלי פחד, בלי להכנע לדימוי החדש של הגוף, לניתוחים שאמורים לשמר אותו כפי שהיה. "זה אמנם יפה שאפשר להקפיא את הזמן, קל וחומר אם אתה פרפורמר, כי הלוא הזמר כלוא בכלי הזה שאלוהים יצר אותו בתוכו, וזה יכול לגזור גורלות לשבט או לחסד; אבל כשאמנים לא נבהלים מהזדקנות גם גיל 80 מתקבל ­ כמו לאונרד כהן שהקול שלו ממיס וחם וסקסי. החיים לא חלפו לידו, הוא הרשה להם לעבור דרכו".​

מקצוענות קלאסית

על הבמה, בפסטיבל "לבי במזרח", אמרה מורין נהדר לפני ששרה את אחד השירים בפרסית ­ ספק לעצמה ­ שקשה לה להאמין שאכן היא עשתה את הדרך הזאת, שנולדה באיראן ועכשיו היא כאן. "חוסר האמון הזה עולה כשאני מסתכלת סביבי ומבינה היכן אני חיה ומה עלול היה לקרות לי אילולא באתי", היא מסבירה. "שם, בטח היו לי כבר 10 ילדים, ולא הייתי שומעת על באך ומוצרט, ואם הייתי שרה זה רק בבית".

על 'קהילות שרות' היא אומרת: "מה שמיוחד ב'קהילות שרות' הוא המגוון העצום. באים נשים וגברים, מאמינים ולא מאמינים, מבוגרים וצעירים, ממוצא תרבותי שונה ­ והכל נמחק מול התשוקה ללמוד משהו שהוא כבר בן מאות שנים, מנגינה עממית שהיא מושלמת, כי היא שלדית, כי הזמן והשנים שייפו אותה ועיצבו אותה, ולכן היא שרדה".

ועם זאת, היא לא מסתפקת בפיוטים: "יש לי כבר אינסוף לחנים לשירים ישראליים, בהרבה סגנונות, ואני תמיד מחפשת עולמות חדשים, ופיוז'ן ­ לפעמים נגד דרישת הקהל; כמו ששמעת בקונצרט, תמיד יבואו הקריאות 'מה עם הפרסית?' כשאני מתחילה לשיר פולק. צריך אומץ לא להיכנע: לברכה צפירה למשל לא סלחו שהיא לא נכנעה לזרם העממי שייעדו לה".

על הבמה אין מקצועית ממנה, מהשלמות של העבודה עם הנגנים על הבמה ועד לקשב והרגישות לקהל. "את זה לקחתי מהחינוך הקלאסי שלי: לבוא הכי מוכנה והכי מדויקת, לעשות עוד ועוד חזרות, ולעבוד על פראזה ועל כל מרווח מוסיקלי, בחרדת קודש ­ ומצד שני מתוך מקצוענות. לפעמים זה תהליך מהנה יותר מההופעה עצמה", היא אומרת.

אמרת ששבים ושואלים אותך איפה הדיסק שלך. ובאמת איפה הוא?

"אני עובדת עליו. הוא בתהליך הקלטה ואמור לצאת עוד השנה. בהתחלה היה לי קשה להחליט בדיוק איזה סגנון לבחור, ומה לכלול בו ­ ולבסוף החלטתי שהוא יסכם את כל מה שעשיתי בשבע השנים האחרונות, ויהיו בו פיוטים מהתרבות היהודית-פרסית ולחנים שלי, בסולמות פרסיים, למלות פיוטים ­ למשל של ר' יהודה הלוי ושל אבן גבירול. זה יהיה המשך המסורת ­ אבל דרך העיניים שלי".

 

נעם בן זאב הוא סופר ומרצה, משמש כמבקר המוסיקה וככתב בנושא מוסיקה קלאסית בעיתון הארץ